ים של שלמה על חולין קפג

אשכחת להדיא שיש לחלק בין המלח שפסק כחו ובין הבשר דהא לקמן כתב הרא"ש להדיא בסימן ע"ד גבי ציר שנמצא בגומות בין החתיכות אמאי אינה אוסרת הבשר דא"ל דלא אמרינן מליח כרותח אלא בשעת פליטתה אבל אחר גמר פליטתה לא חשיב כרותח דהא גבי גוזלא שנפל לכותח אמרינן מליח כרותח אלמא דמשוה ליה ואח"כ בסי' ע"ז במעשה של רש"י כ' להדיא דלא דמי לגוזל שנפל לכותח משום דהתם לא פסיק כחו שהרי הכותח לא פליט מידי וגם הסמ"ג לא כתב האי שינויי' דתו' דיש לחלק דלאחר זמן פליטה לא חשיב כרותח אלא בענין מעשה של רש"י כתב כדברי הרא"ש אלא בוודאי צריך לומ' דדוקא גבי מלח יש לחלק ולומר שאחר שגמר כחו שוב אינו חשוב כרותח להפליט או להבליע הדם שבתוכו בתוך הבש' כמו מעשה של רש"י אבל בציר שבין החתיכות דומה דחשוב כרותח לעולם שהרי הציר לא פליט מידי אלא עומד בכחו ברתיחתו וה"ה הבשר גוף הבשר חשוב כרותח ועומד ברתיחתו ומ"ה ראוי לאסור לחשוב הבשר לעניין בליעת איסור כרותח כל זמן שהוא במלחו ולא הודח בין מליחה ראשונ' שהיא להוצאת דם בין מה שמולחין הבשר להצניע כמו הכותח דהוי חשיב כרותח אי הוי אינו נאכל מחמ' מלחו אע"ג שאין המלח פולט מידי ולעניין בשר וגבינ' כו' שכ' הא"ז אפילו הם יבישים וחזרו ונתלחלחו ע"י מים שיש לחוש ל"נ דאין קרוי לחין אלא מחמת עצמן שאז הוא קרוי כרותח ומפליט הלחלוחי' ולא בע"א וכן איתא להדיא במרדכי פ' כ"ה וכן עיקר הנראה בעיני כתבתי

סט דין גוזל שהוא צלי אפי' צונן שנפל לכותח אפי' לא נמלח לא הכותח ולא הגוזל אסור כדי קליפה ואם הוא צלי וגם אית ביה בקעים או מתבל בתבלין אסורא כוליה אבל חי לא ואפייה ובישול כצלייה דמו

נחזור לעניין הגוזל שנפל לכותח

דמסקינן וה"מ חי אבל לצלי בעי קליפה אפי' צונן דע"י צלייה רכיך הוא ובולע ואי אית ביה פילי אסור כוליה ולא סגי לה בקליפ' וכ' הרא"ש לכאור' משמע דאצלי קאי ובס"ה כת' דאפי' חי ואי מתובל בתבלין אסור אע"ג דלית ביה פילי אבל דעת רש"י דאית ביה פילי אצלי קאי וכ"כ א"ז והיכא דמתובל בתבלין פרש"י נמי קאי אהיכא שנתבשל כבר שכת' התבלי' שתבשלו עמו מרככין אותו והטור בסי' צ"א כ' דמתוב' בתבלין ג"כ אפי' חי נאסר שכ' וז"ל ודוקא בבשר חי יש חילוק בין נאכל מחמת מלחו בין אינו נאכל אבל בצלי אי' חילוק אפי' נפל למליחה שנאכל מחמ' מלחו בעי קליפה ואם יש בו בקעים או מתובל אפי' אין בו בקעי' והוא חי כולו אסור והר"ן והרשב"א יש להם שיטה אחרת שפי' חי וצלי דקאמר היינו צונן ורותח דחי הוא צונן וצלי הוי רותח אבל צונן לעולם סגי בהדחה אפי' היה צלי או מתובל בתבלין וכ"ד הראב"ד וכ' הרשב"א שכ"ד רש"י וכתב עוד ואי ק' לך לדברי רש"י כיון דצלי רותח הוא אפילו כי לית ביה פילי היאך מספיק לו בקליפה והלא הכמכ' רך וחזר הבר יונה שנפל לתוכו חם כמתבשל בתוכו י"ל כל שנפל הבר יונה לתוך הכמכ' ה"ל כחם לתוך צונן וק"ל כשמואל דאמר תתא' גבר ואע"פ שהב"י שוקע לתוך הכמכא והכמכא צף על הב"י אינו כצונן לתוך חם וכל שהוא במקומו הוא הגוב' ומקרר הבר יונה דנפל לגביה הלכך בקליפה סגי ליה כנ"ל עכ"ל והנה מ"ש שאפילו רותח אינו אסור אלא בכדי קליפה ולא יותר מ"כ בהג"מ וז"ל מ"ש ואם היה צלי קולפו היינו דוקא בצלי צונן אבל רותח לא סגי בקליפה לחוד אלא צריך להניח כדי נטילת מקו' בעומק ע"כ משמע דלא ס"ל דאמרי' תתאה גבר דאל"כ למה לא סגי בקליפה ונראה ליישבה מאחר דבלא רותח בעי קליפה מחמת שכבר צלוי ורכיך ובולע דבר צלול שאצלו אפי' היה צונן ועתה שהוא רותח אמרינן אדמיקר ליה בלע בכדי נטילה ומ"ש דלדעת רש"י איירי בצלי רותח ולבי אומר שלא עלה על דעת רש"י שצלי איירי ברותח דא"א שלא היה מפרש וכ"נ דא"כ לא הל"ל חי וצלי אלא צונן ורותח גם שאר כל המחברי' לא ס"ל הכי וכ' שאפי' בצונן מיירי והטעם מאח' שהבש' הוא צלוי ורך ומצא דב' צלול אצלו בקל הוא בולע ולעניין פסק הלכה אי פילי קאי אצלי נר' כמ"ש מהרא"י וז"ל ובא"ז כ' דחי אין פילי אוסרת כן יראה דהכי נהגינן דהא כששורין הבשר קוד' מליחה ויש עליו דם בעין הרבה שמתערב עם המים ולא דייקי מידי אי אית ביה פילי בבשר שיאסר מדם והמים שמעורבין ביחד ולפעמים שורה זמן מרובה ודוחק לחלק בין דם לשאר איסור ע"כ ובימי חורפי הייתי משתומ' עליו שפסק להקל נגד הרא"ש והשערים גם ממה שהביא ראייה מבשר ששורי' כו' שפיר יש לחלק בין איסור דם לאיסור חלב כדלעיל בסי' שלפני זה גם התם תפל לגמרי משא"כ בנדון דידן דלב"ה היה הכותח מלוח קצת וכ"ש לפי' רשב"א שאף הגוזל היה מלוח קצת ומדברי הי"ד לעיל משמע דאיירי אם נמלח קצת שכ' אפי' נפל למליחה שנאכל מחמ' מלחו אכן נ"ל דשפיר כתב לנהוג הכי מאחר דכמה רבוותא שריוה אפי' בהדחה בעלמא היכא שהוא צונן כגון הראב"ד והרשב"א והר"ן א"כ לכל הפחות מהני לן סברא דידהו דלא אסרינן פילי בבשר חי וכן מתובל אי לא דרכיך ע"י צלייה או בישול כמ"ש מהרא"י וז"ל ונראה בעיני שהבישול והאפייה נמי מרככין המאכל גם יש להוכיח הסברא מדברי רבותי' ע"כ והא דקאמר יש להוכיח מדברי רבותינו היינו מדיני שבת שיש בישול אחר אפייה וצלייה אלמא דדמי' בריכוך וגם הסמ"ג כ' הלכך יזהר שלא ליתן פת אפויה כו' וגם מצלי יזהר אלמא דיותר רך בטבעו אפי' מן הצלי וכן מסתבר אכן מה שיראה מדברי מהרא"י דאפילו לא היה הצלי וגם הכותח נמלח כלל יש לאסור דהא מייתי ראייה מבשר ששורי' כו' לא יראה בעיני ובודאי צונן לא בלע מצונן ולא בעי אלא הדחה אפי' מתובל בתבלין שהרי לפי' רש"י אינו אלא שמרככין הבשר ומה מועיל הריכוך כשהו' טפל לגמרי ולכן אין לנו לאסור אלא מה שאסרו חכמים דהיינו שעובדא דגוזל שנפל לכותח שהכותח הוה מלוח בולע הצלי מחמ' כח המלח אעפ"י שאינו כרותח גמור ואוסר בכדי קליפה בצלי שהוא רך לבלוע והיכא שאית ביה נמי פילי או מתובל אוסר כולו אבל בלא נמלח כלל לא הבשר ולא הכותח לא נראה לאסור כלל וכדמשמע מדברי י"ד ואף שיש לחלק ולומר דאי אית ביה פילי או מתובל בתבלין מאחר שבנמלח קצת אוסר כולו א"כ בלא נמלח כלל אוסר לכל הפחות בקליפה אבל מ"מ הי"ד לא הזכי' שום חלוק ביניהם וכ' סתמא שבעי מליחה קצת משמע שבכל עניין בעי מליחה ובפרט מאחר שכל אלו הגדולים התירו בהדחה כל היכא שהוא צונן אפי' שניהן נמלחו רק שנאכלין מחמת מלח כ"ש שיש לנו להקל בצונן ולא נמלח כלל אבל מה אעשה שס"ת והסמ"ג והג"מ כ' להדיא שכך הדין אפי' לא נמלח לא הבשר ולא החלב והרמב"ם נמי כ' סתם בשר שנפל לחלב או לכותח וסתם חלב אינו מלוח ואף שבעל השערי' כ' סתמא וה"ה שאר בשר אם הוא צלי ונפל בחלב או נוטף החלב עליו צריך קליפה ואע"ג דשניהם צונן ואי אית בהו פילי הכל אסור ולא נאמר שאני גוזל דרכיך משמע סתמא אפי' שתיהן אינם מלוחים מסתפינא לחלוק עליהם לכתחילה ולהתיר מה שהם אוסרים

ע דין איסור צונן לתוך היתר צונן אי איפכא מדיח איסור חם לתוך היתר צונן או היתר חם לתוך איסור צונן בעי קליפה ולא יותר דאמרי' תתאי גבר ובדבר דלא שייך קליפה כגון בשר רותח לתוך חלב צונן צריך ס' בחלב נגד הקליפה והבשר לעולם צריך קליפה אבל חם תוך חם או אפי' צונן לתוך חם באופן שהתחתון חם בין הוא האיסור או ההיתר אמרינן תתאי גבר ואסור כוליה ולא סגי אפילו בנטילת מקום ואין חילוק בין חם ע"י בישול לחם ע"י צלי והיכ' שהאיסור וההיתר נוגעין זה בזה באופן שאין שום אחד מהם לא עילאה ולא תתאה אז דינו כטהור מלוח וטמא תפל להחמיר אבל לא להקל ולהתיר איסור קר והיתר חם בלא קליפה

גרסינן בפ' כ"צ איתמר חם לתוך חם דברי הכל אסור צונן לתוך צונן ד"ה מותר חם לתוך צונן צונן לתוך חם רב אמר עילאה גבר ושמואל אמר תתאה גבר ואמרינן ת"כ דשמואל חם לתוך חם וכן צונן לתוך חם אסור צונן לתוך צונ' וכן חם לתוך צונן מדיח ופריך חם לתוך צונן מדיח אדמיקר ליה בלע אלא אימר חם לתוך צונן קולף צונן לתוך צונן מדיח תניא אידך בשר רותח שנפל לתוך חלב רותח וכן צונן שנפל לתוך חם אסור וכו' וכ' הרא"ש מדברי ר"ת דפריך בפ' כ"צ תימא למה הביא התלמוד' הברייתא שנייה שהיא לגמרי כמו הראשונה וי"ל דקמ"ל דבשר רותח לתוך חלב צונן שרי החלב ואע"ג דחם לתוך צונן בעי קליפה בדבר דלא שייך קליפה מותר ואשמועינן דבר זה מדאיירי ברישא בבשר בחלב וסיפא לא איירי אלא בקליפה והדחה דשייך בדבר יבש ואם איתא דאיכא שום איסורא גבי חלב ה"ל לפרושי מאי דיניה וריב"א היה מצריך ס' לכדי קליפה עכ"ל וכ' על מהרא"י בשערי' שלו וריב"א היה מצריך ס' לכדי קליפה אף דבשאר דוכתא אין קליפה אוסרת קליפה וכן כל אחת חברתה אפילו אם הקליפות כולן שומן כדפי' הטעם בשערים דאין כח לנאסר במקום שאין האיסור יכול לילך לשם וה"נ אין טעם הבשר שולט בכל החלב אפ"ה צריך ס' נגד הקליפה דשאני הא דדבר לח הוא ומתערב הכל יחד ולכן בעינן ס' ויראה דהכי נהוג כריב"א לחומרא אע"ג דאשר"י מייתי שם ראיי' לר"ת ושרי החלב לגמרי ע"כ והנה מ"ש מהרא"י להחמי' ולהצרי' ס' היינו להתיר החלב אבל הבשר לעולם בעי קליפה אפי' יש שם ס' בבשר נגד החלב דמאחר דתתאה גבר א"כ לא בלע דרך כולו ולא שייך אלא קליפה בין רב ובין מעט ומ"ש מהרא"י להחמיר כריב"א ולא פסק כדעת הראשונה של הרא"ש שהוא דעת ר"י גם הטור פסק כן להקל מדברי