ים של שלמה על חולין ריא

שנה ושנה דמתנה על מה שכתוב בתורה הוא ע"כ והוא מדברי התו' וכ"כ הר"ן

יז דין ישראל שלקח בני מעיים של בהמה במשקל והיו בהן מתנות כהונה אז אם שקל הלוקח לעצמו צריך ליתנם לכהן ואינו מנכה לו מן הדמים ואין הכהן יכול לתבוע מן המוכר אבל אם שקלם המוכר רצה הכהן גובה אותם מן המוכר רצה תובע אותם מהלוקח

פיסקא לקח הימנו במשקל נותנו לכהן ומנכה לו מן הדמים אמר רב ל"ש אלא ששקל לעצמו פי' בהא אמר נותנו לכהן אבל שקל לו טבח הדין עם הטבח וכת' הרא"ש פי' אף עם הטבח קאמר דסבר רב מתנות כהונה נגזלות וה"ל גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה ורב אסי אמר אפילו שקל לו הטבח הדין עמו דווקא ולא עם הטבח דסבר רב אסי מתנות כהונה אינה נגזלות והלכתא כרב דרבו של רב אסי היה עכ"ד ומ"ש הרא"ש דאף עם הטבח קאמר הוא פירש"י והרשב"א כת' נמי בחידושיו וז"ל נהי דמתחיל' הוה ס"ל לתלמודא דרב דווק' עם הטבח קאמר אבל לפי מה דמסקינן דבמתנות כהונה נגזלות או אינן נגזלות פליגי רב אף עם הטבח קאמר ור"א דוקא עם הלוקח והכי איתא במסכ' ב"ק פרק הגוזל ע"כ והרמב"ם כ' בפ"ט מהל' בכורי' המתנו' עצמן אסו' לישראל לאכלן אלא ברשות הכהן אם עבר ואכלן או הזיקן או מכרן אינו חיי' לשלם מפני שהוא ממון שאין לו תובע ידוע והקונה אותה אע"פ שאינו רשאי ה"ז מות' לאכלן מפני שמתנות כהונה נגזלות אמר לטבח מכור לי בני מעיה של פרה זו נותנם לכהן ואינו מנכה לו מן הדמים לקרן ממנו במשקל נותנן לכהן ומנכה לו מן הדמים וכת' הר"ן שנראה מדבריו דה"ק ל"ש דחייב הלוקח ליתן לכהן אלא ששקל לעצמו אבל לא שקל לעצמו רשאי הלוקח לאכלן שהראשון הוא שגזל והלוקח מותר לאכלן מפני שמתנות כהונה נגזלת ע"כ ומ"מ ל"נ לי דנהי דחשוב הראשון כגזלן הא ס"ל בגזל שבא אחר ואכל רצה מזה גובה רצה מזה גובה

יח דין גר שנתגייר והיתה לו בהמה אם נשחטה עד שלא נתגיי' פטור משנתגייר חייב במתנות ספק אם קודם שנתגייר אם אח"כ פטור אבל אם היתה לו עיסה נעשית ספק אם עד שלא נתגייר נתגלגלה או משנתגייר נתגלגלה מפריש חלה מספק ומוכר החלה לכהן וכן אם נולד לו בכור בעדרו ירעה עד שיסתאב ויאכל במומו וכן בכור בהמה טמאה פודה בטלה ומעכב השה לעצמו

מתניתין גר שנתגייר והיתה לו פרה נשרטה עד שלא נתגייר פטור משנתגייר חייב ספק פטור ומסיק כי אתא רב דימי אמר רמי לה רשב"ל לר' יוחנן תנן ספק פטור אלמא ספקא לקולא ורמינהו חורי הנמלים שבתוך הקמה הרי אילו של בעל הבית ושלאחר הקוצרים העליונים לעניים והתחתונים של בעל הבית ר"מ אומר הכל לעניים שספק לקט לקט וכתבו התו' דמדרבנן נמי פריך דל"פ רבנן אלא משום דס"ל דתחתונים ודאי נמלים כנסים הלכך הם של בע"ה הא אם היה ספק היו מודים דהוי לקט כמו עליונים שספק לקט לקט א"ל ר"י אל תקניטני שבלשון יחיד אני שונה אותה דתני' ר"י בן אגרא אומר משום ר"מ ספק לקט לקט ספק שכחה שכחה ספק פאה פאה א"ל אל תשנה אותה אלא בלב בן תדל והא טעמא קאמר דאמר רשב"ל מאי דכתיב עני ורש הצדיקו מאי הצדיקו אלימא בדיניה והא כתיב ודל לא תהדר בריבו אלא צדק משלך ותן לו אמר רבא פרה בחזקת פטורה קיימא קמה בחזקת חיובא קיימא א"ל אביי והרי עיסה נעשית עד שלא נתגייר פטור מן החלה משנתגייר חייב ספק חייב א"ל ספק איסורא לחומרא ספק ממונא לקולא דאר"ח וכן תני רבי חייא שמנה ספקות נאמרו בגר ד' לחיוב וד' לפטור קרבן אשתו וחלה ובכור בהמה טמאה ובכור בהמה טהורה לחיוב ראשית הגז והמתנות ופדיון הבן ופדיון פטר חמור לפטור כי אתא רבין אמר קמה אקמה רמי ליה ע"כ הסוגיא ונראה דהלכה כרבא שהוא בתרא דפליג אשינוייא דר' יוחנן דאמר בלשון יחיד אני שונה אותה אלא כך הלכה מאחר דטעמא קאמר ודרש קרא וא"כ קמה וכל המתנות העניי' היכא דקמו בחזקת חיובא ספק הוא של עניים והיכא דליכא בחזקת עניים אלא ספיקא בעלמא דלא נחית לחיובא מעיקרא אז אמרי' ספיק' ממונא לקולא וספ' איסור' לחיוב' וכ"פ הרמב"ם בפ' רביעי דמתנות עניים ספק לעניים שנ' תעזוב הנח לפניהם משלך וכ' נמי להדי' שספק לקט לקט והר"ן כ' ספק אסורא לחומרא ספק ממונא לקולא כלו' חלה ספק איסו' הוא שיש בו עונש מיתה ומ"ה אזלינן בספיק' לחומר' אבל במתנות אין בהן קדושה אלא דין ממון והמע"ה ואפשר שהרי"ף ז"ל שהשמיטה סומך לו על ההיא עובדא דהאי ליואה דהוה רטיף מתנת' דשמעינן מינה דכל היכא דאיכא ספיקא גבי מתנות אזלינן לקול' ע"כ ותימא הלא ג' חילוקים יש בכאן ספק ממונא לקולא ספק איסורא לחומרא אפי' היכא דליכא חזקה אבל היכא דאיכ' חזקה לחיובא והוא אחד ממתנות עניים ואפילו הוא ספק אמרינן שהוא לעניים וא"כ למה השמיט הרי"ף כל אלו ואפשר משום דאות' דינים לא נהיגי האידנא מ"ה לא האריך בהן ולעניין חלה כת' הרא"ש אבל אם היתה לו עיסה נעשית ספק אם עד שלא נתגייר נתגלגלה או משנתגייר נתגלגלה מפרישין חלה מספק דספק דאורייתא לחומרא ומוכר החלה לכהן וכן אם נולד לו בכור בעדרו ירעה עד שיסתאב ויאכל במומו וכן ספק בכור בהמה טמאה פודהו בטלה לאפוקי איסורא ומעכב הטלה לעצמו ע"כ

יט דין אם זרע ואין שם עניים למשקל לקט שכחה ופאה וכו' א"צ להצניעו עד שיבאו עניים אבל גבי תרומה אינו יוצא עד שיתן וכן במתנות זרוע ולחיים כו' אם אין שם כהן שם אותה ומעלה בדמים

לוי זרע בכישר פי' שם מקום ולא הוו עניים למשקל לקט אתא לקמי' דרב ששת א"ל לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעורבי' ולא לעטלפים מיתיבי אין מביאין תרומ' לא מגורן לעיר ולא ממדבר ליישוב ואם אין שם כהן שוכר פרה ומביאן מפני הפסד תרומה ומשני במסקנא שאני תרומה דכתיב בה נתינה ומ"ה אינו יוצא עד שיתן לו וה"ה בשאר מתנות כהונה כגון הזרוע והלחיים כו' ואע"ג דלא טבלי אפ"ה אם אין שם כהן שם אותה ומעלה בדמים משום דכתיב בהו נתינה ופריך גבי לקט נמי נהי דלא כתי' ביה נתינה מ"מ תעזוב יתירה דכתיב בהו ל"ל לאו לריבוייא שאפי' במקום שאין שם עניים שעליו להצניעם עד שיבא לידיהן ומשני לכדתניא המפקיר את כרמו ומחר השכים ובצרו חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפיאה ופטור מן המעשרות והטעם דבכולהו כתיב תעזוב יתירא ובמעש' ליכא יתורא א"כ ממילא פטור שהרי מן הפקר קא זכה

כ דין מקום שנהגו למלוג בעגלים לא יפשיט את הזרוע מקום שנהגו להפשיט הראש לא יפשיט את הלחי

תניא מקום שנהגו למלוג בעגלים לא ימלוג את הזרוע להפשיט את הראש לא יפשוט את הלחי זו היא גירס' הרי"ף ז"ל אבל ברוב הנוסחאות והספרים כתיב לא יפשיט את הזרוע וכ"כ הרא"ש וכת' הר"ן וז"ל וה"פ מקום שנהגו למלוג בעגלים להעבר' במים רותחים ולאוכלן עם עורן לא יפשיט את הזרוע דאהני מנהגא לכהן להרבות במתנות כפי המנהג דמן התורה אין העור ניתן עם הזרוע אלא כיון שנהגו שלא להפשיט נותנו לכהן עם עירו והדר תני מקו' שנהגו להפשיט את הראש לא יפשיט את הלחי דלא אהני מנהג' להמעיט ממתניתין מפני שהוא של תורה כדאמרינן בסמוך הלחיים להביא צמר שבראש כבשים ושער שבזקן תיישים בזרוע שאין בדין תורה לא מתנות עיר ולא מתנות צמר אבל לפי גירסת הרי"ף ז"ל שהוא גורס לא ימלוג את הזרוע יש לפרש כך דלעיר ל"צ ריבוייא משום דזרוע ולחי בעירן משמע כמו שהוא בשעה שזובחים אותו כדכ' מאת זובחי הזבח ולא צרי' קרא דהא בראש נמי לא מרבינן בלא צמר ומ"ה קא תני דמקום שנהגו למלוג בעגלים לא ימלוג את הזרוע לפי שהעור נפסד במלגתו ואע"פ שהיא חשיב להם כך כמנהגם בשלו הוא רשאי ואינו רשאי בשל כהן והדר קתני להפשי' את הראש לא יפשיט את הלחי ואע"פ שבא ליתן לו לחי ועורו מופש' דשמ' במליג' הוא רוצה לפי שדרך הראש למלגו כדאמרי' בביצה מולגין את הראש ואת הרגלים ועור הראש של עגל הרך נאכל הוא כבשרו אבל בזרוע במקום שנהגו להפשיט אם רצה מפשיט הוא ונותן הוא ועורו לכהן אבל בראש לא מן הטעם שכתבנו ואיפשר ג"כ כיון דרבי רחמנ' לחיים ומה שעליהם ורבי נמי קיבה וכל מה שעליה אע"ג דהזרוע אצטריך לן של ימין וכדאיתא בסמוך אפ"ה זרוע נמי היא וכל מה שעליה במשמע ע"כ ומ"מ גירסת הספרי' שלנו היא עיקר תו מסקינן ההוא שקא דדינרי דאתא לבי מדרשא קדים ר' אמי וזיכה בהן והיכי עביד הכי והא כתיב ונתן ולא שיטול מעצמו רבי אמי נמי לעניים זיכה בהן ואב"א אדם חשוב שאני פי' כגון ממונה ראש ישיבה יכול לקדם ולזכות שהרי על כל אדם לגדלו ולהעשירו אפי' משלו וכ"ש מאי דאתי ליה מעלמא כדתניא והכהן הגדול מאחיו שיהא גדול מאחיו בניו בחכמה ובעושר אחרים אומרים מנין שאם אין לו שאחיו הכהני' מגדלים אותו ת"ל והכהן הגדול מאחיו גדלהו משל אחיו וכבר כתבתי בענין ת"ח מה שראוי ליהנות מבריות בפרק מציאות האשה ובפרק אלו טריפות לעיל

כא דין דזרוע הוא דוקא של ימין והוא מפרק ארכובה הנמכרת עם הראש עד כף היד שקורין אישטליד"א והם שני פרקים והלחי הם מפרק של לחי עד פיקה של גרגר' וצריך שיתנו עם העור ועם הצמר שברא' כבשי' והשער שכראש התיישי' והקיבה צריך ליתן