ים של שלמה על חולין קעא

יגרו' שאח"כ יפלוט ממנו האיסור אבל מ"מ קרו' לבלוע יותר בתחילה משאר העוף מחמת שמתחילין מיד לקרוש אפילו בבישול ולא גרע מחתיכה שהלב דבוק בה שבולע בתחיל' ונעשית נבילה שוב מצאתי באגוד' וז"ל והא דשרינן גוף העוף שנצלה בו הכבד היינו דוקא שנצלה כמו שהוא אבל מלאו בביצים הוי כמבושל ואסור אפי' בדיעבד ע"כ והוא ממש סיוע לדברינו רק אל תטעה לומר שיהא כבישול ממש כאילו נתבשל הכבד בקדירה וא"כ כשיהיה ס' הכל מותר דבודאי אין הביצים מועילין לבטל כדפרישית אלא מאיסור קאמר דחשבינן כמבושל בתוכו ולא אמרי' משריק שריק ואסור הנרא' בעיני כתבתי

נא דין לב וכבד שנמצא בפשטיד"א אם אינו דבוק בחתיכה בטל בס' ואפילו יש שמנונית לא אמרינן שמטפטף ובארנו דאם קרעו וחתכו את הלב כראוי ומלחו כהוגן מותר לבשלו עם שאר בשר

פסק כתב ר"י מדורא וז"ל ואם נתנ' בקער' ונוגעות החתיכות זו בזו חמין רואין אותה חתיכה שהלב דבוק בה אם אין בה ס' לבטל דם הלב היא אסורה אבל שאר החתיכות מותרי' לפי שהאיסור הבלוע בחתיכות במקום אחד אינו הולך מחתיכה לחתיכה כ"א ע"י רוטב וחתיכ' ראשונה שנ"נ אינה אוסר' שאר החתיכות הואיל ואיסור הבלועה שם אינו יכול לילך לשם בשאר החתיכות דאיך יותר יהיה לו כח לנאסר מן הדבר שאוסר אותו אך כשמחתכין השמנונית לחתיכות קטנות בפשטיד"א אותה (חתיכה אסורה שהלב דבוק בה וא"כ בא השמנוני' והוליך דם שבחתיכה בכל שאר החתיכות ולא הוי ס' בכולן לבטל החתיכה שנ"נ תחילה ועוד שהשמנונית מטפטף מעט מעט בתוך העיסה וא"כ נאסרו תחילה ב' או שלשה חתיכות סמוך לחתיכה שהלב דבוק בה משגדל השמנונית והלך בכל הפשטיד"א ונגע בשאר החתיכות נאסרו כולן שהרי אין בהם ס' לבטל ג' חתיכות כדפרי' ר"ב אמנם אין אנו נוהגים כן כ"א כמ"ש רש"י בתשובתו שפי' כבד שנמצא בפשטיד"א בטל בס' ואם הוא דבוק בחתיכה צריך שיה' ס' מן החתיכות ואם לאו הכל אסור וכן הלב עכ"ל והנה מ"ש אמנם אין אנו נוהגין כו' פי' שלא אמרינן שמטפטף בעיסה ואוסר ג"כ שאר החתיכות אלא בטל בס' ומ"ש ואם לאו. הכל אסור וכן הלב אין הפירוש דגבי לב בעינן ס' כנגד הלב כמו גבי כבד דהא רש"י כתב לקמן בתשו' דלא בעינן ס' אלא כנגד דמא משום דשיע כו' אלא וכן גבי לב לא בעינן ס' נגד החתיכה שבפשטיד"א א"ל שדבוק בה כמו גבי כבד וכ' עוד ר"י מדורא וז"ל ומה שנהגו לחתוך ערלת לב כדי שיצא הדם שבבשר הלב דרך החתך שאינו פולט דרך שעייתו לא מבפנים ולא מחוץ וכיון שחתכו ומלחו הרי הוא כשאר בשר שהרי יצא דמו פי' אע"פ שכבר קרעו כדתנן הלב קורעו ומוצי' את דמו ולא סגי בקריע' לחוד או בחיתוך הערלה היינו משום דשיע כ"כ מבפנים ומבחוץ צריך שיהא פתוח מכל צד ברחבו ובארכו עוד כתב מה שנהגו שלא לבשל עם בשר משום גזירה שמא יבשלו בלא קריעה ואיכא איסור ובארצו' הללו לא שמעתי שנוהגין בו איסור מאחר שקרעו אלא שהוא דחק עצמו למצא טעם למנהג האוסרין שגוזרין קריעה אטו לא קריע' ואין לנו הכרע לא מן התלמוד ולא מן הגאונים לגזירה זו

נב דין דם דגים שכנסו אסור ואם יש בו קשקשים מותר ודם אדם שעל הככר גורר ושבין השניים מוצצו ובפורים שדרך לאכול תרנגולת סהלב שקדים אסור א"ל שיניח שקדים קלופין בתוכן או בצידן

גרסינן בברייתא פרק דם שחיטה והרי"ף והרא"ש הביאו בכאן אמר רב דם דגים שכנסו אסו' איתיבי דם דגים וחגבים מותר ההוא בשלא כנסו כי הא דא"ל רב לרב שימי בר חיי' איבלע לי ואנא איכול דכוותי' דם מהלכי שתים בשלא כנסו אמאי אסור והתני דם שעל הככר גוררו ושבין השינים מוצצו ואינו חושש אלא דם דגים אפי' כשכנסו מותר לכתחילה אלא הא דאית ביה קשקשים והא דלית ביה קשקשים פירוש שהניח קשקשים בתוכו או בצידו להיכר שהד' מהן הוא ומ"ה נראה בפורים שרגילין לאכול תרנגולת בחלב שקדים שאסור אם לא שיניח שקדים קלופין בתוכן ובצידן להיכרא ובפרט גבי בשר עוף דאיכא למיחש טפי שלא ידמו לומר בשר עוף שרי בחלב כר"י הגלילי ועיין לקמן בסימן ק"א

נג דין שנותנ' עליו חומרי מקום שהלך לשם דוקא בתוך התחום וכן כל החרמות שנעשו בעיר לא נתפשטו יותר מן התחום ובני א"י שבאו לח"ל צריכ' לעשות שני י"ט אם באו ליישוב אפילו דעתם לחזור וקולי מקום שהלך לשם אינו נוהג אם לא שדעתו שלא לחזור לעולם: טלית שאולה פטור לעשות בו ציצית לעולם ומדרבנן חייבו אחר ל' יום ושאלה צריך להחזיר לו הכלי או החפץ שתובעו אפילו תוך ל' והיכא שמוכח שהשאילו אילו לו לעניין אחד אין מחזיר לו עד שיעשה אותו העניין שהיה צריך לו אפילו הוא אחר ל' יום וטלית שאולה נהגו לברך עליהן ודווקא בתפילת הבוקר ומשום ק"ש אבל אח"כ כל זמן ששאלו לעלו' בו לתורה או לירד בו לפני התיבה אין לברך עליו וי"ש יזהר בדבר שלא לברך כלל אט"ש ואם מצא טלית מקופלת אז יכול לברך בלי רשות רק שיחזור ויקפלה כבראשונ' רק שלא יוציאה ממקומה כלל לא מביתו ולא מב"ה אלא שם ילבש ויניחן

מסקינן בסוגיא וכי לית לך נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם א"ל חוץ לתחום אכלתינהו וכ' המר' מכאן נהגו העם שלא לנהג חומרי המדינה ומנהג' אלא בתוך התחום כמו כשעושין תקנות לשום דבר ומחרימין על מי שעבר על תקנתם ואם יש אדם שעובר על תקנתם חוץ לתחום המדינה לא עבר על החרם שאין תקנתם נוהגת אלא בתוך תחומה וצ"ע בהגמ"י בהל' נדרים גבי הנודר שלא ליכנס לעיר מות' ליכנס בתחומ' ע"כ ובמיי' שלפנינו לא מצאתי שום הג"ה בזה אכן נ"ל שאין דקדוק משם כלל דבודאי דעת הנודר אינו אלא על העיר ממש ותוך התחו' לא הוי בכלל העיר בפרט בנדרים שהלך אחר לשון ב"א אבל לעניין איסור נגרר כל התחום אחר בני העיר לפי שהוא מהלך בני העיר אפי' בשבת ומ"ה כל מה שגזרו בני העיר או נהגו איסור מקוד' נתפשט אותו הדבר על כל בני יושבי התחום וה"ה מי שבא במקרה בתוך התחום אבל חוץ לתחום לאו דעתייהו עליהו ובספר א"ח כתב בני א"י שבאו לחוצה לארץ אסורים לעשו' מלאכה בי"ט שני ביישוב אפי' דעתו לחזור וכל זמן שלא הגיע ליישוב אפי' אין דעתו לחזור מותר לפי שעדיין לא הוקבע להיות כמותן אבל אם הגיע ליישוב ואין דעתו לחזור נעשה כמותן ואסור בין במדבר בין ביישוב וכל חוץ לתחום אין נותנין ח"מ שהלך לשם ובקול' מקום שהלך לשם י"פ שלעולם אינו נוהג כל זמן שאין דעתו שלא לחזור לעולם ע"כ ומה מאוד יפה כיון לאסור לבני א"י לעשות מלאכה בי"ט שני וחלילה להקל לעשו' חול במקום שנוהגי' רבים קודש ואין לך חציפו' ואפקירות' גדולה מזו וראוי לנדותו שמזלזל בי"ט שני והרואים גם כן יבאו להקל ויאמרו חול גמור הו' ואין בו אלא מנהג אבותינו לחוד ובסת' יחללוהו ומעש' בא' מן התלמידי' מארצנו שהלך לא"י וקבע שם דירתו ואחר כמה שנים בא בסחור' למדינתו ודעתו היה לחזור ונהג חול בי"ט שני וגערו בו ושחק עליהם ונפגר במית' משונה ולא זכה לחזור לא"י: תו מסקי' בסוגיא

אמר רב יהודא טלית שאולה כל ל' יום פטור מציצית פי' מלעשו' בה ציצית ומדאורייתא פטור לעולם כדאמ' לקמן בפ' רה"ג כסותך ולא של אחרים אלא משום שאחר ל' יום נראי' כשלו מ"ה חייבוהו חכמי' מל' יום ואילך ומ"ה אין ראיי' לדברי ר"ת שפסק דסתם שאלה ל' יום כמו הלואה דאמרי' בפ"ק דמכות המלוה את חבירו אין רשאי לתובעו עד ל' יום וה"ה לשאלה דהא חזינן נמי הכא גבי שאלה דסתמא ל' וליתא דהא נמי תניא בהתכלת הדר בפונדקי בא"י והשוכר בית בח"ל כל ל' יום פטור מן המזוזה ואין הטעם בשביל שתהא סתם שכירות ל' יום אלא עיקר הטעם כדפרי' מפני שנראה כשלו ולא ירדתי לסוף דעת התו' והרא"ש שכ' דמ"ה נראית כשלו לאחר ל' יום לפי שאין דרך להשאיל יותר מל' יום וא"כ השוכר למה חייב אחר ל' וכי אין דרך להשכיר יותר מל' יום אלא עיקר הטעם דל' יום חשוב קבוע ונראית כשלו וכן לכל מידי חשבינן ל' יום כקביעו' אבל לעולם אם תובעו בתוך ל' יום צריך להחזי' לו השאל' א"ל שמוכח מכח אומדו' שהשאי' לו לענין אחד שצריך להמתין לו עד שיעבור אותו העניין וכן תנא באבל רבתי המשאי' חלוק לחבירו לילך לבית האבל אין רשאי לשאול עד שיצאו ימי האבל ברגל עד שיצאו ימי הרגל ובמשתה עד שיצאו ימי המשתה משמע הא סתמא אפי' קודם שיצאו ימי המשתה ורגל נוטלו ולברך על טלי' שאולה כ' התו' שנר' שלא לברך ואע"פ שהיה אומ' ר"ת דנשים מברכות אסוכה ואלולב ואע"ג דפטורות והוי' להו אינו מצוה ועוש' והביא ראיי' מדר' יוסף דאמר מ"ד לי הלכ' כר"י דסומא פטור מן המצות עבדינ' י"ט לרבנן ואם היה מפסיד כל ברכות המצות לא היה שמח בדבר וכן מיכל בת שאול היתה מנחת תפילין ומסתמא היתה מברכת מ"מ ל"ד לטלית שאולה דשאר מצוות אדם אחר חייב בהן ואילו פטורין ומשום שינויים שיש בהן כגון סומא ואשה אבל הכא כל אדם פטור כשאינו שלו ואעפ"כ המבר' לא הפסיד והרא"ש כתב ול"נ דהא טלית שאולה מיירי ששאל טלית שאינו מצוייצת וקאמר דפטר מלהטיל בה ציצית דכתיב גדילים תעשה לך על ארבע כנפות