ים של שלמה על חולין קצג

יראה דבטלה היא ברוב דשרי כולן לבשל ולא אמרינן דכיון דמותר בצלי דבר שיל"מ היא דלא בטל אפ' באלף משום דכל כה"ג לא מיקרי דשיל"מ דצליי' לא נאסר מעולם ולמה שהוא אסור דהיינו בישול עדיין הוא אסור ולא דמי לביצה שהיום הוא אסורה ולמחר מותרת למה שהיתה אסור כבר ואע"ג דהרי"ף חשוב כה"ג דשיל"מ ראבי"ה לא חשיב ליה ובפ' הערל משמע כוותיה ואע"ג דאפשר לחלק כיון דשיל"מ דרבנן הוא לא דייקינן כולי האי להחמיר ונראה דאפי' היתה חה"ל בטילה היא כיון דאינה אסור' מחמת עצמה אלא מחמת דם ע"כ והנה מוכח מדבריו אעפ"י שכל האיסורים שאינה בטילה אפילו באלף כגון חה"ל ודבר שבמנין וברי' שאין זה נוהג דיניהן אלא כשהן אסורין מחמת עצמן אכן דשיל"מ שאפי' באלף לא בטיל אינו בכלל זה אלא לעולם אינה בטל ועיקר נפקא מינה לעניין חמץ בפסח שאם בלע חתיכה מאיסור חמץ דאפי' באלף לא בטיל להתיר בפסח וכמ"ש לק' ולעניין עיקר דבריו כבר הוכחתי זה בפ' הערל סי' ל"ד וכ"ש חתיכה שלא נמלחה שנתערבה בין החתיכו' המלוחו' ואין לו כ"כ מלח הרבה לחזור ולמולח' כולן מספק או שאינו חשק בזה שיהא כל החתיכות מלוחין יותר מדאי ויפוג טעם הבשר דכולן מותרין מטעם זה דלא נקרא דשיל"מ אלא זה שתלוי בזמן ואחר זמן שרי ממילא וזה לא שרי אלא בעניין זה ולא בע"א ולאותו עניין נאסר מעולם וכ"ש דבר זה שצריך להוצאה ממון כאשר כ' הרשב"א וז"ל כלי שנאסר בבליעות איסור ונתערב באחרים ואינו ניכר בטל ברוב ואעפ"י שאפשר להגעילו ולהחזירו ולהכשירו ע"י כן אין דנין אותו בדשיל"מ לאסור כולם עד שיגעילנו אלא הרי הוא כאיסור יבש שנתערב ביבש ובטל ברוב שכל שאין מתירין שלו באין מאליהן וצריך לפזר מעותיו ולהוציא הוצאה במתירין אינו בכל' דש דשיל"מ ע"כ ומ"מ לא היה צריך לזה הטעם שיפזר מעותיו כי אפילו בלא פיזור נמי כמ"ש דאם לא בא ההיתר ממילא מכח זמן לא חשיב דשיל"מ

פז דין דבר שנאסר בתיק"ו ונתבטל אין שייך בו דשיל"ם ובארנו דחמץ בפסח איקרי דבר שיש לו מתירין ואפ' היכא דהמאכל מתקלקל

פסק דשיל"מ שבא לידנו נימא ביה מילתא. כתב הא"ז חתיכה שנאסרה בתיק"ו ונתבטלה אין שייך כאן דשיל"מ אם יבא אליה ויטהרנו דאם יטהרנו איגלאי מילתא למפרע דמעולם לא נאסרה ולא דמי לביצה שנולדה בי"ט דאסור וודאי ולמחר מותר וכן כל כיוצא בזה ע"כ ובמרדכי כתב לעניין חמץ בפסח דלא נקרא דבר של"מ משום שכתב הר"ר שמואל מפלייזא משום ר"ת דלא שייך דבר שיל"מ היכא שהמאכ' מתקלק' וכן משם ר"ח כ"ץ דדבר החוזר לאיסורו מאליו כגון חמץ שחוזר לשנה הבאה לאיסורו לא שייך דשיל"מ וכ"ש דבר שאין בעין כ"א טעמא בעלמא ע"כ אבל הרמב"ם פסק להדיא דחמץ בפסח נקרא דשיל"מ ולא ס"ל הך סברא דר"ח כ"ץ במה שחוזר לאיסור כו' ומסתמא הרמב"ם לא חילק בין ביום א' של פסח בין ביום האחרון ולא חיישינן במה שיתקלקל המאכל דס"ס אם יהא ראוי לו לאכול יהיה לו מתירין כו' ובדברי הא"ז בתשו' דלעיל שכ' חתיכה שנאסרת בתיק"ו כו' נמי משמע דס"ל דאפי' לאחר זמן קרוי דשיל"מ אף שיש קצת לדחות ולומר דאיירי בעניין שאינו מתקלקל אפי' לזמן רב א"נ ה"ק היום או מחר יבוא אליהו ויתיר מ"מ לפי פשוטו משמע שאין לחלק כדברי הרמב"ם וכן עיקר דמניין לנו להקל מסברת עצמינו בלי ראיי' ומהר"ם בת"ח כתב להקל כדברי המרדכי בלי טעם וראיה ואם היה אומר קבלה הוא בידו החרשתי אלא סמך ארב גוברייה

פח דין ביצה שנולד' בשבת או בי"ט או אפי' פסק נולדו בי"ט או בחול אפי' נתערבה באלף ולבנו בה מאכל או מלאו בתרנגולת אסור כל זמן שיש טעם וחזותה אבל היכא שנתערבה במאכל וליכא טעם וחזותה בטל אפילו הוא דבר שיש לו מתירין אם הוא מין בשאינו מינו

פסק ביצה שנולדה בי"ט או בשבת או אפילו אם ספק אם נולדה בי"ט או בחול אפי' נתערבה באלף ולבנו בה המאכל אסו' דהוי דשיל"מ מאחר י"ט וכן אם מלאו ממנה התרנגולת והן דברי ראבי"ה וכ"פ הר"מ מרוטנבורג אבל ר"ת כתב דלא אמרו דשיל"מ לא בטל אלא דווקא כשהוא בעין ולפ"ז התבשיל מותר כיון שלא נתכוין לבטלה וז"ל מהר"יח בפ' בתרא דע"ז והא דאמר דשיל"מ אפי' באלף לא בטל היינו מין במינו אבל מין בשאינו מינו בטל ודוקא היכא שיש ממשות איסור אבל אין ממשות של איסור בטל אפילו מין במינו ויל"מ ע"כ וז"ל התו' בסוף ביצה גבי הא דפריך וליבטל מים ומלח בעיסה ומשני רב אשי משום דהוי דשיל"מ כו' וא"ת הא פרשינן לעיל דלא שייך דשיל"מ אלא מין במינו וי"ל דהכא גבי תחומין החמירו ועי"ל דכיון דאין העיסה נילוש' אלא ער המים וגם הקדרה נתקנה ע"י תבלין א"כ כשערבו זה עם זה הוי מין במינו ע"כ וכ' עוד התו' בפ"ק דביצה שאם שברו הרבה ונתערבה אותה שנולדה בי"ט בתוכן דאינה בטלה אע"ג דליכא טעמו משום דהוי חשוב מאחר שנשבר מ"מ אסורא מטעם דהוי דשיל"מ ע"כ ובתו' שלנו לא מצאתי אבל בהג"א פ"ק דביצ' מביאו בשם התו' ע"כ וכ' מהרא"י בשערים וז"ל וכן אם לבנו בו מאכל או מלאו בה תרנגולים כו' הכי נהוג אע"פ דלכאורה הרמב"ם ומהרי"ח והרא"ש פליגי עלי' כי במאכל ובתרנגולים מין בשאינו מינו הוא והם ס"ל דלא שייך לומר דשיל"מ כי אם במינו מ"מ נוכל לומר דס"ל כשינוייא בתרא דתו' דהיכא שהקדרה מתוקנת בכך חשיב מין במינו ובליבון הביצה מתקנת התבשיל ואפשר ג"כ התרנגול' חשיב מסקנת בכך דעושין כך כדי לבשלם התרנגולת ויראה מה שהוצרך ראבי"ה לתת טעם אחר לאוסרו משום טעם וחזותה ולא ר"ל משום דהוי מין במינו משום דסבר כשינוייא קמא שבתו' ומהרי"ח ח דמסיק דווקא כשיש ממשות האיסור נוכל לומר דליבון הביצה וכן אם מלאו בתרנגולת וכן כששוברים ביצה ונתערבו כולהו חשיבות ממשות האיסור ולא חשיב נימוח אלא היכא שאינו ניכר במראה אלא בטעם ובדרך זה לא פליגי ש"ד אמהרי"ח עכ"ד ויפה פסק לאיסור אבל מ"מ נ"ל דשינוייא קמא דתו' עיקר דלשינוייא בתרא דתו' שפי' מאחר שמתקנת למאכל קרוי מין במינו צ"ל אע"ג דק"ל כרבא דבתר שמא אזלינן ולא בתר טעמא מ"מ שמתקן המאכל הוי כגוף הדבר בעצמה ומינו ממש הוא וזהו דוחק דתיקון המאכל יהא עדיף מטעמא דלא אזלינן בתריה אלא בתר שמא אזלינן ועוד נראה לסתור דבריהם בזה מהא דשנינו בפ' ב' דערלה ומביאו בפג"ה המחמיץ ומתבל ומדמע להחמיר מין במינו להקל ולהחמיר במין שלא במינו דאלמא דמחמץ היינו שאור לעיסה ותבלין לקדרה אשכחן במין שלא במינו אע"פ שהשאור מתקן העיסה וכן התבלין המאכל ותו חשיב התם מין במינו שאור של חטין שנפל לעיסה של חטין כו' משמע להדיא דעיסה בשל שאור חשיב מין שלא במינו ולא אמרינן מאחר שמתקן העיסה חשיב מין במינו ועוד בפג"ה בשמעתין דמין ומינו וד"א סלק את מינו פירש מין במינו נבילה ושחוטה וד"א כגון רוטב ותבלין אלמא דתבלין מין בשאינו מינו הוא א"ל שתחלק ותאמר לעניין דש דשיל"מ דלא יהא בטל חשבו חכמים כל דבר המתקן המאכל שיהא מינו ולא יהא בטל לחומרא בעלמא ודוחק אלא נראה עיקר כל זמן דאיכא טעמא וחזות' הוי דבר בעי' ולא בטיל ואף היכא שנתערבה אותה ביצה שנולדה ביום טוב בכמה ביצים דליכא חזותא וטעמא מאותה ביצה האסורה מ"מ מתתקן בכך מאח' ששאר הביצי' נאסרו כולן משו' דשיל"מ דאפי' באלף ונעשו כולן כגוף האיסור ואינן בטילות אבל היכא שמתערב ואין כאן טעמא וחזותא אפילו מתקן המאכל קרוי שלא במינו אם אינו מינו הוא ובטל אפי' דשיל"מ

פט דין בשר כשמביאו מבית הטבח המנהג לשרותו במים שעה מועטת ולהדיחו אח"כ באותן המים היטב והיכא שהדיחו הטבח בביתו ושוב חתכו לחתיכות קטנות צריך לחזור ולהדיחו

איתמר רב הונא אמר מולח ומדיח במתנית' תנא מדיח ומולח ומדי' ול"פ הא דחלליה בי טבחי' והא דלא חלליה בי טבחי פירש ר"ה דלא במי הדחה ברישא בדחלליה בי טבחי וכתב המר' היכא שחתכו הטבח לנתחים גדולים אפילו חללינהו ושוב חתך כל נתח לב' או לג' קודם מליח' צריך לחזור ולהדיחו דהכי אמרינן בפ"ק אפילו למ"ד בה"ש צונן אגב דוחקא דסכינא מיבלע בלע וכי היכא דמבליע ה"נ מפליט אגב דוחקא דסכינא ע"כ וז"ל הא"ז כשמביאין הבשר מבית הטבח שורין אותו במים כדי שיתרכך הדם שעל החתיכה וידיח היטב ואח"כ מדיחין אותו באותן מים עצמן ומניחן אותו על הדף כדי שיזובו מימיו מעל גביו לאחר שיזובו ממנו מולחין אותו היטב והופכין כל חתיכה וחתיכה ומולחין אותו מב' צדדין ומשהין אותו במלח כשיעור צלייה ואח"כ מדיחין אותו ג"פ ומשימין אותו בקדרה ומיהו בדיעבד א"ל הדיחו אותו אלא ב"פ שרי ע"כ וכתב מהרא"י בשערי' שלו שכך המנהג לשרותו שעה מועטת ולהדיחו אח"כ באותן מים היטב ומ"ש כאן הטעם כדי שיתרכך הדם שעל הבשר לא מוכח הכי באשר"י פר' כ"ה בפסק דאם מלח בלא הדחה כ' דכתב התם הטעם הוא כדי שיתרכך הבשר עצמו ויוצא הדם ע"י מליחה וא"כ בהדחה מועטת להסיר הדם לא סגי אפילו בדיעבד כדמוכח בתו' אך במרדכי בההיא פרק מסיק אדרבה מיא מטרשא ליה כדאמרינן גבי ריאה ויראה להתיר ע"כ וכבר כתבת אילו ב' הטעמים בפרק השוחט סימן י"ח

צ דין בשר ששרוי במים כ"ד שעות חשוב כנתבשל בדמ' ואסור אפי' לצלייה ובפחו' מכ"ד שעות אינו נאסר: