ים של שלמה על חולין יז

והלך לדרכו ונתבקש בישיבה ש"מ (ועיי' בשו"ת מהרמ"א סי' קל"ב וא"כ מסתפינא שלא יבאו היתומים להחזיק בעזבון של אביהם ולומר השגתו כבר כתוב בעט ברזל ומי ימחקנה כי קודש היא) ע"כ אבא ולהודיע (מאין יצא מקום הדין ונביעתו ושורש הויתו) תחילה מ"ש כ"ש שלא נמלח כלל בודאי על הג"ה זו שהביא אומר אני דכ"ש לא נמלח כלל שהרי הן נקרשו ומעכבי הדם מלפלוט והתרנגולת עדיין לא פלטה שום דבר ומה שבא אח"כ לחלוק במולייתא דבשר עם ביצים שאני אינו אוסרו א"ל שנמלח הבשר והוא אוסר בכל עניין מה שהתרתי הכל בראייות גמורות להשוות המחברי' ואדרבא נדחקתי לקיים דברי מהרי"ט לחומרא כי בסמ"ג משמע לכאורה להדיא דבכל ענין שרי ומה שבא לשנו' ואמר שפי' הג"ה שכתבה כי המלח נקרש כו' לא קאי אמילוי נשי' דאיירי בו רק אסתם מוליית' שבתלמוד וסבר שכל יסודי נבנה על זו פי' שאני מפ' כפשוטה כי המלח גורם שהמילוי נקל כו' קאי על מילוי הנשים דאיירי ביה ולא ראה דברי כי כל מ"ש להתיר הוא מוכח מדברי הסמ"ג ואדרבה נדחקתי ליישב הג"ה שאוסר בשניה' נמלחו ולא שהו ואני הוכחתי מן המרדכי דשרי בשניהם נמלחו ולא שהו והוצרכתי לחלק דאיירי במילוי ביצים עם בשר ונמלח הבשר ולא שהה אבל אין בנייני להתיר תלוי כלל באותה הג"ה למבין בעומק השכל הזך ומה שהוא סובר כי פי' הוא הנכון בדעתו ורחוק הוא מאוד חדא דאין הלשון משמע כלל כדבריו דא"כ הל"ל אבל נמלח האחד והשני לא נמלח שאסור משום שהמלח נקרש כו' ועוד מהו תרנגולת שמזכיר וכי סתם מולייתא שמזכיר התלמוד איירי דוקא בתרנגול' גם הדמיון הוא רחוק מן השכל איך בא דמיון דקרישת בצים לדמיון דאח' נמלח ולא נמלח (השני) גם במרדכי לא משמע כלל כדבריו שהטעם לאיסור בא' נמלח לא משום קרישה הוא אלא משום שאינו טרוד לפלוט כדאיתא במרדכי ומי שמעיין היטב בספרי להבין שורש העניין יבין וישכיל שלא השיג כלל והיכא שמלאו התרנגולת בביצים בין עור לבשר נכתוב אי"ה לקמן פרק כ"ה סימן נ'

ל דין השוחט לחולה בשבת שנחלה היום אסור לבריא באכילה ובטלטול אבל אם בישל לחולה בשבת מותר לבריא וכגון בר אווזא דחזיא בין השמשות באומצא או שנתייבש ברוח שיש בני אדם אוכלי' אותו בלי בישול שרי בטלטול לכ"ע אבל באכילה אסור לאחרים שמא ירבה בשבילם אבל אל"ה אסור אפי' בטלטול. והשוחט לחולה שנחלה מבע"י מות' לבריא באומצא והמבשל בשבת לחולה שיש בו סכנה אסור לחולה אהר שאין בו סכנה באכילה. והקוצ'ן פירי שלא נגמר בישולו בשבת אסור לבריא

אמר רב יצחק בר אדא א"ר השוחט לחולה בשבת אסו' לבריא אם רוצה לאכלו באומצא ופי' שנחלה היום א"כ בין השמשות היה מוקצה שאינו ראוי לכוס אבל בישל לחולה בשב' מותר לבריא דאף ב"הש היה ראוי לכוס וכגון בר אווז' דחזי לאומצ' וכדאיתא בפ' מפנין דבשר טפל אסור לטלטלו בשב' לר"י אם לא בר אווזא דחזי לאומצא א"נ נתייבש ברוח ובאותן מקומות שאוכלין אותו כך בלי בישול אבל אל"ה לא ואפי' אם תמצא בני אדם שאוכלי' בשר חי ע"י הדחק מ"מ מן הסתם לאו שמיה אכילה שנאמ' דאף חוד' בישולו עומד לכך א"ר פעמים שהשוחט מותר כגון שהי' וו אסור כגון שקצץ לו דלעת ובשלה שאינו ראוי לכוס לפי שקשה היא לאכול כדאיתא במסכ' תמיד כל מידי לא תפרע מקמי רבך בר מקר' חיה דכפתיל' של אבר דמיא כתוב בא"ח הקוצץ פירי שלא נגמר בישולו לחולה בשבת אסור לברי' משום מוקצה ואפי' חלה מבע"י שאין הכנ' במחובר בכיוצ' בזה שהוא גדול והולך כ"כ הרא"ה ז"ל ע"כ ומסיק אמר רב דימי מנהרדעי והלכתא השוחט לחולה בשבת פי' שנחלה מבע"י דליכא מוקצה מות' לבריא באומצ' כיון דא"א לכזית בשר בלא שחיטה כי קא שחיט אדעתא דחולה קא שחיט המבשל לחולה בשבת אסור לבריא אפי' היה חולה מבע"י גזירה שמא ירבה בשבילו כ' האגור בשם תשובת הרשב"א שהמבשל בשבת לחולה שיש בו סכנה אסור לחולה אחר שאין בו סכנה כיון שאפשר ע"י עכו"ם וכת' מהר"י קארו שמצא התשובה ההיא וכתוב בה דטעמ' משום דאיכא למיחש דלפעמי' לא ימצא לעשות ע"י נכרי ועבד ושפח' שאינן של ישראל ויבא זה להרבות בשבילו וכ' התו' בפ"ק דגיטין דשמא דוקא לצורך מילה שרי להרבות כדאמרי' התם נחים ליה אגב אימיה אבל לצורך ד"א אפי' ע"י עכו"ם אסור להרבו' וכ"נ מדברי הר"ן ע"כ והרי"ף הביא הא דר"ד דפסק הלכתא השוחט לחולה בשבת כו' ולא הביא הא דר"י בר אדא אמר רב השוחט לחולה בשבת פירש שנחלה היום אסור לבריא כו' משו' שאינו ראוי לכוס וכ' הרא"ש טעמא למילתא משו' דלאו הלכתא היא דמיירי בחולה שנחלה היום ואסרי' ליה משום מוקצה ואנו ק"ל כר"ש דלית ליה מוקצה מחמת איסור בר מנר שהדליקו בו באותו שבת דלא ק"ל כר"ש משום דדחייה בידים אבל הכא גבי שוחט מוקצה מחמת איסור לחוד הוא וכ"ד התו' וכ' דלא ק"ל הלכה כר"י במוקצה מחמת איסו' אכן הס"ת והסמ"ג ס"ל נמי כדעת התו' דלא ק"ל כר"י במוקצ' מחמ' איסור כ"א בנר דדחייה בידים ואפ"ה ס"ל דגבי שוחט הוי מוקצה לכ"ע וכמסקנא דגמ' דילן והיינו טעמא שאין לך מוקצ' מחמת איסור גדול מזה לפי שמתוס' שחיטה והפשט' ובעוף מירוט נוצות ועוד מאח' דס"ל דמודה ר"ש במוקצה דמחובר והכא לעניין שחיטה שאת' מבדילו מחייותו כאילו אתה קוצר וכן איתא בירושלמי והסמ"ג מביאו בהל' צידה כל שאתה מבדיל מחיותו חייב משו' קוצר ואפשר שהרי"ף הולך לשיטתו דס"ל דמחובר לא הוי מוקצה שהרי בפ' א"צ גבי דורון שהובא בשביל ישראל שאם יש מאותו המין במחובר אסור כתב הרי"ף ל"מ באכיל' דאסור אלא לטלטל נמי אסור (כיון) דלא חזי לאכילה כמוקצה דמי ואם היה ס"ל דהוי מוקצ' במחובר א"כ לא היה צריך לזה דהא ס"ל דק"ל במוקצה כר"י גבי י"ט וכ"ש הכא דהוי מוקצה מחמת איסור ועוד אפשר דאף ר"ש מודה במוקצה דמחובר כמ"ש רש"י בפרק א"ל אלא דס"ל דמחובר לא הוי מוקצה כלל ומוקצ' מחמת איסור לא הוי מוקצה לכ"ע וכדבעי למימר תלמודא בתחילת הסוגי' נהי דשמעי' לר"י דאי' ליה מוקצה במוקצה מחמת מיאוס מחמת איסור מי שמעינן ליה אותה סוגיא תפס הרי"ף דמוקצה מחמת איסור אינו אסור לכ"ע אם לאו היכא דדחייה בידים ולענין פסק הלכה נר' כדעת ס"ת והסמ"ג דבשוחט ק"ל לאיסור כדאיתא במסקנ' דהכא וכן יראה מדברי התו' (דהכי) הוי מסקנ' דמילתא דשוחט בשב' אסור ותחלת הסוגי' דאמרה במוקצה מחמת איסור מי שמעת ליה אפי' גבי שוחט הוי דיחוי בעלמא וה"ט דהאי מוקצה מחמת איסור דהשוחט גרע משאר מוקצה מחמת איסור כדפרי' ואין למצא היתר לשוחט בשבת שאם יושב ומצפ' שמא יבואו חש"ו וישחטו באחרי' רואים אותו כמ"ש התו' לחלק בשם ר"י סברא רחוקה היא בעיני שאין זה מן המצוי בפרט מאחר שלכתחילה אסור רק שבדיעבד שחיטתן כשרה ועוד מסתמ' אחרים לא יניחו אותו לכתחילה לשחוט בשבת דהא איירי בקטן שהגיע לחינוך ועוד נראה בעיני אפי' מ"ש מהרי"ח בהג"ה אחר' דלעיל שאם בטוח הישראל שיבו' הגוי ויתלוש וכל דכוותי' שאין לאוסרו לא משום מוקצה ולא משום שמא יעשה בעצמו אם אינם פירות האילן שקלין הן להתלישן אם לא שהובאו בשביל ישראל נראה בעיני עיקר דלא שייך לומר יושב ומצפה אלא בדבר הבא מאיליו ולא במה שתלוי בדעת האחרים דאל"כ פירות או דגים שהבי' הגוי בשבת או בי"ט שכ' התו' והסמ"ג והטור בסתמ' דאסור לכ"ע משום מוכן ואפי' ספק מוכן אסור ואמאי הא ליכ' מוקצ' דבודאי כמה פעמים יושב ומכפה מתי יבוא הגוי למכור כגון ביו' השוק ואף א"ת דלא גרע מפירות הנושרי' מאיליהן כמ"ש הטור ז"א דדוקא גבי פירות האילן שקלין הן להנתק ובעודו בכפו יבלענ' הוא דגזרינן שמ' יעלה ויתלוש אבל בשאר פירו' כגון צנון וחזרת דבעי מרא וחצינא וכמ"ש הסמ"ג מדעת התו' וכ"ש גבי צידה דבעי מצודה דלא שייך ה"ט לא תאסר אלא בע"כ משום מוקצה הוא דאסרינן דהוי כמוקצ' דמחובר ואסור אפי' לר"ש והלא איכא למימר יושב ומצפה אלא ש"מ דא"ל יושב ומצפה בדבר התלוי בדעת אחרים וכן עיקר ואף דק"ל כר"ד דהמבשל לחולה בשבת אסור באכילה משום שמא ירבה בשבילו מ"מ ק"ל נמי כר"י בר אדא גבי מבשל לחולה בשבת דאינו מוקצה משו' דראוי לכוס ונ"מ דשרי בטלטול לכ"ע והיכא באינה ראוי לכוס אסור אפי' בטלטול לאחרים שלא לצורך החולה

לא דין דבר שאסור לאכול בשבת משום מעשה שבת לחוד וליכ' עליה איסור מוקצה מותר לטלטל אף שאסור באכילה וכן כל כיוצא בזה

ובשר שנשחט בשבת או נתבשל בשבת וליכא חולה דק"ל דאסור ביומי' כר"י משום מעשה שבת וליכא כאן איסור מוקצה במבשל היכא דחזי לכוס כגון בר אווזא ובשוחט היכא שהיה חולה מבע"י והבריא דאסור משום מעשה שבת אי שרי לטלטל או לא יש שרוצי' לאסור מאחר דלא חזי לאכילה שאסור ולכלבים אין אדם מקצה להם מה שעומד לאדם ואע"ג דהאי סברא דוקא לר"י דאית ליה מוקצה אבל לר"ש שרי כדאית' בפ"ק דביצה ובפ' מפנין מ"מ איכא למימר מאחר שאסרו משום מעשה שבת לו ולאחרי' ביומו דהיינו שלא יהנה ממנו כלל א"כ אף לכלבו לא יכול ליתן א"כ הוי כמוקצה דאבני' ועפר דהוי מוקצה לכ"ע וכמ"ש הרי"ף גבי דורון והבאתי' לעיל מאחר שאסור באכילה מוקצה הוא ויש שרוצים לחלק ואומרים דוקא גבי דורון שאף בין השמשות לא היה עומד לאכילה שהרי מחובר הוא נהי דלא חשבינן מוקצה בכך אי לאו דאסור נמי באכילה כדפרי' לעיל מ"מ מהני ליה ה"ט מאחר שכל היום לא היה עומד לאכילה אבל מה שהיה ב"הש עומד לאכילה שמא אינו נאסר בטלטול מכח