ים של שלמה על חולין קנד

ואילך הוא דאמרינן הכי כאש' הארכתי בזה בפרק כיצד הרגל סימן ד' ועוד מדקאמר תלמודא על מילתא דרבה כהאי לישנא ופליגא דר"נ משמע דליתא לדבריו לפי שהם חלוקי' על ר"נ דאל"כ הל"ל מתחלה דברי ר"נ ואח"כ דברי רבא בסדר המחלוקת אלא עיק' כמ"ש וכ' בסמ"ק ודוקא שנטל דרך נ"י לפירו' אבל נקיות לא מתחזי כיוהרא ופי' דרך נטילה שנטלן כדין מ"ר אבל נטלן שנכ' בנטילה זו שאין בה הכש' נטילה לית לן למיחש והרשב"א כ' דוקא שאין ידיו מטונפו' אבל ידיו מטונפו' צריך רחיצה וכ"כ ראבי"ה וכן בסמ"ק וכ' עוד הרשב"א דוקא שאכל הפירות בפני עצמן אבל טבל אות' במשקה צריכה נטילה משום כל דבר שטיבולו במשקה ובמ' כ' לאו דוקא פירות קאמר הנוטל ידיו להן הוא מגסי הרוח אלא אפילו כל תבשיל אפי' חיטין המבושלים מאחר שאינ' פת וא"צ נטילה הנוטל ידיו הוא מגסי הרוח כ"כ במר' פ' א"ד וכ' מהר"י קאר"ו בסי' קנ"ח ודוקא באין משקה טופח עליהן ול"נ דאפי' משקה טופח עליהן לא נקרא זה טיבולו במשקה אלא בישול קרי להו ולא גזרו אלא במה שצריך לטבול אותה במשקה אבל לא בלחלוחות של עצמו ומ"ה, א"צ נטילה לצלי וראייה ממה שפי' רשב"א לקמן בלם ליה אומצא ואכיל כשהי' אוכלו טובלו עם הפת ואמאי לא פירשו שהיה מנער כל טופח מן המי' וליחלוחי' המים שהיה עליו קודם צלייה אלא כל כה"ג לא נקרא כל שטיבולו במשקה

יט דין דאין מזמנין על הפירות וביארנו דב' שאכלו מצוה לחלק ואינו יוצא הא' בברכת חבירו ודוקא ברכה אחרונה אבל ברכה ראשונה א' מוציא את חבירו

מסקינן אמר רב"בח זמנא חדא הוה קאימנא קמיה דר' אמי ור"א אייתו לקמייהו כלכלה דפירי ואכיל ולא משי לידייהו ולא ספו לי מיניה ובריך כל חד וחד לנפשיה ש"מ תלת ש"מ אין נ"י לפירות וש"מ אין זימון לפירות וש"מ שנים שאכלו מצוה לחלק ופי' דאי הוי זימון לפירות א"כ בודאי יהבו לי לאכול ולצרף עמהם כדי להוסיף בשבחו של מקום לומר נברך שאכלנו משלו ושמעינן מהא כל ב' שאכלו ובא אדם אחר צריכין להדר אחריו שיאכל עמהם פת קימעא לדעת הרי"ף ולדעת התו' אפילו עלה של ירק כדי שיצטרף עמם לזימון וש"מ שנים שאכלו מצוה לחלק פי' בפת היכא דליכא זימון בשנים וה"ה בפירות ג"כ דאין מצוה לחלק אלא אחד מוציא חבירו ולא להוסיף בברכו' א"כ למה כל א' מברך לעצמו ולא מוציא א' את חבירו ודוקא בברכה אחרונה אבל בראשונה אפילו לכתחילה א' מוציא את חבירו ואין בו מצוה לחלק כדמוכח לשם בברכות ואין זה מקומו

כ דין דנ"י לחולין עד קשרי אצבעותיו ומ"מ המחמיר ליטול כל היד מקום חיבור היד והזרוע תע"ב

ת"ר נ"י לחולין עד הפר' פי' עד הפרק ב' שבאמצע אצבעות דכיון דמשום סרך תרומ' בעלמא הוא דיו אם נטל במה שנגע במאכל דהיינו ראש אצבעות לתרומה עד הפרק פי' עד הפרק שלישי והוא בגב היד קידוש ידים ורגלים במקדש עד הפרק פי' עד הפרק העליון מקום חיבור היד והזרוע וכל דבר שחוצץ בטבילה בגוף חוצץ בנ"י לחולין ובקידוש ידים ורגלים במקדש אמר רב ע"כ לחולין ע"כ לתרומה פי' מראה היה ביד כמו שפי' ושמואל אומר עד כאן בין לחולין ובין לתרומה לחומרא פי' פרק החולין והתרומה שוין לחומרא בפרק השלישי שהוא בגב היד ור"ש אמר ע"כ בין לחולין ובין לתרומה להקל אמר בר הדיא הוה קאמינא קמיה דרבי אמי ואמר ע"כ בין לחולין ובין לתרומ' לחומרא ול"ת ר"א משו' דכהן הוא פי' שהי' רגיל בתרומו' ולפיכך החמיר על עצמו להרגיל אף בחולין כן כדי שיהא רגיל בה דהא ר' מיישא בר בריה דרי"בל הוא לוי ואמר ע"כ בין לחולין ובין לתרומה לחומרא וכ' בתו' ולא רצה לפרש בקו' הפרק דחולין הוא פרק ראשון שבראש אצבעות לפי שאינה שוה בכל אצבעות כמו באגודל אבל פרק האמצעי שוה בכולם ושמואל אמר בפרק דחולין והתרומה שוין לחומרא ול"פ אברייתא אלא משום דכהן הוא ורגיל בתרומה לכך החמיר על עצמו להרגיל אף בחולין אבל לר"ש קשה דאמר ע"כ בין לחולין ובין לתרומה לקולא וי"ל דר"ש מפר' הברייתא פרק הראשון שבראש האצבעות לחולין ושני לתרומה שהוא פרק האמצעי ולא להקל על הברייתא אלא ארב ושמואל דאמרי דפרק דתרומה הוא מקום חיבור אצבעות ופיסת יד ול"נ כלל לומר שיעלה על הדעת שפרק ראשון שבאצבעות יהא סגי לנטילה בחולין דהא אין שם נ"י עליה כלל ע"כ לא אבין פי' ר"ש שפי' הברייתא בהכי והרי"ף יש לו גירסא אחרת קידש ידים ורגלים עד הפרק לחולין עד לפקק לתרומה עד פרק פי' הרא"ש מדברי הר"ר יונה פקק הם הקשרים שבסוף האצבעות מלשו' שיתפקקו כל חוליות שבשדרה דכמו כשאדם כור' בולטת החליות כלפי חוץ כך כשאדם כופף אצבעותיו בולטין אותן קשרים כלפי חוץ וה"פ קידוש ידים עד הפרק חיבור היד והזרוע לחולין עד לפקק סוף אצבעותיו לתרומה עד סוף היד כמו בקידוש ידים ומה שלא שנה יחד קידוש ותרומה כיון דשיעור א' להם מפני ששנ' תחילה קידוש ידים שהוא מן התורה ואח"כ חולין שהוא מצוי יותר ואח"כ תרומה ובזה נחלקו האמוראים רב היה גורס בחולין לפקק ובתרומה לפרק ושמואל היה גורס בשניהם לפרק ומצריך גם בחולין עד הקנה וכן נמצא בתו' בהל' א"י נ"י כל היד וכן נמצא בספר הזוהר א"ש לחולין כל היד ולכך כ' רי"ף ז"ל משו' דרי"בל עד לפרק בין לחולין בין לתרומה ולא כ' לחומרא כיון דאמר לפרק ממילא ידענ' דהוי לחומרא עד הקנה וחומרא יתירא הוא והעולם לח נהגו כן וק' לרי"בל דשלשתן שוין ליערבינהו וליתנינהו ודוחק לומר דחדא חדא שמעינהו וגרסינהו ע"כ וא"י מה דוחק יש בזה מאחר שמצינו כה"ג בתלמוד בפ"ק דקידושין גבי הרי את מקודשת לי הרי את מיועדת לי וכו' וסוגיא דהכא נמי מיחוורת' בהכי ויותר ק' עלי לבנות יסוד על גי' יחיד וברוב הספר' ל"ג אלא כמ"ש לפנינו וא"כ צריכין אנו לחפש ולמצא זכות לגי' שתעלה כהוגן ע"כ נר' דרך המחוור כמ"ש הסמ"ג וז"ל ת"ר נ"י לחולין עד לפ' לתרומה עד לפרק לקידוש ידים ורגלים במקד' עד לפרק כך הבריי' שנוייה ואין הדבר מבורר אם פ' אחד לכולן ולפי ששמע מרבו כל א' בפני עצמ' גרסה בפ"ע וכשאמ' שלשתן היה חוזר כל אחת לבדה כמו ששנאה כל א' לבדה או שמא ר"ל שאין שיעורו של זה כשיעורו של זה ולכל אח' יש פרק שלו ופרק קידוש ידים ורגלים מבורר כל היד שהוא פרק רביעי של יד כדמוכח בערכין פרק האומר וכן הוכיחו בתו' אבל בפרק החולין והתרומ' נחלקו רב מפ' עד כאן לחולין ע"כ לתרומ' פי' לתרומ' כל היד כמו לקידש אבל לחולין באמצע היד שהוא פרק השלישי ששם נקשרים כל האצבעות לעובי היד וכ"כ הירו' בברכות בפ' א"ד לחולין עד קשרי אצבעותיו וזהו פרק שלישי ששם כולן נקשרים ושמואל אמר ע"כ בין לחולין ובין לתרומה לחומרא פי' פרק אח' לכולן שזהו כל היד וזהו שכ' בספ' הזוהר א"ש לחולין כל היד ור"ש אמר ע"כ בין לחולין ובין לתרומה פי' ר"ש מפרש הברייתא כי פרק החולין והתרומה שווין הפרק שלישי ששם נקשרים כל האצבעות והלכה כשמואל שפוסק שם ר' אמי כמותו וגם מיישא בר בריה דריב"ל ס"ל שיטה זו כך פי' רי"בא ועיק' וכן פי' הערוך בערך מי ע"כ ואני אומר אע"פ שהרי"ף פסק להחמיר ולהצריך כל היד נטיל' וכ"ד הסמ"ג בשם ריב"א והערוך וכן הסכים רשב"א מ"מ יפה כ' הרא"ש שחומרא יתירה היא ויפה המנהג שנהגו כל העולם עד קשרי האצבעות לחולין בפרט האידנא שאין לנו טהרות מאחר דהלכת' כרב לגבי שמואל באיסורי ואף דר' מיישא מסייע לשמואל מ"מ הא איכא נמי ר"ש דפסק בתרומ' כחולין לקולא ובפרט דדעת שני' בין דעת שמואל דפסק בשתיהן להחמיר ובין ר"ש דפסק בשתיהן להקל והוא אומ' דרך המוכרע תרומ' להחמיר וחולין להקל גם לישנא דבריית' דקתני בכל א' עד מסייע לו גם הוא כסדר מעלות כי לא מסתברא לומ' שהחמירו בחולין כמו קידוש ידים ורגלי' והעיק' מאחר דתלמוד ירו' מסייע לנו שפסק בחולין עד קשרי אצבעותיו וכ"ז היכא שפיסת היד שלו הוא נקי אבל אם הוא מטונף או כשקם בבוקר ממיטתו דחשבינן כמטונפו' בודאי צריך ליטול כל היד ומ"מ המחמיר ליטול כל היד אפילו לאכילה תע"ב גם עליו אמרינן מאן דמש' מלא חפני מיא יהבי ליה מלא חפני טיבותא

כא דין כל החוצץ בנ"י לאכילה כגון צואה שתחת הציפורן שלא כנגד הבשר והיא יבשה וטיט ובצק שתחת הציפורן אפי' כנגד הבשר והוא שיהיה טיט ובצק הנדבק הטיב כגון טיט היוצרים ואפי' טיט ובצק אם יש מעט ממנו שאינו מקפיד אינו חוצץ וטבעת א"ע להסיר בנ"י אם יש בו אבן טוב צריך להסי' ובאר' לכ"ד שהוא מקפיד עליו אפי' שאר ב"א אין מקפידין עליו חוצץ ואם הוא אינו מקפיד בדבר שאחרים מקפידין עליו אזלינן לחומרא וחוצץ

הא דאמרינן בברייתא כל שחוצץ בטבילה כו' כ' התו' וז"ל הקשה הרא"בם דבתוספת' דמקוואות תניא בפ' ד' בכלים כל החוצץ בכלים חוצץ בנדה ובגר בשעת טבילה ובחולין אין חוצצין וה"ק דחוצצין וי"ל דהכ' איירי לאכיל' כדמוכח כול' שמעת' והחמירו באכילה כמו בטבילה והתם בנגיעה ואיירי אף בחולין שעשו על טהרת תרומה דלא החמירו וצריך ליזהר בשעת נטילה מטיט ובצק שתחת הציפורן דחוצצין בטבילה כך תנן במסכת מקוואות וכל דבר שחוצץ בטבילה צריך ליזהר כמו כן בנטילה לאכילה אבל במיעוט שאינו מקפיד אין לחוש דבטבילה נמי אינו חוצץ כדאמרינן בפ"ק דערובין ע"כ וז"ל הרא"ש כל החוצץ בטבילה חוצץ בנטילה כגון צואה שתחת