ים של שלמה על חולין קפ

והדגי' צוננים לא איצטריך לפסוק דליכא מאן דפליג אלא כשהאחד מהן רותח דבין עילאה גבר בין תתאה גבר קליפה מיהא בעי פי' שאר איסורין והלכך לעניין בשר בחלב דהיתירא הוא דפליגי ופי' ריב"ן חתנו של רש"י בשם רש"י דוקא עלו שרו אבל נתבשלו אסור דכחד טעמא חשיב וכו' ומתוך לשו' הקו' משמע דאין חילוק בין עלו לנתבשלו וכו' כל הדבור עיין בתו' ואשר"י בפירקן (דף קיב) וכ"כ הרא"ש ובא"ז כתב וז"ל ולר"י נראה דהלכה למעשה דאין חילוק בין עלו לנתבשלו והכל שרי וכן קיבל מר"ת שהורה כן הלכה למעשה ע"כ וכתב מהרא"י בשערים שלו הכי נהוג וכן קבלתי דרוב גאונים הסכימו כך אבל נצלו רוב הגאונים אסרו ע"כ פירוש לדבריו כגון שנצלו בכלי שאי' בו מים דהוי נ"ט ממש ואסור וכן הכריע הרא"ש ובסמ"ג נמי כתב וז"ל אפס דגים שצלאן בשפוד צלו בו בשר שמא יש להחמי' בהן יותר מדגים שעלו בקער' וכ"נ עיקר מדקאמר דגים שעלו בקערה ולא קאמר שנצלו בקדרה דהוי רבותא טפי בשלמא מה דלא דייקינן עלו אין נתבשלו לא משום דאיכא למימר דאפילו עלו וכ"ש נתבשלו שרי דאיכא כמה נותני טעם וכמו שכתב הסמ"ג להדיא וכל שכן נתבשלו דשרי וכן בשערים כתב הסמ"ק אפילו נצלו או נתבשלו דווקא דיעבד אבל לכתחילה אסור להעלותם או לבשלם בכלי של בשר כדי לאוכלם בכותח ודייק לה מדקאמר דגים שעלו בקערה לשון דיעבד וכ"כ הגמ"י וכ"כ גם רבינו ירוחם ולא כמ"ש בעל הס"ת והשערים דקטנית שבשל בקדרה חולבת מותר לכתחלה לערותן בקדרה של בשר ואפילו בקדרה ב"י כמו דגים שעלו בקערה כו' והעולם נהגו איסור לכתחילה לאכול בכותח על מה שנתבשל כבר בקדרה של בשר וכן איפכא וחלילה להקל בפניה' ובפרט מאחר שכתב הא"ז דיש לחו' להורא' רש"י ולאסור נתבשל כי הראייה שהביא מצנון שחתך בסכין של בשר היא עיקר ומה שיש לדחו' דללשון אחר שפי' הטעם משום שהשומן נקרש כו' אין לו ראייה ל"נ דה"ט דאגב חורפיה כו' הוא עיקר דסתמא דתלמודא קאמר לה ומ"ה לא גרע בישול מחורפיה דצנון ומ"ש השערי' וכן מותר ללוש קמח במים שמחמין במחב' חולב' אע"פ שאוכלי' עם בשר מזה הפת אע"פ שהיא ב"י או איפכא דהוי כמו דגים שעלו בקערה דשרינן אפילו אם נתבשלו שהמי' כמו דגים שאין במחבת רק נתינת טעם ואותו טעם הולך במים נמצא שהמים נ"ט בר נ"ט דהיתר פי' דכל אחד ואחד היתר בפ"ע העולם נמי נוהגים שלא לאכול עם אותו פת אלא ממין הקדרה שנתבשלו בה מים ואף שמותר מן הדין לאכול עם אותו לחם מה שירצה היינו בלחם שאין בו אלא מים אבל ללוש עם אותו מים לחם שנותנין בו שומן או איפכא אסור לפי שהמים הוי כמו שצלו בקדרה של בשר דה"ט ממש כמו דגים שצלו שאסור לאכול בכותח ומאחר שהעולם תופסי' לאיסור בנתבשלו א"כ בנתבשלו בכלי שאין ב"י נמי אסור לכתחילה דכל טעם לפגם אסור לכתחילה וגם כבר נהגו שלא לחלק בין כלי שהוא ב"י לאינו ב"י להתיר לכתחילה ודווקא הקדרה שנתבשל בה המאכל לעולם מחזיקינן המאכל כמו הקדרה לכתחילה אבל אי תחב כף של בשר ב"י בקדרה שאינו ב"י דלעולם הוא נ"ט בר נ"ט דבשר נ"ט בכף והכף במאכל ועדיין כולה היתר הוא דהא הקדרה אינה ב"י ולפעמים איכא ג' נותני טעם כגון שבשל דגים או בצים וכדומה לו בקדרה מלא מים שאף בדגים או אותו המאכל ג' נותני טעם ומ"ה שרינן לאוכלם בחלב כמין הקדרה וכן איפכא ולא משגחינן בתחיב' כף אעפ"י שהוא ב"י שהרי יש ג' נותני טעם כו' ואם החמירו בנתבשל בקדירה להחזיק המאכל כמו הקדרה כדפרישינן לא החמירו בתחיבת הכף שהוא באקראי ודבר מועט ודוקא שהכף נקי אבל אם אינו מקונח דהוי ממשו ולא טעם אין להתיר המאכל לאכול אלא כמין הכף וכן ראיתי מורין היכא שתחב הכף של בשר ב"י בקדרה חולבת שאינה ב"י והכף אינו מקונח שמחזיק' המאכל כמו הכף ומ"מ לא שרינן לתת שומן באי זה מאכל לכתחילה מפני הקדירה לפי שנהגו להחזיק המאכל בקדרה גם היה דבר תמוה למראי' עין ולכך לערות אותה חמין לתוך קערה של בשר אינו נכון אלא לקערה חדשה או לאכול מן הקדרה ובכף חדשה או בלפת בלחם כ' המר' בס"פ א"מ ובפ' כ"ש מעשה בא לפני ר"י שבשלו דבש במחבת של בשר ב"י והריקוהו חם בקערה של חלב ב"י והתיר' משום דשמנונית בדבש הוי נ"ט לפגם והביא ראייה לדבר ונר' דאפילו אם היה נ"ט לשבח שרי משום דהוי נ"ט בר נ"ט דהיתירא אלא שר"י רצה להתירה אפי' לסברת ריב"ן שאוסר בנתבשלו ונ"מ אפי' לדידן היכא שעירו הדבש בחלב עצמו לפי שהדבש שנתבשל בו בלא תערובות מים הוי כמו דגים שנצלו בקדרה של בשר שאסור לאכול בכותח עוד מ"כ איך שכ' הרשב"א על בצים שנתכתשו במכתש חולב' שאינו בן יומא וחזרו וכתשו בו ביום בצים עם מרק בשר והבצים הראשונים שמו בתרנגולת והתיר הכל הראשונים לפי שהם נ"ט בר נ"ט אפי' הוי ב"י והשניים שעם המרק לפי שהמכתש לא היה ב"י ולא אסרם משום תבלין שמשימין בבצי' וכמו שאמרו חורפא דחלתית מחליא ליה דשאני הכא דתבלין שנתערבו עם בצים דבר מועט הוא ואין כ"כ חריפות בהם להחזיר לשבח פליטת המכתש ע"כ

סד דין קערות שנשתמ' בהן בשר שהודחו במחבת חולבת בכלי ראשון ושניהם ב"י אפי' נקיים הכל אסור וכן איפכא ואם האחת אינו ב"י אז הכל מותר והוא שיהיה ברי לו שהיו מקונחות יפה אבל אם אותה שאינה ב"י אינה מקונחת או ספק מקונחת או לא הכל אסור וכ"ז כשהודחו במחבת בכ"ר אבל אם הדיחו בכלי שני אם הם נקיים הכל מותר אבל אם אחת מלוחלחת בשיורי מאכל אוסרת האחרות אפילו בכ"ש אבל א"צ המורה לשאול אם הם נקיר או לא אבל אם היה ע"י עירוי מכ"ר אז צריך המורה לשאול אם היו מקונחו' וגם צריך לשאול אם היה ע"י עירוי ירקות שבשלו בקדרה של בשר ותחבו בו כף חולבת ושניהם ב"י אסור

פסק כ' התו' וקערות שמשתמשי' בהם בשר שהודחו במחבת של חלב בכ"ר ושניהם ב"י יש לאסור אפילו אם נאמר לאו דוקא עלו אלא אפי' נתבשלו אם השמנונית בעין על הקערות דהוי כסכין שלא נתקנח דאסור בקונ' לל"א ואפילו אין השמנונית בעין אסור דהקערות נוגעות במחבת ונפלט טעם מזה לזה והוי טעם שני באיסור ועוד דלא דמי כלל לדגים שעלו בקערה דהא כשהטעם השני של בשר ושל חלב נכנס במים נאסרו המים וחוזרין ואוסרין הקערות והמחבת ואם האחד אינו ב"י אז אותו שהוא ב"י מותר ע"כ והרא"ש כ' וז"ל וקערות שנשתמשו בהן בשר שהודחו ביורה חולבת ושניהם ב"י ה"ל נ"ט בר נ"ט הבשר בקערה והקערה במים ועודנו היתר עד שיתערב באותן המים טעם החלב הנפלט מן היורה ולפי' ריב"ן דאסור נתבשלו אסורות הקערות והיורה ול"נ דאף לריב"ן הכל מותר דלא אסור נתבשלו אלא לאוכלו בכותח שטעם שני של בשר נותן טעם לתוך ממשות של חלב אבל הכא הטעם שני של בשר שבתוך המים אין נותן טעם לתוך ממשו' החלב אלא מתערב עם טעם שני של חלב שבתוך המים נר' שהמים מותרין והכל מותר אמנם יש לאסור מטעם אחר לפי שכשמדיחים קערות נדבק בהן שמנונית של מאכל ונוגע ביורה ונאסרה היורה מממשות הבשר שנכנס בה והכל אסור ע"כ והוא ממש הפך סברת התו' והס"ת והסמ"ג וכל האחרונים כ' כדברי התו' לאיסור אפילו הם מקונחים רק שהן ב"י והרא"ש נקט להקל כדעת הרמב"ן שכתב על בה"ת דאישתביש במה שחוסר הקערות שהודחו במחבת של חלב אפי' שתיהן ב"י דהיינו דגים שעלו בקערה דמותר לאוכלן בכותח דקערה היינו קערה מים רותחין שפלטה מהם היינו דגים מחבת חולבת היינו כותח וכשם שהדגים מותרין לאכלן בכותח כך המים הללו מותר ליתן אותן בין בכותח בין בפליטת חלב שבמחבת ודבר ברור הוא ואע"פ שהסכמנו לפרש דג' נ"ט בעינן כאן נמי איכא ג' נ"ט הבשר בקערות וקערות במים והמים בחלב ולא אמרינן חלב שבמים נתערב עם טעם שני של בשר שבהן כשם שאין אומרים בדגים דטעם החלב שבכותח נבלע בדגים ויהא אוסרין וכן בדין לפי שאין בשר שבדגים או במים אוסרין עד שיתערבו עם החלב ויתנו טעם זה בזה שאין בשר בחלב אוסר לעולם אלא בנ"ט הלכך הוו להו טעם ג' והכל מותר ע"כ דבריו וכתב עליו הר"ן ונמשכו לדעתו הבאים אחריו הרשב"א ז"ל ואחרי' ותמיהני עליהם שאני רואה דברי בה"ת ז"ל נכונים וברורים ולא דמי כלל לדגים שעלו בקערה דהתם הכותח לא קבל טעם כלל מטעם הראשון דהיינו קערה אלא מן הדגים דהוו טעם שני אבל כאן טעם החלב הנפלט לתוך המים מקבל טעם מטעם הבשר ראשון שבקערות דמאן לימא לן שלא יתערבו פליטת הבשר ופליטת החלב בעצמן שלא באמצעית המים הילכך לא הוי נ"ט בר נ"ט אלא נ"ט ראש' הוא שנ"ט בחלב הלכך ל"ד כלל ועוד האריך וקצרתי ושרי ליה מריה לרב הגדול רמב"ן שיכתוב על בה"ת שאישתבש הלא כל דבריו בנוים על יסוד דברי ר"י בעל התו' ואם לא נראו לו דבריו היה לו לכתוב ל"נ לי כלל דבריו כי אין נופל לשון שיבוש אלא כי שטעה טעות גמור ההכרח ואיננו כן גם מ"ש הרמב"ן דבעי ג' נותנת טעם והיינו דס"ל דגים שעלו בקערה ר"ל שנתבשלו בה או עירו לתוכו רותחין וכ"פ הרמב"ם דבבישול מיירי אכן כל המחברים ס"ל דאפי' ב' נ"ט בפרט בבישול ולפעמים אף בצלי כגון דגים שעלו מן הצלי לתוך הקערה אם לא שצלאן בשפוד של בשר וכדפריש לעיל בסי' ס"ג והנה ש"ר פסק כס"ת שכתב וז"ל קערות שאכלו בהן רוטב של בשר רותח היום והדחו ממים רותחין שהיד סולדות בו במחבת חולבת שאינה בת יומא הקערות פשיטא שמותרות שלא קלטו רק טעם החלב מכלים שאינו ב"י שנ"ט לפגם וגם המחבת מותר לבשל בה חלב עוד משום שיש בהן ג' נ"ט בר נ"ט מן הבשר בקערה ומשם במים ומשם במחבת ואכתי היתר גמור הוא כיון