ים של שלמה על חולין קצח

נינהו ושליא פירשא בעלמא גם מכאן ראייה דאין הלכה כר' עקיבא דהא שמואל לא ממעט אלא בהמה טמאה ולא חיה ועוף אלא כמו שאמרינן בברייתא דבכלל גדי נכלל ולד השור ולד העז עד שיפרוט ויאמר גדי העזי' ולא נאמר גדי בחלב אמו אלא שדיבר הכתוב בהוה א"כ ה"ה נמי לחיה ועוף שהרי אף הן בשר ועוד דרשינן בחלב אמו ג' פעמים בחלב אמו ולא בחלב זכר אם נשתנה הוא והיו לו דדין בחלב אמו ולא בחלב שחוטה שאינה ראויה להיות אם בחלב אמו ולא בחלב טמאה ואין לי אלא בחלב אמו גדי בחלב פרה ורחל מניין ת"ל בחלב אמו דמאח' שכתו' באחד מהן בחלב אמו היה יכול לכתוב בשנים האחרים באמו והייתי יודע שר"ל בחלב אמו היא עצמה בחלבה מנין ת"ל בחלב אמו וכתב הסמ"ג כל הדברי' שנאמרו בתורה שבעל פה נמסרו והסמיכום על המקרא ועיקר המקרא דרשינן ג"פ לא תבשל אחד לאיסור אכילה ואחד לאסור בישול ואחר לאיסור הנאה וכתב הטור מדברי הרשב"א שנכתב אכילה בלשון בישול להודיע דלא חייב משום איסור בשר בחלב אלא אחר בישול ומ"ה אמרינן בשר בחלב חידוש הוא דאילו תרו ליה כולא יומא בחלב' שרי פי' מדאורייתא אבל מדרבנן אסירי בכל עניין והרמב"ם כתב וז"ל שתק הכתוב מלאסור האכילה אלא מפני שאסר הבישול כלומר אף בישולו אסור ואין צריך לומר אכילתו כמו ששתק מלאסור הבת מאחר שכתב בת הבת והוא תפס מדרש דויקרא רבא ושתיהן אמת דבודאי סמך הכתוב באיסור אכילה אאיסור בישול אבל מ"מ צ"ל אמאי לא כתב לא תאכל גדי בחלב אמו אלא לאשמועינן דאינו נאסר אלא דרך בישול וכתב בא"ז יש להסתפק בשר בחלב שאמרו חכמים כגון ששהה בצונן יותר מיום א' או ע"י מליחה אסרוהו בהנא' אם לאו והמתיר בהנא' אין מוחין בידו כל כמה דלא אשכחן ראיי' לאיסור' כ"כ המר' והרמב"ם כתב להדיא דשרי בהנאה ובבישול כל אותן שהן דרבנן ולא נהיר' דלא מצינו שחלקו חכמים בדבריה' כ"א ביין נסך שאסרו איזה נגיעה בשתייה ואיזו נגיעה בהנאה כפי אשר נמנו עליו בתחלה וקבעו כך איסורא אבל בשאר איסורא דרבנן אין לחלק ומ"ה לא מחלקינן באיסור חמץ בין דאורייתא ודרבנן ועוד מאחר דבשאר דוכתין חשבינן שרייה כבישול וכן מליחה אלא דגזירת הכתוב הוא דגבי בשר בחלב שרי משום דדרך בישול אסרה תורה ואפ"ה אסרו רבנן ולא חילקו בין בשר בחלב לשאר איסורים וא"כ חוזר לדוכתא והוי כאלו נתבשל ואסור בהנאה אבל מ"מ אני מורה שמותר לבשל בשר בהמה טהורה בחלב של טמאה או איפכא וליהנות הימנו שהרי לא גזרו עליו חכמי' מידי שכבר אסורה באכילה

קא דין המבשל במי חלב דהיינו אחר שהוציאו ממנו כל המאכל כגון שכבר עשו הגבינה שבשלו החלב ואוכל צף למעלה ולא נשאר בו אלא מים אם בשל באותן מי חלב אסור מדרבנן ופטור מן התור' וכן עצמות וגידין וקרנים וטלפים שבשלן בחלב פטור

תנו רבנן המבשל במי חלב פטור דם שבשלו בחלב פטור העצמות והגידין והקרנים והטלפים שבשלן בחלב פטור הפגול והנותר והטמא שבשלן בחלב חייב ומסיק דהאי תנא סבר איסור חל על איסור ואנן לא ק"ל הכי כדפרישית וכתבו התו' דמי חלב פטור הא איסור מיהא איכא דהא כותח מנסיובי דחלבא עבדי' כדאמרינן בריש אלו עוברין ואמרינן לעיל דאסור לאכול בכותח והרא"ש הביא דברי התו' וכ' אח"כ ואני אומר דנסיובי דחלב' אסור מדאוריית' ומי חלב דפטור היינו שהוציאו ממנו כל האוכל כגון לאחר שעשו הגבינ' מבשלי' החלב והמאכל צף למעלה ולא נשאר בו אלא מים בעלמ' והוא הנקר' מי חלב ואעפ"י ששאר רבותינו לא חילקו בזה מ"מ ראוי לחו' לדברי' להחמי' שהרי דברי טעם הן ואפ"ה איסור דרבנן איכא אף באותן מי חלב הרא"ש דלא הוי אלא מיא בעלמ' מאחר דאמרי המבשל במי חלב פטור דמשמע אבל אסור אע"ג שלא אמרו כלל זה דפטור אבל אסור כ"א בפטורי שבת מ"מ מסתבר לומר הכי ובפרט לפי' שחזינן דלאו דווק' חלב אמרה תור' שהרי נסיובי דחלבא שאנו קורין מי חלב אסורא א"כ ראוי לגזר הא אטו הא דהאי נמי מי חלב איקרי וכן נוטין לשון הר"ן שכת' מי חלב אסור' כדברי התו' דכותח הבבלי משו' נסיובי דחלב' דמיתס' ואעפ"י שאין זו ראייה דמי חלב לאו היינו נסיובי דחלבא מסתברא כוותייהו ע"כ ולפי זה מה שמצאתי כ' בהג"ה וז"ל מעשה בא לפני מורי ר"ש בבני מעיים שנמלחו ושהו כדי מליח' וקוד' שהודחו נפלו במי חלב שקורין מוגא בלעז שנתבשלו האש והסירו החלב הקרו' ונשא' הצלול וקורין דיפיריא וצונן היה והתי' הבני מעיים ע"י הדחה מטע' טהור מלוח וטמא תפל שאין כח בדם של בני מעיים לכנוס בחלב ולחזר ולאסור הבני מעיים אמנם אוסר המי חלב ואני דנתי לפניו דבלא זה הטעם יש להתיר מאחר שאין מחזיקין דם בבני מעיים א"כ אין כח בדם עוד להחזי' ולאסור הבני מעיים ע"כ ובודאי ס"ל דאותו מי חלב מותר לגמרי כדעת כל המפרשי' דמפרשי הא דקתני המבשל במי חלב פטור דמשמע אבל אסור וכמ"ש התו' וכן כתב הרמב"ם פטור ואין לוקין עליו דמשמע להדי' שאסור והיינו בנסיובי דחלבא אבל אחר שבשלו אותו אין בו אפי' דין מי חלב אלא כמיא בעלמא הוא ומ"ה כתב לאסור משום דם וא"כ לפי פי' הרא"ש שאפי' לאחר שנתבשלו על האש והוסר הקרוש מהן שעדיין דין מי חלב עליהן ואסור א"כ נאסרו הבני מעיים כל זמן שלא הודחו כרותח כמו שפי' לעיל גבי בשר וגבינה שנגעו זה בזה כו' וא"כ כל דבר מלוח שמצא דבר לח וצלול אצלו אפי' הוא תפל לגמרי בולע כמו שכתבנו לעיל גבי טמא מלוח וטהור תפל עוד כתב הרא"ש וז"ל והרמב"ם ז"ל היה אוסר באכילה דהא בפ"ק דבכורות הצריך פסוק להתיר חלב משום דכל מידי דאתי מחי אסור והכא אמרינן דמי חלב אינו כחלב וליכא קרא למישרי כיון דאתי מחי אסור ולא תתמה שהרי מותר עם האוכל וכשפירש מן האוכל נאסר דהכי אשכחן בדם האיברים דכשהוא מובלע בבשר מותר וכשפירש אסור והר' שמחה ז"ל השיב דדוקא לעניין בשר בחלב אין חשוב כחלב דקרא דקאמר בחלב אמו כמו שיוצא מן האם מעורב עם האוכל אבל לכל שאר מילי הוי בכלל חלב דתנן מי חלב הרי הן כחלב ואמר ר"ל ל"ש אלא להכשיר את הזרעים אבל לעניין בישול מי חלב אינו כחלב ע"כ ואפש' שסברתו של הרמב"ם מדקאמר ל"ש אלא להכשיר כו' דמשמע אבל לא לד"א ומ"מ ל"כ דמאי חזית דדייקת מרישא נידוק מסיפא איפכא דקאמר לענין בישול כו' ולא קאמר לעניין אבר מן החי אינו כחלב וא"כ מאחר דליכא לדייקי מיניה א"כ ניזל בתר סתמא דמתניתן דקתני מי חלב הרי הן כחלב ועוד ליכא לדיוקא מרישא הא דקאמר ל"ש אלא להכשיר זרעים דמשמע למילי אחרינ' לא משום דהתם עיקרא אהכשר זרעים קאי ומ"ה נקט לה וה"ה למילי אחריני וא"ל א"כ מאחר שרוב המפרשים שפירשו דמי חלב הוא נסיובי דחלבא ועלה קתני מי חלב הרי הוא כחלב אבל אותה מי חלב שאחר שבשלו על האש דלא נקרא מי חלב מנ"ל דשרי דלמא אבר מן החי נינהו זה אינו דממ"נ אי מיא בעלמ' חשבינן להו א"כ כמיא בעלמא הוא ואין שם אבר מן החי הוא ואם חשבינן נמי חלב אם כן הרי הוא כחלב ושרי

קב דין המבשל בחמי טבריא ומעושן פטור ואין לוקין על אכילתו ואיסור מיהא איכא ואסור לבשל בשר בחלב אשה מפני מראית העין ומ"מ לרפוא' אפילו אין בו סכנה הכל מותר

פסק כתב הרמב"ם והטור הביאו בסי' פ"ז המבשל בחמי טבריא ומעושן פטור ואין לוקין על אכילתו והנה מ"ש הא דמעושן פטור בעייא היא בירושלמי ומשום ספיקא כ' פטור ממלקות אבל אסור והמבשל בחמי טבריא למד ממ"ש בפ' כל שעה המבשל בשבת בחמי טברי' פטור אבל אסור דגזרו תולדות חמה אטו תולדות האור וכ"כ בפ' כירה כ' הרשב"א בתשובה מסתברא שאסור לבשל בשר בחלב אשה מפני מראית עין אם נפל לתוך התבשיל בטל ואין צריך שיעור ומ"מ נראה דאם לרפואה שרי אפילו אין בו סכנה כלל מאחר דאין בו איסור כלל אלא משום מראית עין ולעיל בפרקי' סי' נ"ב כ' שאסור לאכול בפורי' תרנגולת בחלב של שקדים משום מראית עין א"ל שהשקד' קליפים מונחין בשפת הקערה

קג בארנו דכ"מ שנאמר לא יאכל לא תאכל אחד איסור אכילה וא' איסור הנאה במשמע אם לא שיפרט הכתו' כמו שפר' בנבלה ובארנו דישראל שנזדמנו לו נבלות מותר למכרן לגוי או לתת לו במתנה

מסקינן בסוגיא אמר ר' אבהו אר"א כ"מ שנ' לא יאכל לא תאכל לא תאכלו א' איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבלה כו' דתני' לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי אין לי אלא לגר בנתינה ולגוי במכירה לגר במכירה מניין ת"ל לגר תתננה או מכור לגוי בנתינה מניין ת"ל התננה או מכור לנכרי נמצא אח' גר וא' גוי בין במכירה ובין בנתינה דברי ר"מ ר"י אומר דברים ככתבן לגר בנתינה ולגוי במכירה וכו' וכ' התו' וז"ל בפ' כל שעה אמרינן דלא מיתוקמא דר' אבהו אלא כר"מ דלר"י איצטריך לדברי' ככתבן ולר"י צ"ל מלכלב תשליכון אותו אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב כל שאר איסורי' של תורה וא"ת לר"מ נמי היכא יליף מינה דלא תאכלו משמע איסור הנאה מדפרט היתר הא איצטר' קרא להקדי' נתינת גר למכירת עכו' וי"ל דמסברא בלא שום קרא הוה ידעינן להקדי' אלא השתא דכתיב נתינה ומכיר' ללמוד בעלמ' איסור הנאה אי לאו דכתי' או להקדי' ה"א דאתא קרא להשוותם וא"כ מאחר דר' אבהו אתי כר"מ הלכה כר"מ ולא כר"י אע"ג דבשא' דוכתי' הלכה כר"י לגבי ר"מ שאני הכא דמוכח דר"א