ים של שלמה על חולין קעח

הבש' אסו' והקערה אסו' לאכול בה רותח אלא ש"מ דבמנוקבת איירי ובכלי חרס וכמ"ש הסמ"ק דגבי כלי חרס דבקל הוא בולע ליכא למימר דם משריק שריק ואף שדעת ש"ד כדעת הרא"ש שכ' ואם נמלח בכלי שאינה מנוקב אז הכל אסור בין הכלי ובין הבשר לפי שהדם נבלע בכלי בשעת מליח' וכשתבא אח"כ לאכול בה בש' חוז' ונבלע בבש' וראייה משמואל דא"ש קערה שנמלח בה בשר כו' ואם נפל הציר על הכלי אסור וצריך הגעלה ואם נפל הציר על כלי חרס צריך שבירה כדחזינן גבי האי פינכא דתברי ר' אמי וכתב עלה מהרא"י וכלי חרס צריך שבירה משמע דלא ס"ל לש"ד דכלי חרס אפי' מנוק' אסור כדאית ליה לסמ"ק וכן מוכח באשיר"י דלית ליה דמוקי האי דקא"ש קערה שמלח בה בשר וכו' דאיירי בשאינו מנוקב ולא מוקי לה בסתם מליחות בכלי מנוק' ובשל חרס דהא סתם כלים בימי חכמי התלמוד של חרס היו וכן עובדא דההו' פינכא דמייתי עלה כלי חרס הוא כדפי' רש"י ותו כיון דהסמ"ק לא אסר כלי חרס אלא מדקדוק זה דמוקי לה קערה שמלח בה בשר בכלי חרס ומנוק' דאי בשאינו מנוקב אפי' הבשר היה נאסר ואשיר"י דלא חש אהך דקדוק ש"מ דפליג ויראה לנהוג היתר אם נמלח ע"ג כלי חרס היכא דאפשר לדם לזוב כיון דכתבו רוב המחברים דאין מליחה לעץ שאין נעש' רותח ע"י מליחה משמע דאין בטבעו של מלח להרתיח כ"א דבר האוכל והכי משמע בס"ה ע"כ ואני אומר מ"ש האשיר"י לא חש אהך דיקדוק ש"מ דפליג תמיה היא בעיני נהי דלא ס"ל ראייותיו מי יימר דפליג אסברתו כיון דבסמ"ק מסתבר ליה דכלי חרס בולע אפי' מנוקב היאך מוכח בהדי' באשיר"י דלא ס"ל כך ומה שלא מוקי הרא"ש בכלי חרס כו' זה אינ' ראייה דאשיר"י רוצה לאוקי הך מילתא דשמואל הן בכלי חרס הן בכלי עץ וכ"מ בי"ד שכתב וי"מ אפי' מנוק' אסור לאכול בה רותח ול"נ לא"א הרא"ש ז"ל והר"פ כתב שאם הוא של עץ מותר כיון שהוא מנוקב ואם של חרס אסור כו' משמע שי"ד הביא אותו לפס' הלכ' שבכלי חרס אפי' הרא"ש מוד' דאי פליג עליו הרא"ש לא הוי מביא אותו באחרונה כו' לכן ראוי להחמיר ואע"פ שכ' רב אחא משבח' אם מלח בכש"מ הבש' אסור והכלי צריך שביר' והרא"ש הביא אותו בפכ"ה משמע דבכלי חרס איירי מדמצרי' שבירה ואע"פ כן כ' בכש"מ וכן תמצא לשם הג"ה בא"ז דוקא כלי חרס אבל כלי עץ סגי בהגעלה כו' מ"מ כיון דבסמ"ק אוסר אפילו מנוקב בכלי חרס והראב"ד והרמב"ן והרשב"א והר"ן כולן אוסרין אפי' שאר כלים במנוקב וגם הי"ד שהוא בתראי אוסר כדפרישית א"כ איך יעלה על הדעת להקל אפי' בכלי חרס ועוד מ"ש שם בהג"ה אפי' לא שהה רק מעט נאסר נראה בעיני דאפי' הרא"ש שפליג על ר"ת גבי מעשה דתרנגולת כו' ואומר דאינה אסורה מיד אא"כ שהה כשיעו' כביש' מ"מ כאן מודה לאיסור אפי' שהה מעט כיון דגבי בש' כ' אם לא שהה כשיעור זה כו' אינו נאסר אלא כדי קליפה נהי נמי דבכלי חרס לא נאסר אלא כ"ק מ"מ נאסר וק"ל ועוד כתב בסמ"ק טעם של כלי חרס לאסור אפי' במנוקב דבקל בולע דהא צונן בצונן לא בלעה אפילו בשר וכלי חרס בלע צונן כדאיתא בפסחים וכן איתא בהג"א בשבת בכה"ג שכ"ח בלע בקל אפי' בכלי שני ומ"ש מהרא"י דאין מליחה לעץ ולמתכות וה"ה לכלי חרס דאין טבע של מלח להרתיח כ"א אוכל נראה בעיני דאף הסמ"ק גופא ס"ל דאין כח במלח להרתיח בין עץ בין חרס כדאיתא בסמ"ג אלא דוקא להפליט האיסור הוא דאין לו כח אבל להבליע יש כח לאסור ואח"כ כשאוכלין בו רותח נאס' האוכל מן הכלי וחילוק זה נכתוב לקמן גבי דפוסי גבינה של גוים והמר' כתב בשם ראבי"ה דאי הקערה ב"י אז נאסר הבשר אפילו במנוקב וכן אפי' בכלי חרס אם שהה עד לאחר זמן פליטתו חוזר ובולע ולדידיה אין תקנ' לבשר למלוח על שום כלי כ"א לתלות במסמ' ודבריו זרים וכל רבותיו חולקי' עליו ע"כ לא הבאתיהו וכתב הרשב"א בת"ה ולעניין קערה שמלח בה בשר י"א שהקערה חשובה כרותחת אפי' אחר שהודחה ויראה מדבריהם שאסור לאכול בה לח צונן ונ"ל שאין זה עיקר ויראה לי שאפי' הדחה אינה צריכה כשרוצה לאכול בה צונן אלא כל שמקנח יפה מותר לאכול בה צונן ולא הצריכו הדחה אלא לסכין ששחט בה כו' והמ"מ הביא דברי הרשב"א וכ' י"מ שכ' שכלי חרס שאסור בו להשתמש בחמין לעולם אף בצונן אסור להשתמש בו צונן לכתחילה דלמא אתי להשתמש בו חמין והיינו דתברא ר' אמי לההיא פינכא ודינו של הרשב"א אפש' בכלים שאין להם הכשר וגם הר"ן כ' דבכלי חרס אסור להשתמ' בו צונן שמא ישתמש בו חמין ושכן מטין דברי הרי"ף וכ' עוד הרשב"א בחידושיו לפי סברת האומרי' דקערה שמלח בה בשר אחר הדחת צוננות הוא אם נתן בשר רותח סגי לה בקליפה בין ברותח נגוב בין ברותח לח דחם לתוך צונן תתאה גבר ובקליפה סגי וכ"כ רבותינו בעלי התו' ואם הוא לח גמור כרוטב של היתר רותח אז אם יש ס' נגד הקליפה באומד יפה מותר ודלא כהראב"ד עכ"ל ובת"ה כ' שאם נתן בה רותח שהוא ג"כ לח צריך נטילת מקום שהוא יותר מקליפה ע"כ וכבר אני כתבתי סברתי בפג"ה מ"ה דלא אמרינן בקערה ובשו' כלי תתאה גבר אלא לעולם הוא בולעות ע"י חם ונאסרת וכן אוסרת בשר חם אם הוא בלוע איסור בר יומא גם מ"ש הרשב"א דמותר להשתמש בה צונן אפי' הוא לח אם הוא מקונחת יפה כבר כתבתי בשם י"ד שכ' בשם העיטור דאסור בלא הדחה

סא דין קערה שמלח בה בשר אסור לאוכלו בה רותח אפילו איכא קפילא וכן צנון או סילק' שחתכו בסכין של בשר אסו' לאוכלו בכותח אפי' טעים ליה מקודם ואם היה הסכין ב"י אסור כל הצנון והסלק' לאכול בחלב ואם אינו ב"י סגי בנטילת מקום ואם הוא סכין של גוים אסור כולו ואם חתך קישואין בסכין של בשר מותר לאוכלו בחלב בלא קליפה רק שיגרר מקום החתך ואם חתך בו לפת אפי' גרירה א"ע רק הדחה בעלמא ואם חתך מתחילה לפת ואח"כ צנון או סילקא שרי הצנון והסילקא בהדחה לאכול בחלב ודוקא בשחותך חתך אחד של לפת וחתך אחר של צנון או וחוזר וחותך לפת ואח"כ צנון או סילקא אבל כשחתך פעם אחד לפת לא שרי לחתוך אח"כ כמה פעמים צנון או סילקא ודווקא כשחתך לפת הוא דשרי' אבל כשחתך לחם או ירק או פרי אחר אסור לחתך בו צנון או סילקא שרוצה לאכול עם חלב

יתיב ר"כ אחוה דר"י קמיה דר"ה ויתיב וקאמר קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח וצנון שחתכו בסכין של בשר מותר נאכול בכותח מ"ט אמר אביי האי דהיתירא בלע והאי דאיסורא בלע א"ל רבא כי בלע היתיר' מאי הוי ס"ס האי היתירא דאתי לידי איסורא הוא דאיסורא קאכיל אלא א"ר האי אפשר למטעמיה והאי לא אפשר למטעמיה א"ל לרבא וליטעמיה קפילא ארמאה מי לא תנן קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בנ"ט ואמר' בשלמ' תרומ' טעים לה כהן אלא בשר בחלב מאן טעים לה ואמר' לן ליטעמיה קפילא ארמא' ה"נ כי קאמינא דליכא קפילא ופסקו הרי"ף והרא"ש כרבא דשרי צנון דבטעים ליה וגבי קערה נמי אי הוי קפילא שרי פי' התבשיל שעירה בו אבל לכתחילה אסור לאכול בה רותח אפילו איכא קפילא (ואין נראה דלקמ' אמר אביי הילכתא דגי' שעלו בקערה) מותר לאוכלן בכותח צנון שחתכו בסכין של בשר אסור לאוכלו בכותח משמע דאסור בכל עניין ואין לומר דאיירי בדטעי' ליה ויהיב טעמא אפי' דגים נמי ליתס' והרא"ש כתב לקמן אסור לאוכלו בכותח עד דטעים ליה ודוקא צנון דאגב חורפיה בלע והוי כטעם הבא מן הממש או כמ"ש רש"י שפעמים שיש שמנונית על הסכין ואינו ניכר וחורפיה דצנון מבליע השמנונית שבתוכו ואינו ר"ל דצנון אגב חורפיה אסור בטעימה ודגים אפי' בטעימה שרי דמה בכך דהדגים אינם חריפין כמו צנון מאחר דיהי' טעמא ומורגש בתוכו למה לא יאסר כמו צנון אלא בודאי קודם טעימה קאמר וכ"כ הרא"ש (והרשב"א) להדיא דגבי דגים מותר לאכלן בכותח בלא טעימת ישראל קודם נתינת' לכותח משום נ"ט בר נ"ט אבל גבי צנון שחתכו בסכין של בשר אין לאוכלו בכותח עד דטעים קודם ואע"פ שנ"ט בר נ"ט אסור דבחד טעמא חשוב מטעם שפי' רש"י א"כ אין חילוק ביניהן אלא שדגים א"ל טעימה מקודם וצנון צריך למטעמיה אבל כל שטעם מרגיש בהן טעם בשר לא משתרי' לאוכלו בכותח מ"מ דוח' הוא לפרש גבי צנון אסור עד דטעים ליה דסתם אסור בכ"מ משמע אין לו תקנה ע"כ נראה בעיני דאביי ורבא אליבא דר"כ קא מיירי דאמר קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח וצנון שחתך בסכין של בשר מותר לאוכלו בכותח אביי אמר משום דהיתירא קבלע ורבא אמר משום דאפשר למטעמיה אבל לא דאינהו ס"ל הכי דאל"כ ק' אביי אדאביי דהכא אמר דהיתיר' בלע ולקמן פסק דהצנון אסור לאוכלו בכותח אלא אליבא דר"כ קאמר וכמ"ש התו' א"כ נאמר דרבא נמי אליביה קאמר אבל לפי האמת לא ס"ל כר"כ ולא סמכינן אטעימ' אלא בדבר שנאסר כבר בתערובות טעם להתירו בטעימה אבל לא להתיר לכתחילה דס"ס טעם משהו איכא ולכתחילה אסור כמו קערה שמלח בה בשר לכתחיל' אסו' לכ"ע אפילו בטעימה כדפרישית אלא שר"כ ס"ל מאחר דהיתירא הוא ראוי לסמוך אטעימ' אפילו לכתחילה וליתא כדפסקינן הלכתא משמיה דאביי דצנון שחתכו בסכין של בשר אסור לאכול בכותח סתמא ומשמע דבכל עניין איירי דומיא דקערה שמלח בה בשר דאסור לאכול בה רותח בכל עניין ולא אשכחן דפליג רבא עליה ואף א"ת דפליג הא רב חזקיה פסק הלכתא כוותיה:

ומסקינן לקמן דוקא צנון דאגב חורפיה בלע אבל קישות ואבטיח גריר לביה פסקי' ואכיל פי' גורר למעלה במקום החתך והוא פחות מכדי קליפה קליחא דליפתא שרי לפי שמתוק ואין טעם שומן ניכר וכ' הר"ן ומשמע לי דכיון דאמרי שר' סתמא דלא צריכי לא