ים של שלמה על חולין רא

ועורה מחובר עמו מצטרף לשיעור מפני שהוא שומר לבש' וכל השומרים מצטרפין כדיליף מקראי והרוטב מפרש בגמרא שהוא חלב דקרוש ר"ל ליחה היוצאה מן הבשר שקוריו גלרייא ואע"פ שאין אוכל ממש לקבל טומאה בפני עצמה מ"מ מצטרפת לשיעור אבל שומן אפי' הוא קרו' מ"מ מטמא' אף בפני עצמה דמאכל ממש הוא והקיפה הן תבלין שבאפי נפשה לאו אוכלין נינהו נינהו מ"מ מצטרפת לאפוקי קיפ' שבשא' דוכתין שהן דק דק שבבשר שצולל ליסוד הקדרה אפי' בפני עצמה מיט' והאלל מפרש בגמרא דלכ"ע דהוא מה שפלטתו סכין פי' כשמפשיטין את הבהמה פעמים שהסכין פולט מן הבשר אצל העור ולא חשיב ועל זה פליג ר"י ואמר שאם הוא מכונס כזית במקום אחד דחייב עליו משום דהדר ואחשביה כדמפרש בגמרא אר"ה והוא שכנסו ומ"מ אין כך הלכה דהא אליבא דר"י קאמר והלכה כת"ק והרמב"ם כתב כשכנסו שטמא וכתב עליו הראב"ד בהשג"ה שטעה כדפי' ועיין נמי לקמן בסי' ו' ואיכא אלל דמפרש בגמר' מרטק' פי' רש"י גיד השדר' והצוואר והוא רחב וק' ולבן וקורין אותו ייבו"ל והתו' כתבו וז"ל מרטק' פי' ר"ת בשר מת וכן נר' לר"ת ולא כפי' הקו' שפי' גידי הצואר מדאמרי' פרק כל הפסולים וכו' ומסיק בסוגי' דבהא מרטק' פליגי ר"י סבר דהאי מרטקא נמי אלל איקרו דכתיב ואולם אתם טופלי שקר רופאי אלל כולכם ור"ל אמר דוקא שפלטתו סכין אבל מרטקא כעץ בעלמא הוא ואפילו אינו מצטרף והלכה כר"י לגבי ר"ל והקרני' מפרש בגמרא כל שחותכו ויוצ' מהן דם אצל עיקרן מלמטה שהן רכין וה"ה לחרטום וצפרניים כה"ג כדאיתא במתני' דטהרות ופירש"י מיהו באפי נפשייהו לאו אוכלא נינהו וביש פירושי' כתב שהן משום שומר וכ"ד התו' לקמן בסוגיא איכא דמתני לה אמתני' כו' ומסיק לקמן אמר ר"ל ל"ש אלא עצם דהוי שומר אבל נימא לא הוי שומר ור"י אמר אפי' נימא נמי הוי שומר א"ל ר"ל לר"י ואי איכא שומר ע"ג שומר א"ל חלחולי מחלחל פי' מנקב נימא לעור ויורד על הבשר ולא הוי ע"ג שומר והא שכל אלו מצטרפין לטומא' אוכלין ולא לטומאת נבלה הוא דת"ר בנבלתה ולא בעור שאין עליו כזית בשר ועור משלימו לכזית יכול שאני מוציא עור שיש עליו כזית בשר הנוגע כנגד בשר מאחוריו יכול לא יהא טמא ואפי' מעשה יד נמי לא עביד פי' להכניס לה טומאה ממקום אחר בנגיעתה וכן להוציא טומאה ממנה למקום אחר אם היא כבר טמאה ת"ל יטמא ומסיק תנן התם כל שהוא יד ולא שומ' פי' עצם שאין בו מוח ובראשו האחד בשר טמא להכניס ומטמא להוציא ואינו מצטרף שומר פי' עו' שכנגדו כזית בשר ואע"פ שאינו יד אלא שומר טמא ומטמ' ומצטר' לא יד ולא שומר פיר' רש"י כגון שער וחתיכה בשר בראשו או עצם דק וקטן שמחובר בו אוכל ואינו ראוי להיות יד מחמת קטנו לא טמא ומטמא כו' ותמיה גדולה למה מפר' רש"י ענינ' אחרינ' כי לשם במסכת עוקצין מפרש להדי' איזה שלא מיטמאין כו' ולא הזכיר לשם שום אחד ממה שפי' רש"י פה גם לקמן מסקי' דשע' הוי שומר כדפי' לעיל וכל אילו דור' בסוגיא מקראי

ב דין דיש יד לטומאה ולהכשר וכשם שאין מקבלין טומאה אלא כשיתלשו כן אין מקבלין הכשר עד שיתלשו ויש יד לפחות מכזית ויש שומר לפחות מכפול

איתמר רב חייא בר אשי אמר יש יד לטומאה ואין יד להכשר ור"י אמר יש יד לטומא' ולהכש' ומסיק בגמרא דפליגי בקראי א"נ בסברא מר סבר הכשר תחל' טומאה הוא ומ"ס הכשר לאו תחיל' טומאה הוא ת"כ דר"י כשם שיש יד לטומאה כך יש יד להכש' וכשם שאין מקבלין טומאה אלא לכשיתלשו כך אין מקבלין הכשר אלא עד שיתלשו ותו מסקינן רב אמר אין יד לפחות מכזית ואין שומר לפחות מכפול ור"י אמר יש יד לפחות מכזית ויש שומר לפחות מכפול והא דקאמר אין יד לפחות מכזית פי' רש"י כגון פול או חצי זית בשר ולו יד והרי הוא עם כביצה אוכלין אבל התו' כ' שאין נראה פירושו דאפילו הי' נוגע בחצי זית עצמו לא היה טמא דאמרי' בפ"ק התורה העידה על כלי חרס אפי' הוא מלא חרדל אלמא אי לאו אויר כלי חרס לא הוי כמו במחובר אע"פ שנוגעין ביחד כו' אלא נ"ל שזה חצי זית מחובר עם כביצה אוכלין אבל אינו מחובר כל כך ואם היה מגבי' אותו היה נותק אותו כביצה אוכלין מאותו פחות מכזית דלא הוי יד לשאר אוכלין אלא לפחו' מכזית כו' והא דקאמר יש יד לפחות מכזית פי' רש"י בדוקא קאמר, פחות מכזי' אבל אינו פחות מכפול דאם לא כן ליערבינהו וליתני יש יד ושומ' לפחו' מכפול ולעניין הלכ' פסק הרמ"בם הלכ' כר"י לגבי רב כדאי' בפ' מי שהוציאוהו וז"ל אע"ג דר"ח נמי פליג אר"י וס"ל דצריך שיעור פול לשומר איכא למימ' דלאו אליבא דנפשי' פליג אלא אליבא דאחרים דקאמרי פול וס"ל לר"ח דדוקא קאמר אבל איהו גופיה אפשר דס"ל דלא בעי שיעור לשומר תו בעי בגמרא שומ' שחלקו מהו ולא נפשטה ופסק הרמב"ם דאין מצטרפו' ואיני יודע למה פסק להקל ונר' בעיני מדבעי למיפשט מבריית' דראב"ע מטהר בשל פול ומטמא בשל קטנית אלמא דשומרי' מצטרפין ומסיק אמר רב אחא ברי' דרבא בקולתא פי' האי מטמא ומטהר דקאמר בקולתא קאמר דהוי יד לכולהו שרביטין ומדלא קאמ' דילמא בקולתא קאמר ש"מ דהכי ס"ל

ג דין בין ישראל ששחט בהמה טמאה בין גוי ששחט בהמה טהורה צריכין מחשבה והכשר מים ובששחט בה רוב שנים אפילו עדיין מפרכסת מטמאה טומאת אוכלין אם שרץ נגע בה אחר שהוכשר במים ואבר או בשר הפורש ממנו הוי כפי' מן החי ואסור לבני נח ואינה מצלת על הבלועים שבתוכה והרובעה חייב אבל כששחט בה סי' אחד אינ' מטמא טומא' אוכלין וכן הדין אם נחרה שחט גוי במקו' שאין עוש' אות' טריפ' ובא ישר' וגמר' שחיט' כשר' מה שא"כ איפכ'

פיסקא כיוצא בו השוחט בהמה כו' אמר רבי אסי שונין פי' כך שנו חכמים ישראל בטמאה וגוי בטהורה צריכין מחשבה והכשר מים ממקום אחר פי' צריך מחשבה להאכילה לנכרי ואי לא חישב לא הוי' אוכל עד שתמות וכן גוי בטהורה והכשר ממקום אחר היינו הכשר מים דדם שחיטה דילה לא מכשר לה דלא איקרי משקה אלא דם חללים כדאמרינן בהשוח' ומיהו דם שחיטה הגונה מכשיר דאיתקש למים דכתיב על הארץ תשפכנו כמים כדאמור בהשוחט אבל דגוי לאו דם חללים הוא ולא דם שחיטה הוא והוי כדם מגפתו וכדם המת ופריך הכשר ל"ל הלא סופו ליטמא טומא' חמורה וכל שסופו ליטמא טומאה חמורה לא בעי הכשר דתנא דבי ר"י וכי יותן מים על זרע מה זרעים שאין סופן ליטמא טומאה חמורה צריכין הכש' אף כל שאין סופו לטמא טומא' חמורה צריך הכשר אמר חזקיה הואיל ויכו' לגוררה ולהעמידה על פחות מכזית שאין בה טומאה חמורה תני רב אושעי' ישראל ששחט בהמה טמאה לנכרי שחט בה ב' או רוב ב' ומפרכסת מטמאה טומאת אוכלין אם שרץ נגע אבל בעי הכשר כדפי' אבל לא טומאת נבלות אבר הפורש ממנה כפורש מן החי ובשר הפורש ממנה כפורש מן החי ואסור לבני נח ואפילו לאחר שתצ' נפשה שחט בה א' או רוב א' אינ' מטמא' טומאת אוכלין נחרה אין בה טומאה של כלום וגוי ששחט בהמה טהורה לישראל מפרכסת מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבלה אבר הפורש ממנה כפורש מן החי ובשר הפורש ממנה כבשר הפורש מן החי ואסור לבני נח ואפי' לאחר שתצא נפשה שחט בה א' או רוב א' אינה מטמאה טומאת אוכלין נחרה אין בה טומאה של כלו' וכת' התו' הא דקתני נחרה אין בה טומאה של כלום היינו נמי אין מטמאה טומאת אוכלין דקתני גבי שחט בה סי' א' אלא משום דלא עשה בה דרך שחיטה נקט האי לישנא כלומר נחרה התם פשוט דאין בה שום טומאה כיון דלא עבי' כלל דרך שחיטה שחט גוי במקום שאין עושה אותה טריפ' ובא ישראל וגמרה כשרה שחט ישראל בין במקום שעוש' אות' טריפה ובין במקום שאין עושה אותה טריפ' ובא גוי וגמר שחיטתו פסולה הרוצה שיאכל מבהמה קודם שתצ' נפש' חותך כזית בשר מבה"ש ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה וממתין עד שתצא נפשה ואוכלו אחד גוי ואח' ישראל מותרין בו מסייע ליה לרב אידי בר אבין דאמר הרוצה שיבריא כו' כאשר פיר' הכל בפ' השוחט תו מסיק בעי ר"א שהה בה דרס בה מהו מי הוי כנחירה ולא מיטמאה א"ל ההוא סבא הכי אמר ר"י צריכה הכשר שחיטה כבהמה טהורה אלמא דבעי שחיט' מעליות' ופריך למאי דקדק כל כך שאמר הכשר שחיטה הל"ל צריכה שחיטה כבהמה טהורה הכש' למאי אמר רב שמואל בר יצחק צריכה אפילו בדיקת סכין בעא מיניה ר"ז מר"ש מהו שתציל על הבלועין שבתוכ' א"ל מטמא' טומאת אוכלין ומצלת בתמיה א"ל אינה מטמאה טומאת נבלות ולא תציל אמר אביי אינה מצלת על הבלועין שבתוכה דהא מטמאה טומאת אוכלין והרובע' חייב דהא אינ' מטמאה טומאת נבלה וטעמא דיליה משום דחשיבה כחיה לכל דבריה ומ"ה הרובעה חייב ומ"מ מטמאה טומאת אוכלין שבת אכילה אינה ראוי להציל וכך פי' התו' דין דשני חצאי זיתי' נכתו' בעז"ה לקמן במתני' דשתי חצאי זיתי' וכת' הרמב"ם שאין הלכה כר' יודא ולא כר"י בן נורי

ד דין עור האדם ועור חזיר ועור שתחת האליה כולן מטמאין טומא' אוכלין כבשר וכולן שעיבדן או שהלך בהן כדי עבודה דהיינו ד' מילין ובן טלאה על גבי קופתו טהורין חוץ מעור האדם ואסור לעשות הימנו שטיחין ההולך מן אנשי החיל לבי' הבית טמא (נ"ל שצ"ל לגיון עיין בפני'):