ים של שלמה על חולין קמז

לאכול גבינה אחריה בקנוח והדחה שלא הצריכו שהייה אלא כשאוכל בשר מפני הבשר שבין השיניים ומ"מ ל"נ לי דבריו בזה שאם אסרו גבינה אחר בשר משום הבשר שבין השניים א"כ מאי קבעי ליה לקמן בשר שבין השניים מהו כו' הלא עיקר הטעם שאסרו גבינה אחר בשר משום בשר שבין השניים הוא אלא לית' לה"ט וטעמא אחרינ' איכא שהבשר נ"ט וממשיך טובא וכמ"ש לקמן ומ"מ נ"ל כדיניה שמותר לאכול גבינה אחר מרק של בשר כמו אחר תבשי' ולא כמ"ש בסמ"ק דצ"ע ברוט' של בשר כשיש בו בשר מושך המים בפה ע"כ אלא דוקא בשר שבעין קאמר שמושך טעמו וכ"כ ר' ירוחם ראיתי לרבותי נוהגים כן דווקא מרק בשר שהוא צלול אבל עב כגון עם ירקות וכיוצא בו אסור לאכול אחריו גבינה עד סעודה אחרת שמא יש במרק בשר ואינו נראה וכן ראוי להורות וכן מוכח מתוך התו' עכ"ל פי' שהכל תלוי במה שבעין כדפרישי' אבל במרק ושאר תבשיל שיש בו שומן או אפי' נתבשל הבשר ולקחו הבשר ממנו וידוע שאין בו עוד בשר שרי לאכול אחריו גבינה בקינוח הדחה אלא שלא נהגו כן כדפרישי' ואפי' תבשיל של גבינה כמדומה שנהגו לאיסור גם מה שמשמע מדברי מהרא"י דבב' תבשילין וא' הוא של גבינה והשני הוא של בשר שא"צ כלל לא נטילה ולא לקנוח והדחה מ"מ כ' בשערים שלו שהמנהג הוא אף בכה"ג ליטול ידיו אבל מ"מ להצריך נטילה בין ב' תבשילין לא כ' וז"ל כ' א"ז בשם ראב"ם שאם אכל תבשיל של גבינה ורצה לאכול תבשיל של בשר צריך נטילה אפי' ביום ופי' הטעם בהג"א שהתבשיל נדבק יות' מהגבינה עצמה וכן המנהג ליטול ידיו אפי' ביום לאחר כל מאכל של חלב ואם יש להקל שלא להצריך נטילה זו דווקא בגבינה שהיא יבישה וק' ולא בשום מאכל חלב ולאו דווקא תבשיל אלא ה"ה כל מאכל חלב ע"כ ועתה פקח עיניך וראה שכבר כ' מ"מ נהגו העם להצריך קנוח והדחה אפי' בין תבשיל בשר לגבינה ובכאן כ' המנהג הוא ליטול ידיו ולא כ' להצריך נטילה ואני או' שהמנהג יפה ליטול ידיו אפי' בכה"ג ולאו משום חובה אלא שהמנהג יפה וכשר הוא לכן יראה מל' הרא"ש גופו שכ' א"צ ליטול רשות ומדכפל מלה ולא כ' א"צ גרידא אלא ה"ק א"צ מן הדין אלא רשות כלומר מנהג טוב ונכון הוא וכן משמע מל' ר"ת שכ' ולא החמירו כ"כ שהיא חובה ואינה אלא רשות ובתו' בד"ה ל"ש אלא בין תבשיל לתבשיל אית' שר"ת מדקדק שמים אמצעים אף שהן רשות מ"מ יש בהן מעט מצוה ע"ש ולכן נ"ל לנהוג לכתחילה כרשב"ם וגם בנ"ז נ"ל דבכ"מ שהוזכר בתלמוד רשות היינו אם ירצה להחמיר רשות ונכון הוא ולא חשבינן ליה כיוהרא כדא' הנוטל ידיו לפירות כו' או הפטור ועוש' שנקרא הדיוט אפי' לעניין מצוה כדאיתא בסמ"ג דף י"ב ע"ד דבוודאי כאן ראוי ונכון להחמיר דאף מודה ביה אלא שאינו חושבו לחובה ממש ומ"מ נר' דווקא לעניין נטילה נהגו מנהג פרישות ליטול ידיו ביניהן לפי שהתבשיל הוא נדבק בידים ואח"כ כשאכל תבשיל השני מתערבין המאכלים יחד משא"כ לעניין קינוח והדחה דלא מחמירין כ"כ לעניין בליעה ומשום נתינת טעם או משום בין השיניים לאחר שאינו בעין ומה שנהגו להקל בנטילה בגבינה יותר מלעניין קנוח והדחה היינו ביום ואוקמוה אדין התלמוד ומשום דקחזיא ליה ואף שכ' שאין חילוק בין נטילה לקנוח והדחה היינו בעיקרא דדינא דכל היכא שצריך נטילה צריך נמי קנוח והדחה אבל לעניין רשות בעלמא אין כאן מקום לחומרא בפרישות זו להצריך קנוח והדחה בב' תבשילין

ו דין אפילו אדם הנזהר בכל הפרישות אינו רשאי להחמיר על עצמו למנוע אכילת בשר אחר גבינ' אם לא שב' מכשול לידו שהשיני' נקובי' וקרוב לודאי שלא יוכל לנקרם ומ"מ יוכל לצוו' לבני ביתו שלא יביאו לפניו ב' תבשילי א' של גבינה וא' של בשר בסעוד' א' ובארנו דאחר שנסת' התלמוד אין להחמיר נגד התלמוד זולת סיבה ותקלה שבא לידו ובצירוף שמצינו נמי שהראשונים חכמי התלמוד נמי החמירו עצמם בדבר ההוא

פיסקא תשובות מהר"ם ששאל אדוני ששמעת' שאני נוהג שלא לאכול בשר בהמה וחיה אחר גבינה ומקיל בבשר עוף בימי חורפי הייתי מתלוצץ בב"א העושים כן ואדרבה שרי ליה מרי היה נר' בעיני כמו מינות עד שפעם א' מסעודה לסעוד' מצאתי גבינה בין השניי' גזרתי על עצמי להחמיר בבשר אחר גבינה כמו גבינה אחר בשר ואין בדבר זה כמו חולק על התלמוד ולא כמוסיף שהוא גורע דהא חזינן פרק כ"ה דאמרי אנא להא מילתא חלא בר חמרא לגבי אבא דאילו אבא אכיל בישר' כו' וכל חד מצי לאחמורי אנפשיה לעשות משמרת ובשר עוף אני מקיל כי עוף וגבינה נאכלין באפיקורן ושלום מאיר ב"ב ז"ל ונראה בעיני מאחר שכ' מהר"ש שהי' נרא' בעיניו כעין מינות כו' א"כ משמע להדיא מי שלא בא לידו תקלה לא יכול להחמיר והוי כמו מינות וא"ל מאחר שעיקר תלוי בתקלה שבא לידו א"כ מה צריך לתלות בהני אמוראי דכ"א הוסיף על עצמו כבר תירץ מהרא"י בת"ה סי' ק"א דמשום תקלה שאירע בפעם א' לא ראוי להחמיר לולי שמצינו שהם נמי החמירו ובוודאי כל הני אמוראים שהחמירו לאו משום סיבה שבא לידם החמירו דא"כ מאי אמרי אנא חלא בר חמרא כו' אלא מעצמם החמירו וא"ל איך יכולים להחמיר בלא סיבה ותקלה משום דהאמוראים יכולין שפיר להוסיף ולגזור כפי השעה והנראה להם ואינם נראים כחולקים מידי אבל אחר שנסתם התלמוד פשיטא שאין להחמיר נגד התלמו' זולת סיבה ותקלה שבא לידו בצירוף שמצינו שהראשונים נמי החמירו על עצמם וכ"ש שנראה כמינות מי שלא רוצה לאכול בשר אפי' אח' תבשיל של גבינה ויש מחמירין על עצמם שלא לאכול בשר אחר גבינה בסעוד' א' לפי שכ' בספר הזוהר פרש' משפטי' וז"ל כל מאן דאכיל האי מיכלא דאתחבר כחדא או בשעתא חדא או בסעודה חדא מ' יומין איתחזיא גדיא מקלסא בקלפוי לגבי אינון דלעילא וסייעת' מסאבא מתקרבון בהדי וגרים לאתערא דינין בעלמא דינין דלא קדושין ואי אוליד בר באינון יומין אוזפין ליה נשמתא מסטר' אחר' דלא איהי קדישא עכ"ל:

וכבר כ' המרדכי שמהר"ם היה נוהג שלא לאכול בשר בהמה וחיה אחר גבינה לפי שפעם א' מסעודה לסעודה מצא גבינה בין שינים גזר להחמיר על עצמו ואין זה כחולק על התלמוד ולא כמוסיף שהוא גורע דהא חזינן פרק כ"ה אנא להא מילת' כחלא בר חמרא וכו' וכל חד מצי לאחמורי אנפשיה לעשות משמרת ובעוף אני מקיל כיון דגבינה ועוף נאכלין באפיקורן ע"כ והא ודאי שהוא ז"ל לא ראה ס"ה ואפ"ה היה מחמיר על עצמו משום מעש' שהיה ואע"פ שהיה מקיל בעוף היינו לפי שלא ראה ס"ה אבל אנו שזכינו לראו' טוב ונכון להחמיר בבשר עוף ע"כ וא"י מה היה רואה בזוהר להחמיר בבש' עוף שהוא מדרבנן לדעת מהר"ם גם מ"ש שמהר"ם לא ראה את הזוהר א"כ ר"א ג"כ לפי דבריו לא זכה לראות הזוהר שאם ראה לא היה כותב אכל גבינה מותר לאכול בשר אחריו אלא אין ראייה מן הזוהר דאיירי באכל בשר ואח"כ גבינה ולפי' ר"ת וה"ג דשרו לאכול גבינה אחר בשר אפ"ה ל"ק להו מן הזוהר דמפרשי שאוכל בשר וגבינה בלא קנוח והדחה וכן משמע הלשון שאמ' מתחילה דאכלי כחדא כו' ומ"מ נראה אפילו נזהר בכל הפרישות לא יכול להחמיר למנוע עצמו שלא לאכול בשר אחר גבינה משו' פרישות א"ל שבא מכשול לידו או שהשיני' נקובים והקרוב לודאי שלא יכול לנקר' ויבא לידי מכשול אבל יכול לצוו' לביתו שלא יביאו לו ב' תבשילין אחד של גבינה וא' של בשר בסעודה א' וזה לא נראה כמינות מאחר שלא הביאו לו על השלחן

ז דין מי שאכל גבינה ורוצה לאכול אחריו ירחץ ידיו ויקנח פיו דהיינו שילעוס פת ויקנח בו פיו יפה ובכל דבר שירצה יכול לקנח פיו חוץ מקמחא ותמר' וירקא ומי שרצה להחמיר ידיה גם פיו ביין או במים

תניא ב"ש א' מקנח וב"ה א' מדיח מאי מקנח ומאי מדיח אי לימא ב"ש א' מקנח ולא בעי מדיח וב"ה א' מדיח ולא בעי מקנח אלא הא דאמר ר"ז אין קנוח פה אלא בפת כמאן כב"ש אלא ב"ש א' מקנח ולא בעי מדיח וב"ה א' אף מדיח א"כ ה"ל מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה ואמאי לא תנייה גבי קול' ב"ש ומחומרי ב"ה אלא ב"ש א' מקנחוה"ה למדיח וב"ה א' מדיח וה"ה למקנח מר אמ' חדא ומר אמ' חדא ול"פ ופי' רש"י וד"ה דבעי תרווייהו לב"ש וכן לב"ה וכ' הסמ"ג ומנהגו של ריב"א לאחר שאכל גבינה היה עושה הדחה לידיו ולפיו ומשים אצבעו לתוך פיו כדי לבדוק יפה שלא ישאר שום דבר בפיו ואח"כ עושה קנוח בפת ומסקנא פסק שם פרק כ"ה שבכל דבר יכולין לקנח לבד מקמח ותמרים וירקות אבל מורי ר"י כ' שהיה נוהג ריב"ש ששורה פת במים או ביין ואוכל שעולה בשביל שניהן קינוח והדחת הפה ותימא מאי הוא לישנאי דה"ה למדיח לומר שצריך נמי להדיח הל"ל מ"ס אף מקנח בעי ומ"ש אף מדיח בעי ול"פ ועוד וכי מסתבר' לומר דכל חד בעי תרתי ולא נקט אלא חדא וסמך על מה שנדע מעצמינו שצרי' אף הדחה עם הקינוח או קינוח עם ההדחה וליכא מאן דכר שמיה במשנה או בברייתא דבעינן תרווייהו ע"כ נראה לפרש דבתחילת הסוגיא קאמר אלימא ב"ש א' מקנח ולא בעי הדחה ר"ל נמי ולא סגי בהדחה לחוד וכן לב"ה איפכ' ובהא פליגי מ"ס הא דר"ז אתיא כב"ש אבל השתא משני דל"פ אלא לב"ש מקנח לחוד מהני וה"ה מדיח לחוד וכן לב"ה מדיח מהני להו וה"ה למקנח ולפ"ז נדחה הא דאידכר לעיל בבריית' דאגרא עוף וגבינ' נאכלין באפיקורן בלא קינוח הפה ונ"י לא הזכיר הדחה אלא כדפרישית ואף שכ' הרא"ש בע"א וז"ל ב"ש א' מקנח וה"ה מדיח וב"ה א' מדיח וה"ה דמקנח ול"פ ב"ש א' תחלה מקנח ולא הזכירו הדחה וא"ל ב"ה אף הדחה שהיא טובה