ים של שלמה על חולין רב

מתניתין אלו שעורותיהן כבשרן עור האד' ועור חזיר של ישוב רי"א אף עור חזיר הבר ועור חטטרת של גמל הרכה ועור הראש של עגל הרך ועור הפרסות ועור בית הבושת ועור השלי' ועור שתחת האליה ועור האנק' והכח והלטא' והחומט רי"א הלטאה כחולדה וכולן שעיבדן או שהילך בהן כדי עיבודה ומפרש בגמרא ד' מילין טהורין חוץ מעור האדם ריב"נ אומר ח' שרצים יש להן עורות ואין הלכה לא כר"י ולא כר"י בן נורי ואמרינן בגמרא אמר עולא דבר תורה עור אדם טהור ומ"ט אמרו טמא גזירה שמא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטיחין ואיכא דמתני' לה אסיפא וכולן שעובדן או שהילך בהן כדי עבוד' טהורין חוץ מעור אדם אמ' עולא דבר תורה עור אדם שעיבדו טהור ומה טעם אמרו טמא גזירה שמא יעשה אד' עורות אביו ואמו שטיחין מאן דמתני לה ארישא כ"ש אסיפ' ומאן דמתני לה אסיפא אבל ארישא טומאה דאוריית' והילכתא כלישנא בתרא ולחומרא דברישא איכא טומאה דאוריית' ונ"מ בספיקא דאזלינן לחומרא וכ' התו' ה"ה בכל אדם דאסור לעשות מעורו' שטיחין דהא מת אסור בהנאה אלא דלא הוי גזרי רבנן משום הך חששא שיהי' טמא אלא משו' אביו ואמו דחמיר טובא וגמל הרכה דמתני' מפרש בגמר' עד כמה אמר עולא אריב"ל כל זמן שלא טענה בעי ר' ירמיה הגיע זמן לטעון ולא טענה מהו בעי אביי לא הגיע זמנה לטעון וטענה מהו תיקו ואזלינן לחומרא ובעגל הרך נמי פליגי ביה עולא ור"י ולא הבאתיו לפי שמסיק בסוגיא דמתני' יחידאי היא ואין הלכ' כאות' מתני' בהאי דעור הראש של עגל ועור הפרסות ועור בית הבוש' ועור השליל כ"א בעור שתחת האליה לחוד דמתניתין יחידאי כדאיתא בסוגיא וכן הם דברי רש"י אבל הרמב"ם פסק שעור בית הבושת ועור השליל נמי חשוב כבשר כמו עור האליה והיינו דס"ל מה שאמר בסוגיא דמתני' יחידאי היא קאי על ראש של עגל הרך ועור הפרסות דקאי נמי אעגל הרך אבל עור בית הבושת והשליל ועור שתחת האליה הכל שוה ודין אחד להם ולעיל בפ' בהמה המקשה סי' י"ח משמע קצת דלא אמר ר"י שאינו חשוב כבשר אלא בעגל הרך ומשום שסופן להקשות וכן ס"ל בגידין הרכין שסופן להקשו' שאין חשובין כבשר אבל מ"מ ק' על הרמב"ם אמאי לא חשיב נמי עור הפרסו' ולא שייך לומר סופו להקשו' הלא כל הארכוב' הנמכר' עם הראש אפילו בשור הגדו' אין דרך להפשיט העור אלא למלוג השערו' לאכול העור כשאר בשר אפילו בשור הגדול עוד מסקינן בסוגי' הא דתנן או שהילך בהן כדי עבודה הילך אין לא הילך לא והא תני ר"ח אוזן חמור שטלאה לקופתו טהורה אלמא דלא בעינן הילך ומשני טלא' אע"ג דלא הילך לא טלאה הילך אין לא הילך לא אר"ה אמר ר' ינאי ד' מילין תו מסקינן ת"ר לגיון העובר ממקום למקו' פי' גדוד הגוים העוברי' להלח' על בית מלחמתן ונכנס לבי' הבי' טמא שאין לך לגיון שאין לו כמה קרקפל' פי' עור ראש אדם מת זה למכשפות במלחמ' ואל תתמה שהרי קרקפלו של ר"י מונח בגנזי מלכים

ה דין המפשיט בהמה כדי אחיזה שהוא ב' טפחים על פני כולה מן הצואר עד הזנב הוי חיבור יד להוציא טומאה ולהכניס טומאה יתר מכאן טהור המופשט עד המקו' החיבר וטלית שקרעה רובה טהורה מטומא' מדרס וממגע מדרס אבל בגד שקרעה רובו טהורה מטומא' מדרס ולא ממגע מדרס

מתני' המפשי' בהמ' טהורה ובטומאה בדק' ובגסה לשטיחה פי' לעשו' מן העור שטיח למיט' ולשלחן ומפשיטו פשוט בדרך שאנו עושין אז אם הפשי' ממנה כדי אחיזה הוי חיבור יד להוצי' טומא' מן הנבל' אם נגע בו וכן להכני' בה טומא' אם טהרו' היא ולחמ' פי' אם מפשי' כפול לצור' חמת עושין אותן כעין לצורך דבש ומתחיל מפיה והופכו כלפי זנבה עד שיפשי' את החזה המרג' פי' שמתחיל להופכו מרגלים כלפי ראשה כהפשט כפול לחמת כולו הוי חיבור לטומאה ליטמא' ולטמא פיר' מפני שחזה לסוף הפשטו הוא לפיכך כולי חיבר עד החזה והנוגע בעור המופש' כנוגע בבשר בין ליטמ' ולטמ' והטעם דתליה הכל בחזה לפי שק' הוא לפשוט מכל האיברים עור שעל הצואר ריב"נ אומר אינו חיבור וחכ"א חיבור עד שיפשי' את כולו וכן הלכה ותניא כמה כדי אחיזה טפח והא טפח כפול כדאיתא בברייתא וא"כ כשהפשיט ב' טפחים בפשו' על פני כולו לאחר שסדקו מן הצואר עד הזנב באמצעים כדרך המפשיט הוי חיבור אבל היכא שהפשיט יותר מכן טהור המופשט עד מקום חיבורו אבל מחיבור ואילך טמא משום שומר ולרמב"ם יש לו גירסא אחר' כמה כדי אחיזה עד טפח וטפח אינו בכלל וטהור המופשט ומ"ה כתב וז"ל המפשיט נבלות בהמה או חיה בין טמאה ובין טהורה בין דקה ובין גסה אם לשטיח הפשיט כיון שהפשי' מן העור כדי אחיזה והוא ב' טפחים הנוגע בעור זה שהופש' טהור ועד שלא הפשיט ב' טפחים הנוגע בעור כנוגע בבשר ואין לי הכרע בגירסא תו מסקינן תנן התם טלית שהתחי' בה לקורעה כיון שנקרע רובה שוב אינה חיבו' וטהורה פי' רש"י טהורה מטומאה ראשונה דומי' דכלי חרס דשבירתו מטהרתו ושבריו מקבלים טומאה כדאמרינן בא"ט הן וקרקרותיהן ודופניתי' ואע"ג דאמרי' בב"ה ג' על ג' שהיה טמא מדר' ומגע הזב וחלקו טהרו מן המדרס ועדיין טמא מגע הזב אלמא טומאת ג' על ג' דחזי לה לא בטלי מיניה התם הוא דהוי עלוה ב' טומאות מדרס חמורה וטומאת מגע קלה מהני ליה חלוקה לבטל הימנו טומאת מדרס דתו לא חזיא ליה ופשה ליה טומאת מגע דחזי לשלש אצבעו' אבל הכא חד שמא הוא כולה טומאה דג' על ג' היא קריעה מהני לבטולי שמא מינה דתו לא פשה עליה מידי וכתב הרשב"א בחידושיו וז"ל ומדבריו ז"ל נראה דכל שנטמא טומאת מדרס אע"פ שקרעו אכתי טמא טומאת מגע מדרס והוא שנשתייר בו כדי מגע מדר' והרמב"ן ז"ל פירש דאפילו במדרסות נמי אמרי' הכי וכדאמרינן בסמוך בעור טמא מדרס כיון שנתן בו איזמל טהור אפילו לרבנן כשממעטו מחמשה טפחים דלא חזי למדרס טהור לגמרי ולא מטמינן לה משום מגע מדרס וההיא דפרק בהמה המקשה כשנקרע מעצמו וכדקתני ג' על ג' שנקרע אבל הכא קורעה קתני שהו' מקרעה במתכוין כדי לטהרה מלבטל שם שעלי' הילכך אפילו מגע מדרס אין בו וזה נ"ל דאל"כ תיפוק ליה דבשעת פרישתן מאביהן מקבלת טומאה מאביהן דתניא עלה דההיא דג' על ג' שנחלקו א"ר יוסי וכי באיזה מדרס נגע זה אלא שאם נגע בו זב שיהא טמא מגע זב ואיתמר עלה אמ' עולא לא שנו אלא בג' על ג' שנחלקו אבל ג' על ג' הבאות מבגד גדול בשעת פרישתן מאביהן מקבלת טומאה מאביהן וטלי' טלית גדולה משמע ע"כ ולא נהירא דהא לא קאמר שנקר' אלא שנחלק וכן הוא בכל הספרים וכמו שהביא הוא גופא לשון המשנה דקתני שנחלק דמשמע בסכין ואין חילוק בין נחלק לחלקו והתו' הביאו פירש"י וכתבו עליו וז"ל ואין נראה שום סברא לחלק דמ"מ כיון דיש בה ג' על ג' שהוא שיעור טומאה לא פקט מיניה טומאת מגע ומה שהביא שם בקו' ראייה דאע"ג דאית ביה שיעור טומאה מ"מ בטלה ע"י קריעה דומיא דכלי חרס דשבירתו מטהרתו ושבריו מקבלין טומא' כדאמ' בא"ט הן וקרקרותיהן כו' ואין זו שום ראייה דהתם מיירי כשייחד השברים אח"כ אבל בלא ייחוד לא כמו שמפרש שם וי"מ דטלית שם כלי עליה וכשנקרעה כיון דאזל שם כלי מיניה טהורה לגמרי אבל הכא איירי בחתיכה בגד ולא טהר' ממגע מדרס אע"ג שטהו' מן המדרס וזה התירוץ הוא עיקר בעיני מדנקט במתני' דהתם טלי' שהתחיל בה לקורעה ולא נקט בגד דהא לעיל מיני' התם איירי בבגד אלא דווקא טלית קאמר אבל הרמב"ם כתב וז"ל ג' על ג' שנטמ' במדר' ואח"כ נחלק טהור מן המדרס ואין בקריעת אלו טומאה כלל והנם כשברי כלים שנטמא אבל בגד שנטמא במדר' וקרע ממנו ג' אצבעו' על ג' אצבעות אותו הקרע טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס בשע' פרישתו מן הבגד הגדול נטמאו במגעו ע"כ אלמא שפסק כר"י וכמו שאמ' עולא לא שנו כו' והיינו דס"ל דאע"ג דבכל דוכתא הלכה כת"ק הכא הלכה כר"י משום דהוה כמחלוקת ואח"כ סתמא דהא מתני' דטלי' שקרעה כו' היא נשנית אחר משנ' זו ויש סדר למשנ' בחדא מסכת' דההיא פלוגת' היא בפר' כ"ז וסתמ' דטלית בפ' כ"ח וחזר הרמב"ם ממ"ש בפירוש המשנה ואין הלכה כר"י ומ"מ נראה בעיני עיקר דברי התו' מדנקט הכא טלית כדפר"י ובפירו' המשנה שפי' החכם ר"ע כתב טלית שקרעה כיון שנקרע רובה אינה חיבור ואם נטמ' הקצה האחד לא נטמ' הקצה השני בודאי לא ראה סוגיא זו שאם ראה לא פירש כן ומ"מ הדין דין אמת מאחר דחשבינן קריעת רובו כאלו קרעה כולו א"כ לא הוי חיבור כלל ומסיק בסוגיא אר"נ אמ' רבה בר אבוה ל"ס אלא בטלית טבולת יום דמגו דלא חס ואטבלה לא חייס עלי' וקרע לה רובה אבל טלית שאינה טבולת יום לא אתי למיקרעה רוב' ת"ש המפשי' בבהמ' ובחיה ובטמא' ובטהור' בדקה ובגסה לשטיח כדי אחיזה הא יתר מכדי אחיזה טהור אמאי ליגזור דלמ' לא אתי למיעבד אלא כדי אחיזה וקא נגע בטומאה וקא מטהרי' ליה אי בטומאה דאוריית' ה"נ הכא במאי עסיקנן בטומאה דרבנ' תינח טמא בטהור' טהור בטמאה טומאה דאוריית' היא בטריפה טריפ' בת טמויי היא אין כדאבוה דשמואל דאמ' אבוה דשמואל טריפה ששחט' מטמא במוקדשים והרמב"ם כת' וז"ל טלית שהי' מדרס והטביל' וקודם שיעריב שמשה התחיל לקרוע ממנו קרע כיון שנקרע בה רובא שוב אין חיבור וטהרה כולה אף ע"פ שעדיין נשתייר בה כדי מעפורת שלא נקרע שהרי הוא קורע והולך בד"א בטבולת יום שכיון שלא חס עליה להטביל' כך לא יחוס לקרוע את כולה ולפיכך טהרה כולה ע"כ ובודאי יש לו גירסא אחרת ומ"מ ל"כ דאם כן מאי מקשה עלה מהא דמפשיט כו' אמאי ליגזר דלמ' לעולם לא גזרינן אלא