ים של שלמה על חולין יח

ה"ט לחוד שאסור באכיל' ונר' בעיני דלדע' הרי"ף דאף בכה"ג אמרי' מאחר דאסו' באכילה אסור בטלטול דאל"כ למאי נ"מ כ' הרא"ש ה"ט ל"מ לאכילה דאסו' אלא אפי' לטלטל נמי אסור מאחר דלא חזי לאכילה כמוקצה דמי הלא כ' הרא"ש לעיל מיניה דאף ר"ש מודה במוקצה דמחוב' כמו שפירש"י א"כ הוי מוקצה ממש אלא בודאי תפס הרא"ש אף דברי הרי"ף לתועלת אחרת היכא דלא (הוי) מוקצה מצד עצמו מ"מ אסור לטלטל כל היכא דאסור באכילה והיינו דורון שהובא בשביל ישראל בי"ט א' שאסו' בליל י"ט ב' עד בכדי שיעשו דלפירש"י מותר לטלטלו לערב של י"ט שני מיד דאיסור מוקצה אינו אלא ביומו דשני י"ט של גליות לכ"ע ב' קדושות הן דהא ביצה שנולדה בזה מותר' בזה אבל לטעם הרי"ף דכל שאסור באכילה אסור לטלטל א"כ אסור נמי לטלטל בליל ב' של י"ט דהא מוקצה הוא עד שיעבור זמן איסורו דהיינו כ"ש וה"ה נמי בנדון דידן (עיין בפ' א"צ סי' ה' מ"ש הג"ה מן המחבר מ"כ) ועוד איכא נפקותא אחרת וכתבתי לשם פ' א"צ סי' ט' גם לשם כתבתי דליתא לסברת הרי"ף אף שהרא"ש תפס דבריו

לב דין פת שאפה כותי בשבת אסור לאכול בשבת אפי' אין לו כדי כל צרכו ומ"מ היכא שהוא לצורך לחם משנה ואינו יכול למצוא פת של ישראל כלל כגון שהוא בדרך מותר בשעת הדחק משום כבוד שבת

פסק כתב בס"המ ועל הלחם שאפה גוי בשב' וגם שמא נטחנו החיטין ונרקד בשבת יש פנים להתיר כמו מבשל בשבת בשוגג יאכל וכמו נכרי שהדליק את הנר שישתמש ישראל לאורו ויש פנים לאיסור כדפרישית לעיל דלא דמי למבשל דהתם ליכא למיגזר שמא יהיה הישראל רשע לבשל במזיד אבל יקל לומר לנכרי לבשל ועוד שמא יש לדמותו לשוחט מפני שקמח לא היה ראוי לכוס מקודם לכן וא"ל שהלחם מותר דהא פסקינן שלהי שבת כר"ש דשרי במוקצה בר מנר שהדליק בה באותו שבת דדחייה בידים לא דמי דשמא הכא מודה ר"ש דהוה כמוקצה דגרוגרות וצימוקין שנטחן ונרקד ונאפ' בשבת כדאמ' בפ' א"צ נכרי שהביא דורון לישראל אם יש במינו במחובר אסור ופר"שי דאפי' ר"ש מודה בהא דהוי כמוקצה דגרוגרות וצימוקין דאמר בפ' כירה דמודה ר"ש בהא ורבינו יעקב אסר להרר"י בן ר' מרדכי לאכול לחם שנאפה בשבת והרא"ש שכ' בסוף פ' א"צ דברי ר"ת שאוסר וכ' ול"נ דאפי' אם היה קמח או עיסה ב"הש לא הוי מוקצה כיון דהו' ביד נכרי והוי גומרו בידי אדם והאפי' אינה נאסר' דבשביל רוב נכרי' היא ע"כ ול"נ דלא אמרי' גמרו בידי אדם בפ' א"צ אלא היכ' שהתחיל המלאכ' מבע"י וב"הש לא נגמרה כדלעיל כה"ג שרינן גומרו בידי אדם אבל כה"ג שלא התחיל מבע"י לא הוה גומרו בידי אדם וכן יראה מל' הא"ז שכ' וז"ל ונכרי שיעשה מנעלי' בי"ט בסתם למכור למי שירצ' ובא יהודי אחד הרגיל אצלו ולקחם מחנות זה היה מעשה ואסרם הר"ר יונה ז"ל משום מוקצ' והר"ר אליה התיר' הואיל וגמרו בידי אדם ויכול לגומרו בו ביום לית ביה משום מוקצה ע"כ ומדכת' הואיל ויכול לגומרו משמע להדי' דאיירי שהתחיל מבע"י וגומרו בשב' או בי"ט דשרינן מכח גומרו בידי אדם הואיל ויכול לגומרו ועיקר דין של מנעלים ובגדים שנתפרו בי"ט כ' בפ"ק דשבת סי' נ"ח והשת' איתבררא דהאי לחם שנאפ' בשבת אסור ועוד אפי' את"ל דהוי גומרו בידי אדם מ"מ איכא טעמ' אחריתא לאיסור כמ"ש הסמ"ג דבעניין מאכל יש להחמיר יותר ולומר דנקל בעיניו לומר לכותי שיאפה בשבת ע"כ ואין להקל כלל אפילו בשעת הדחק שאין לו לחם כדי כל צרכו שהרי המרדכי כ' שראבי"ה הי' מלקה ב"א שאכלו פת שנאפה בשב' ואל תשגיח במה שנהגו העולם בו היתר לפי שרוב ההמון קראו בספר א"ח שהתיר בשם הרא"ש והתיר אותו בהקדמתו שכ' בכל פעם שאני כות' מסקנת א"א הרא"ש ז"ל כך הוא מסקנת ההלכה והעולם סברו שכך הוא בהחלט כאילו הלמ"מ הוא ואינו כן כי מה לי שהוא הסכים עם אביו אנו לא מסכימים עמו בדבר הלכה וכן הוא בכמ' מקומות בא"ו דלא נהיגין כוותייהו ומ"מ נר' היכא שהוא לצורך לחם משנה ולא יכול למצא פת של ישראל כלל וכגון שהוא בדרך יראה להתיר לו דמשו' כבוד שבת שרינן האי מילת' דלית ביה אלא איסור' דרבנן אפי' היה בודאי ב"הש קמח או עיסה א"כ השתא דלא ידעינן אמרי' שמא היה ב"הש חיטין שהיו ראויין לכוס וגם משום צורך מצוה דחינן אף אידך טעמא ולא נחמיר גבי מאכל לומר שמא יקל בעיניו לומר שיאפה שהרי הוא רואה שלא התירו לו אלא בשעת הדחק ולצורך מצוה דוקא וליכא למיגזר שמא בשעת הדחק ולצורך מצוה יאמר לכותי שיאפה כי מילתא דלא שכיח הוא גם כדאי הוא כת המתירין לסמוך עליהן בשעת הדחק ולצורך מצוה ועיין בסוף א"צ

לג דין עכו"ם שבשל בשבת לצורך עצמו אפילו דברים שאין בהם משום בישול עכו"ם אסור לישראל

פסק כתב בס"ה נכרי שבישל בשבת לצורך עצמו בשר או דגים או ביצים יש צדדין לאסור ולחלק שבדבר אכילה ראוי להחמיר יותר מבנכרי שהדליק את הנר שישתמש ישראל לאורו ולא דמי להא דתנן במס' תרומת המבשל בשבת בשוגג יאכל דהתם ליכא למיגזר פן יבשל הישראל במזיד שאין להחזיקו ברשע לבשל במזיד בשבת לעשות איסורא דאורייתא אבל יקל בעיניו לומר לנכרי לבשל בשבת שאין כאן איסורא דאוריית' אלא איסורא מד"ס ע"כ והוא מדברי ס"ת ונראה אף שכ' הוא שיש פנים לכאן ולכאן ונר' דהאי פני' לאיסורא הוא עיקר דאל"כ לדברי הרי"ף דס"ל דאין שם מוקצה במחובר כדפרי' לעיל א"כ דבר הנעשה בשבת או בי"ט שלא לצורך ישראל כלל אמאי אסור ובפ' בכ"מ איתא להדיא גבי ליפתא דאתו ממחוזא וחזיא רבא דהוה כמישא ושרייה רבא דודאי מאתמול עקרו' מאי אית לן למיחש דמחוץ לתחום באו הבא חוץ לתחום בשביל ישראל זה מותר לישראל (אחר) כ"ש הא דאדעת' דנכרי' קאתו א"כ משמע להדי' דאי לא כמישא הוי אסור אפי' הוי בא לצורך נכרים והאי ליפתא כו' הביא הרי"ף בפר' א"צ לפסק הלכה וכן האי בר טביא דניצו' מאיליו כו' דאסו' ואמאי אסו' מאחר דלית ליה איסור מוקצה דמחובר ומשום פירות הנושרין ליכא למיסרה כדפרי' לעיל דלא שייך למיגז' שמא יתלוש אלא בפירות האילן שקלין הן להנשר כו' והר"ן כ' נמי להדיא בפ' א"צ דדבר הניצוד מאיליו או נתלש מאיליו דליכא ביה איסור אלא משום מוקצה אלא בע"כ צריך לומר דהרי"ף ס"ל דגבי מאכל יש להחמיר ולאסור אפילו נעשה בעבו' נכרי שלא יקל בעיניו לומ' שיצוד לו או יתלוש ומ"ה נכרי שבשל אפי' לצורך עצמו אסור לישראל וא"ל ת"ל משום איסור בישולי נכרים די"ל דאיירי בבשר או דגי' הכבושין כבר ע"י ישראל או מלוחין שראויין לאוכלן חי ואין בהן משו' בישולי נכרי' ובביאורי הסמ"ג הארכתי בזה

לד דין השוחט במגל יד והוא שצדו אחד סכין וצדו אחד מגל שחיטתו כשרה בדיעבד אבל לכתחילה לא ישחוט. וכן סכין שיש לו פגימה בראשו לא יקשו' מטלית על הפגימה בחול ובי"ט מותר. וסכין שיש לו ב' פיות צריך לבדו' שני הצדדין וסכין שיש בו עוקץ חד בראשו לא ישחו' בו לכתחלה ובשעת הדחק מות' לתחוב בו קיסם שלא יעש' חלדה וצור וקנה התלוש ולבסוף חברו אם לא ביטלו השחיטה כשרה בדיעבד דוקא ואם ביטלו פסולה

מתני' השוחט במגל יד בציר או בקנה שחיטתו כשרה הכל שוחטין לאתויי כותי או מומר ולעולם שוחטין בין ביום ובין בלילה ובכל שוחטין בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה ומפ' בגמ' בסימונא דאגמ' שהוא עשב גדול הגדל באגמי מים לישק"א בלע"ז וכשהוא יבש נעשה חדו' וחותך ואין קיסמין נבדלין הימינה לאפוקי קרומי' של קנה ממש דאין שוחטין בה לכתחילה אבל בדיעבד כשר אם ברור לו שלא ניתזו קיסמין הימינה ופריך תלמודא השוחט דיעבד אין לכתחילה לא בשלמא מגל יד דלמא אתי למיעבד באידך גיסא פי' דמ"י צדו אחד סכין וצדו אחד מגל וכ"ש סכין שיש לה פגימה בראשה שאסור לשחוט בה אפי' אם רוצה לכוין שלא לשחוט כנגד הפגימה ומ"מ נהגו היתר בי"ט לקשור מטלי' על הפגימה לפי שא"א להשחיזה בי"ט אבל בשאר ימות החול לא וכן סכין שיש לו שתי פיות לא ישחוט בו עד שיבדקנו משני צדדין וכ"ז הוא מדברי הרא"ש והיינו דס"ל אי לאו משום שמחת י"ט לא מהני קשירת מטלית וכ"כ הרוקח להדיא סכין שהוא פגום לא יקשור בגד על הפגימ' וישחוט באותו סכין שמא יתיר הבגד וכן מסתבר עיקר ולא כדעת הר"ן שמתיר בחול (למיעבד) היכירא לשחוט בו דהא מתני' סתמא קתני לא ישחוט בו לכתחיל' ומ"ה סכין שיש לה עוקץ חד בראש' אין שוחטין בה שלא יעבור הסכין ויעשה חלדה ומ"מ בשעת הדחק כגון שהוא בדרך נוהגין לתחוב ראש העוקץ בקיסם שלא יעשה חלדה ואין זה דומה לקשירת מטלית שאין נוהגין בו היתר כ"א בי"ט ומשום שמחת י"ט דש"ה שאין זה מצוי להעביר כל אורך הסכין עד שיעשה חלדה אבל צור וקנה לכתחיל' מ"ט לא מוקי לה בתלוש ולבסוף חיברו אבל מחובר מעיקרא אפי' דיעבד שחיטתו פסולה וכ' הרא"ש יראה הא דמכשירין בצור וקנה תלוש ולבסוף חיברו היינו דלא בטליה אבל אי בטלי' כמחובר מעיקר' דמי והיינו דבעיא רבא ולא איפשיטא ואזלינן בה לחומרא אבל רי"ף ז"ל לא חילק בתלוש ולבסוף חברו דמשמע ליה דאין שחיטתו פסולה אלא דומיא דקנה העולה מאיליו או אפי' נטוע כיון שהשריש אבל כל שאר תלוש ולבסוף חברו שחיטתו כשרה ומיהו י"ל מרישא איפכא דדוקא דומיא דסכין דלא מבטיל ליה הוא דאמרי' שחיטתו כשרה לכן נכון להחמיר ע"כ והרשב"א כ' דהך בעיא דרבא