ים של שלמה על חולין קמט

להמתין זמן סעודה ולא אמרו שצריך שינקר את שיניו בטוב וכמו שאמרו בבשר אחר גבינה דסגי בקינוח ולא חשו שלא יקנח בטוב ג"כ ק' לדבריו בבשר אחר גבינה נמי ליחוש לגבינה שבין השיניים אלא שנ"ל דדווקא גבי בשר שמצינו קרא הוא דאמרינן הכי ולא גבי גבינה וכ"ז איננו שוה לי אלא נראה בודאי מה דבעי תלמודא בשר שבין השיניים סתמא מהו משמע כל זמן שהיא בין השיניים והוא בעין ויש לו צורת בשר ואע"ג דקרא דכתיב הבשר עודנו בין שיניהם לא איירי בו אחר זמן מ"מ לק"מ דלא קפיד תלמודא בשיעורא אלא אייתי ראייה דאיקרי בשר דאל"כ אפי' בתוך הזמן מניין דמיקרי בשר דילמא לאלתר ממש כמעשה שהיה במדב' אלא כדפרישית דפשיטא ליה מאחר שאיקרי בשר אפי' הוא בין השיניים א"כ אין חילוק בין תוך הזמן לאחר זמן וכן פי' הרא"ש להדיא דלאחר זמן הוא דקבעי ותמה אני על הטור שלא הביא מסקנ' אביו הרא"ש וא"כ לפי הא שפי' מה דצריך להמתין עד זמן סעודה משום שהבשר נותן טעם עד זמן סעודה וא"כ דינא הוא שהלועס לתינו' א"צ להמתין זמן סעודה אלא בקינוח והדחה סגי למאן דבעי תרווייהו ולפי מה דפרי' לעיל דבקנוח לחוד סגי ה"ה הכא ומל' הטור שכ' אם יש בשר בין השניים צריך להסירו משמע מן הסתם ל"צ לנקר אכן מדברי הרשב"א משמע אף א"י בודאי אלא חושש בזה שצריך לנקר שכת' בחידושיו בשם בה"ע שאם חושש בשר בין שיניו ואפילו שהה צריך להוציא וכ' שנראין דבריו ומ"מ היכא דאין חושש א"ל לבדוק אחריו אם יש בשר בין שיניו וכ' הר"ן נראין הדברים שמי שאכל בשר ושהה קצת ואח"כ מצא בשר בין שיניו שא"צ שהייה כדי סעודה מאותו זמן שנטל הבשר משם אלא מאכילה חשבינן ליה לזמן שהייה ומיהו קנוח הפה מיהא משמע דבעי עכ"ל כ' בש"ל שאסור לאכול גבינה אחר כחל ופשוט שהרי הוא כשאר בשר ממש וחלב שבו הוא חלב שחוט' דרבנן וכ"ש לאחר שקרעו ש"ו שהוא בשר גמור אפי' מדרבנן אלא שהחמירו שלא לבשלו עם בשר ולכן נראה מ"ש האוכל כחל ובא לאכול אחריו בשר שצריך לחטט שיניו כמו בשר אחר גבינה וכן בהג"ה א"ו בשם א"ז חומרא יתירא הוא ולעניין נטילה בין בשר לדגים או איפכא ז"ל הט' י"ד וצריך ליזהר שלא לאכול בשר ודג יחד שקשה לצרעת ויש מחמירין בדבר ליחד לדגים כלים בלבד וא"א הרא"ש ז"ל היה רגיל לרחוץ בין בשר לדג והיה שורה תת ביין והיה אוכלו בנתיים כדי לרחוץ פיו וז"ל מהרא"י בשערים שלא ראיתי נוהגים הכי אפי' פרושי' וצנועים אלא עושים קינוח הפה לחוד והדחה ע"י שתייה ע"כ וא"י למה לא ניחוש דשמא נדבק מן הבשר שעל ידיו מתער' בדגים וכן איפכא וכמו שחשו בין תבשיל גבינה לבשר אבל מה שמיחדין כלים לבדן זהו שיבוש דאינו סכנה אלא בממשו' בשר ודגים שנתערבו בהדי הדדי אבל בנתינת טעם ליכא למיחש כמו שהוכחתי בפרק ג"ה סי' ט"ו תו מסקינן בסוגיא אמר שמואל אנא להא מילתא כחלא בר חמרא לגבי אבא דאילו אבא היה סייר נכסי תרי זימני ביומא ואנא לא סיירי אלא חד ופי' רש"י סייר הולך ורואה קרקעותיו מה הם צריכין ומדמדמי האי עניין לאיסורא וקריא אנפשיה חלא בר חמרא למדנו מזה רוב הזהירו' על איבוד ממונו כדי שלא יצטרך לבריות וליהנות מאחרים באם אפשר לו מיגיעתו ומשלו אשרי לו ומ"ה אמרו הצדיקי' מדקדקי' אפי' בפחות משוה פרוטה והארכתי בעניין זה בפרק א"ט סי' ט'

י דין מים ראשונים ואמצעי' נוטלין בין ע"ג קרקע בין בכלי אבל מים אחרונים אין נוטלין אלא בכלי ואפילו ע"ג קינסא לא וביארנו דאפי' מ"א אין רוחצין מתוך הכלי אבל באמצעיים אין קפידא ומים אחרונים ואמצעיי' נוטלין בכל מיני משקה ושפשוף בבגד או בכחול אסור בשתיהן וניגוב צריך באמצעיים אבל לא באחרונ' ושתיהן א"צ שיעור וא"צ לשפוך רק פ"א ובארנו דאף האידנא אין להקל במ"א אבל ברכה אין לברך כלל

אמר רב יצחק בר אבין אמר ר"י בר אשיין מים ראשונים מצוה ואחרונים. חובה מיתיבי מ"ר ואחרונים חובה ואמצעיים רשות מצוה לגבי רשות חובה קרי ליה ומסיק עלה אמר ר"נ ל"ש דאמצעיים רשות אלא בין תבשיל לתבשיל אבל בין תבשיל לגבינה חובה וכבר פי' בסי' ה' וק' לי אדרבא בהך בריית' דאיירי באמצעיי' רשות ה"ל למיתני בתלת גווני ראשונים מצוה ואחרונים חובה ואמצעיי' רשות ונראה בעיני דמ"ה תני דשניה' חובה לגבי אמצעיי' שהן רשות כדי להור' שמים אמצעי' שהן רשות לגבי חובה אבל לעולם איכא מצוה קצת ובפרט לפי מה שפי' ר"ת שהו' עיקר דבין תבשיל של בשר לתבשיל של גבינה קאמר שאין זה חובה ומצוה ממש אלא רשות אבל קצת מצוה איכא ומה שנראה מהאי סוגיא היכא דבעי נטילה שאין חילוק בין יממא ולילה דומיא דמ"ר ואחרונים א"כ ממילא נמי הא דר"נ דאמר בין תבשיל לגבינה חובה ולעיל אמרינן ביממא דקחזיה ליה לא בעי נטילה ור' ירוחם כ' ה"ה דלילה אם יש לו נר יפה דלא בעי נטילה והכא משמע בכל גווני בעי נטילה ע"כ נר' כמ"ש הא"ז בשם רשב"ם שאם אכל תבשיל של גבינה ורצה לאכול תבשיל של בשר צריך נטילה אפי' ביום לפי הטעם בהג"ה באשר"י משום שהתבשיל נדבק יותר מגבינ' עצמה לכן המנהג ליטול ידיו ביום לאחר כל מאכל של חלב ואם יש להקל שלא להצריך נטילה זו דווקא בגבינה עצמה שהיא יבשה וק' ולא בשום מאכל חלב ולאו דווקא תבשיל ע"כ והטור כ' בשם הר"פ שיש לרחצם אף ביום לפי שפעמים הגבינה שמינה ונדבקת בליחלוחית הידים ולאו אדעתיה ע"כ ותמיה אני מניין לו לגזור גזירה מה שלא נגזר בימי התלמוד והגאונים א"ל במקומו שמצא בקעה ובא לגדרה ולא בע"א וא"כ מאחר שהתלמו' אומר להדיא דגבי גבינה לא בעי נטילה ביממא הכי הל"ל היכא שהגבינה לחה צריך ליטול את ידיו כו' אבל בגבינה יבש א"ל ליטול ביום ואף בלילה כשאוכל אצל נר יפה כעין אבוקה. ומסקין מ"ר בין בכלי בין ע"ג קרקע מ"א אין נוטלין אלא בכלי וא"ל אין נוטלין ע"ג קרקע מפני שרוח רעה שורה עליהן וא"ב קינסא פי' ליטול ע"ג קיסמין אבל מ"מ אין נוטלים מתוך הכלי כמו שרוחצין הגוים אפי' במ"א אין נכון שהרי המים הללו מקבלין הזוהמא והידי' מקבלין שוב מהן אבל באמצעיים אין קפידא דס"ס מעבירין את הליחלוחית של המאכל ומנקים את הידים אבל מ"מ מים א' נוטלין בכל מיני משקה כמ"ש הראב"ד והרשב"א בת"ה שכולן מעבירין את הזוהמא אע"פי שאין כשרים לנ"י ומהשתא תימא לי על הראב"ד שהכשיר כל המשקים למ"א ובמים אמצעיים כ' הראב"ד להדיא שכל שאר משקים אינם כשרים לאמצעיים מפני שהן שמנים צחים ואינם מנקי' את השומן של מאכל וא"כ לפי סברא זו כ"ש שאינם מנקי' את הזוהמא אלא נ"ל עיקר כדברי הרשב"א שהשוה מים אמצעיים לכל מילי למ"א וא"כ מאחר שכל שאר משקי' מנקים מן הזוהמא כ"ש שמנקי' ומעבירין ליחלוחית המאכל גם מ"ש הראב"ד שמים אמצעיים לא יועיל להן שפשוף בגופו ובכותל ומשמע מדבריו דבמ"א סגי בהכי כמ"ש בספר אח' משמו כל הדברים הנוהגים באחרונים נוהגים באמצעיי' שבין גבינה לתבשיל בין להקל ובין להחמיר חוץ משיפשוף בגופו או בכותל או בהיסח דעת שפוסלים באמצעיים ואין פוסלים באחרונים מפני שעדיין רוצה לאכול וידיו צריכין שימור וחוץ מניגוב הידים שאף האמצעיי' צריכין ניגוב כראשונים וחוץ משאר משקים שאינם כשרים לאמצעיים כו' ולא ידענא טעם לדבריו אם אינו מועיל שפשוף להעבי' המאכל כ"ש לנקות מן הזיהמא ואמת כן הוא שלא יועיל שפשוף בשתיהן אפי' שפשוף בבגד כ"א במים או במשקה וכדברי הרשב"א שווים לכל דינים חוץ שבאמצעיים נוטלים בין בכלי בין בקרקע וצריכין ניגוב ואף שהרמב"ם כ' וז"ל כל הנוטל ידיו באחרונ' מנגב ואח"כ מברך זהו דווק' למברך שאינו ראוי לברך בברכת השם בלי ניגוב ע"כ הכון לקרא' אלהיך אבל האחרי' אינם. צריכין ניגוב גם שתיהן א"צ שיעור ואין צריך לשפוך על ידיו רק פעם א' והא דפליגי הני תרי לישנא במ"א וא"ב קיסמא פסק הרמב"ם להחמיר שאין נוטלן אלא ע"ג כלים ולא קיסמא והרשב"א כ' כיון דמידי דרבנן הוא נקיטינן לקולא ויראה כדעת הרמב"ם מאחר שהטעם הוא משום רוח רעה וחמירא סכנתי' מאיסור' ע"כ פסק להחמי' והאידנ' אין נזהרין בזה לפי שאותם רוחות הנזכרים בתלמו' אינם מצויין בינינו כגון שיבת' ובת מלכ' וזוגות אבל מ"מ מאח' שאמרינן מ"א מ"ט משום מלח סדומית המצוי במלחא כי קורטא בכורא ובעבור שאמרו על כל אכילת' אכול מלח חיישינן להכי ואמרינן לאו דוקא אכילה אלא אפי' מי שמודד מלח צריך ליטול ידיו משום האי חששא דמלח סדומית ומלח סדומי' אינו מצוי בינינו א"כ לא ליבעי מ"א כל עיקר וז"ל הרא"ש בסוף פרק א"ד והוא מדברי ר' יונה אהא דאמרינן התם אר"י א"ר וא"ל במתניתין תנא והתקדשתם אילו מים ראשונים והייתם קדושים אילו מים האחרונים כי קדוש זה שמן הטוב אני מקדשכם זו ברכה תימא דהכא משמע דמ"א מצוה משום קדושה ובפרק כ"ה משמע שהן חובה מפני הסכנה מפני מלח סדומית שמסמא את העינים וי"ל משום קדושה אמרו שהם מצוה ומשום סכנת מלח סדומית הוסיפו לעשות חובה אבל ר"ה גאון פי' דהא אמרינן הכא שהם מצוה משום קדושה דהיינו למברך לפי שמזכיר את השם צריך ליטול ידיו קוד' שיברך אבל נטילה אחרונה אינה משום קדושה אלא מפני הסכנ' בלבד ואם רצו נוטלין אחר ברכה וכ' עוד והוא מדברי התו' ומה שלא נהגו האידנא במ"א אותן שאין מברכין א"ל לפי שאין מלח סדומית מצוי אצלינו והמברך נמי כיון שאין אנו עושין כמו שהפסוק אומר כי קדוש זה שמן הטו' גם בנטילה נמי לא נהגו וגם לא איקרי ידים מזוהמים כיון שאין אנו רגילי' ליטול ואין אנו מקפידין אמרינן בפ' כ"מ אמר