ים של שלמה על חולין רו

מטהר אי כר"נ דאמר איפכא וה"ק האבר טמא משום אבר מן החי ובשר הפורש ממנו טמא והעצם טהור כר"א או העצם טמא והבשר טהור כר"נ ולא משום אבר מן המת דשניהם טמאים בו ור"ש מטהר בין בעצם ובין בבשר הפורש ממנו דסבר כר"י דמטהר בשניהם אבל אבר עצמו של המת ה"נ דמטמא לר"ש ולא ק"ל כהא שינויי' בתרא דא"כ לא ק"ל לא כר"מ אלא כר"ש דהא ק"ל בהני תרי דמטהרין בכזית בשר הפורש מאבר מן החי וכן עצם כשעורה מאבר מן החי דהיינו כר"י וחד דעימיה אלא שינוייא קמא עיקר דר"ש קאי אאבר מן המת והלכה כר"מ משום דסתמא דתלמודא קרי ליה ת"ק וכ"פ הרמב"ם ואעתיק לשון הרמב"ם מה שפסק בעניני אבר מן המת ואבר מן החי כל חלוקיהם באר היטב כאלו הלכה למשה מסיני וז"ל ואע"פי שהשיעורין כולן הלמ"מ הן אמרו חכמים תחלת ברייתו של אדם כזית ולפיכך שיעור טומאת בשרו כזית אבר שנחתך מן האדם החי הרי הוא כמת שלם מטמא במגע ובמשא ובאהל אפילו אבר קטן של בן יומו שהאיברים אין להם שיעור שנ' כל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב והדבר ידוע שדין חלל חרב כדין חלל אבן או חלל שאר דברי' מפי השמועה למדו שלא בא אלא לטמא נוגע באבר שפלטתו החרב בד"א כשהיה האבר שלם כברייתו בשר וגידין ועצמו' שנאמר או בעצם אדם עצם שהוא כאדם מה אדם בשר גידין ועצמו' אף אבר מן החי עד שיהיה כברייתו בשר וגידין ועצמות אבל השליא והלשון וכיוצא בהן אע"פ שהן אבר בפני עצמן הואיל ואין בהם עצם הרי הן כשאר בשר חסר מן העצם של האבר כל שהוא הרי האבר כולו טהור חסר מבשרו אם נשאר עליו בשר שראוי לעלות בו ארוכה בחי ויתרפא וישלם הרי זה מטמא במגע ובמשא ובאהל ואם לאו מטמא במגע ובמשא פי' דלא גרע מאבר מן החי של בהמה ואינו מטמא באוהל ובשר הפורש מן החי טהור וכן עצם בלא בשר הפורש מן החי טהור אבר הפורש מן המת מטמא במגע ובמשא ובאוהל כמת והוא שיהיה שלם כברייתו בשר גידין ועצמות חסר עצם אם נשאר עליו בשר כזית מטמא כמת שלם פי' דלא גרע מכזית בשר לחוד חסר הבשר אם נשאר עליו כדי לעלות ארוכה בחי מטמא כמת שלם ואם לאו הרי הוא כשאר עצמות המתים שאין עליהן בשר מוח שבתוך העצם כו' כבר כתבתי לעיל בסימן ז' ע"כ דלגתי אותו האבר והבשר המדולדלים באדם ואעפ"י שאין יכולים לחזור ולחיות טהורים מת האדם הרי הבשר טהור והאבר מטמא משום אבר מן החי ואינו מטמא משום אבר מן המת בין אבר מן החי לאבר מן המת אבר מן החי בשר הפורש ממנו ועצם הפורש ממנו טהורים ואבר מן המת בשר הפורש ממנו ועצם הפורש ממנו הוא כפור' מן המת שלם ומטמאין כשיעורן ובין אבר מן החי ובין אבר מן המת אין להן שיעור ע"כ וכתב הראב"ד עליו בהשגתו על הא דכתב אם נשא' עליו כדי להעלות ארוכה בחי מטמא כמת שלם טעה בזה שאם חסר העצם אינו כמת שלם והמשנ' הטעתו שראה מה שאמרו ואילו ואם חסרו טהורים כזית מן המת וכזית נצל וכו' אבר מן החי שחסר העצם הוא סובר מדקאמר אבר מן החי מכלל דאבר מן המת חיסרון העצם כלום הוא ולא היא דאם חסרו טהורים לגמרי קאמר ומ"ה קאמר דווקא אבר מן החי אבל אבר מן המת אעפ"י שחסר העצם מטמא במגע ובמשא ע"כ ולא אוכל להבין השגותיו הלא הוא לא כ' שיהא אבר הפורש מן המת מטמא באוהל בחסירת עצם כלל א"ל שיש כזית בשר עדיין בעצם שהוא מטמא באוהל משום בשר לחוד ומ"ש אח"כ ואם נחסר הבשר כו' אינו קאי על נחסר בעצם אלא אחסירת בשר לבדו והעצם הוא בשלימתו שאז אם מעלה הבשר ארוכה חשבינן לה כמת שלם אפילו אין כזית בבשר אבל בנחסר העצם אין בו שום טומאת מת לטמא באוהל בלא כזית

הדרן עלך העור והרוטב

א דין הזרוע והלחים והקיב' נוהגין בארץ ומחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין אבל לא במוקדשין

הזרוע והלחיים והקיבה נוהגין בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין אבל לא במוקדשין דכ' גבי חזה ושוק הניתן לכהנים ואתן אותם לאהרן הכהן ולבניו לחק עולם אין לי אלא מה שאמר בעניין כל הקדשי' שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו חייבין בבכורה אם ילדו ובמתנות ויוצאין לחולין להגזז ולהעבד וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן והשוחטן בחוץ פטור ואין עושין תמור' אפילו קודם פדיונן ובבכורות מפרש טעמ' טוב מעיקרו נעשה תמור' אפי' נעשה רע אחר שהקדישו אבל רע מעיקרו אינו עושה חומרה ואם מתו יפדו חוץ מן הבכור ומן המעשר פי' אע"ג שקדם מומן להקדשו חלה עליהם קדושה גמורה לכל דבריהם אלא שאין כשרים ליקרב דבכור ברחם תלא רחמנ' ול"ש תם ול"ש בעל מום קדיש תם קרב ובעל מום נאכל לכהן כד כדילפינן בבכורו' ובשר' יהיה לך תרי בשרם משמע לימד על בכור בעל מום שמתנ' לכהן ומעשר בהמה נמי כ' ביה העשירי יהיה קוד' לא יבקר בין טוב לרע טוב היינו תם רע היינו בעל מום וכל שקדם הקדשן את מומן או מום עובר קוד' להקדשן ולאח' מכאן נולד להם מום קבוע ונפדו פטורין מן הבכורה ומן המתנות ואין יוצאין לחול' להגזז ולהעבד וולדן וחלבן אסורין לאח' פדיונן והשוחטן בחוץ חייב ועושין תמור' ואם מתו יקברו פי' אי משום דבעי העמדה והערכה או משום שאינן פודין את הקדשים להאכילם לכלבים

ב דין המזיק מתנות כהונה או שאכלן אינו חייב בדין לשלם מפני שאין לו תביע' ידוע ומ"מ חייב לצאת ידי שמים ולשלם וצריך ליתן מתנות לכהן חבר ולא לע"ה ואם יש כאן חבר והוא עשיר וכהן עם הארץ עני נותנין לעני

אמר רב חסדא המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מ"ט משום דכ' וזה יהיה משפט הכהנים דמשמע דוקא כשהן בעין ועוד קיימו' אבל אבדו אין לכהן דין עליהם וא"א משום דה"ל ממון שאין לו תובעין שיכול לדחות לכל כהן התובעו לא לך אני נותן אלא לכהן אחר וכ' התו' והרא"ש אחריהם שנפק' מינה בין הני תרי לישני דלל"ק אפילו לצאת ידי שמים לא מחייב דרחמנא פטריה ולל"ב מחייב אלא שאין הכהנים יכולים להוצי' ממנו בדין דמצי למימר לכל כהן התובעו לא בעינא למיתב לך אלא לאחר והרא"ש כ' מאחר שברייתא דלקמן דריש ריב"ב וזה למעוטי חזה ושוק שאינו דין מסייע לל"ב הלכך ק"ל כלישנ' בתרא לחומרא ע"כ והר"ן כ' אהא דאמר משו' דה"ל ממון שאין לו תובעי' ותמיהני א"כ מאי אירי' מזיק אפילו אי איתינהו בעינייהו נמי אין להם תובעי' ומשמע לי דה"ק כיון דמתנו' כהונה ממון שאין לו תובעים הוא נהי דכי איתינהו בעינייהו מחייב משום מצוה כי ליתנהו בעינייהו אין כאן מצוה ולא דין ממון הילכך פטור לגמרי ולפי' נ"ל דאפילו בבא לצאת ידי שמים פטור ולא נתחוור לי מה שכ' התו' דאיכ' בין ל"ק לל"ב דלמאן דמפיק לה מדכתי' זה אפי' בבא לצאת י"ש פטור ולל"ב כיון דלא פטר לה אלא משום דה"ל ממון שאין לו תובעים בבא לצאת י"ש חייב ולא ידעתי למה דהנהו גוני דאמרינן בהו בפ' הגוזל ובפ' המפקיד בספק ממון דחייב בדיני שמים לא דמו להאי כלל דהכא אי לא מיחיי' משו' מצוה משום מאי מיחייב ומיהו ודאי לתרתי לישני מידת חסידו' הוא שישלם מדמייתי עלה בגמר' ת"ש בעל הבית העובר ממקום למקום וצריך ניטול לקט שכחה ופיאה ומעשר עני נוטל ולכשיחזור לביתו ישלם דברי ר"א וחכ"א עני היה באותה שעה טעמא דעני' הא עשי' משלם אמאי להוי כמזיק מתנו' כהונה או שאכלן ומשני אר"ח מדות חסידו' שנו כאן ומשמ' דלתרתי לישני משנינן בדרבנן דהכי קאמרי עני היה באותה שעה ובדין נטלן ואין כאן אפילו מדות חסידות הא אם עשיר היה אם חסיד היא ראוי שישלם ומר"א לא פרכינן כלל כדאיתא בגמרא מ"מ משמע דלכולהו לישני אפילו בבא לצאת י"ש פטור ואין בזה אלא מדות חסידות בלבד והא דאמרי' וא"א משום דלא ניחא לן בטעמא דאמרינן משום זה דאיצטריך לו לדרשא אחריתי כדאיתא בגמרא ע"כ ועתה אשב על דבריו מה שתמה הלא אפילו איתינהו במינייהו אין לו תובעים נ"ל דלק"מ דבודאי יש לו תובעי' וכל כהן התובעו ראשון צריך להשי' לו ואם משיב לו לא לך אתננה אלא לאחר צריך להוציא מידו וליתן לאחר או ליד ב"ד שיתנו לאחר ולא עוד אלא נראה בעיני דאם נרא' בעיני ב"ד שהיה רוצה להפק' כגון שמשיב לכהן אחר אתננה ולא אמר להם לאיזה כהן מפקיעי' ממנו ונותנים לכהן ראשון התובעו דאל"כ שום כהן לא יתבענו וגדולה מזו נרא' שאפי' לא היה תובעו שום כהן ורואין הב"ד שאין נותן מתנות כופין אותו לכך ומכין אותו עד שתצא נפשו עד שיקיי' המצוה המוטלת עליו אם איתא בעין וא"כ מ"ש אח"כ דלא דמי לכל אינך דחייב לצאת ידי שמים לפי שאין כאן חיוב ממון כלל כי אם מצוה ליתא לדבריו דהא חיובא ממון איכ' וכדפי' וא"כ אפי' היכא דאין כאן חיוב ממון משום שאין לו תובעין מחוייב לצאת ידי שמים ומ"ש שאין כאן אלא מידות חסידו' כדמשני בסוגיא ולא שחייב לצאת י"ש לק"מ דתלמודא משני לדברי הכל דאפילו לר"ח (לל"ק) דפטור לגמרי אפילו מחיוב י"ש מ"מ מודה דמידות חסידות שנו כאן וממילא להך לישנא דממון שאין לו תובעים דייקינן הא אם היה עשיר באותה שעה היה חייב לצאת י"ש וכ"ד הרמב"ם כדעת הרא"ש דק"ל כלישנא בתרא שכ' המזיק אין חייב לשל' מפני שהו' ממון שאין לו תובע ידוע ולישנא דאינו חייב משמע דוקא בדין כדפי' תו מסקינן אר"ש בר נחמי' אר"י מניין שאין נותנין מתנות לכהן ע"ה שנ' ויאמר לעם ליושבי בירושלי' לתת מנת לכהנים וללוים למען יחזיקו בתור' ה' כל המחזי' יש לו מנה ושאין מחזיקות בתורת ה' אין לו מנה ומ"מ כתבנו לעיל בפ'