ים של שלמה על חולין יד

וכשאוכל בשר חי בלי מליחה משמע מדברי הר"ן בפ"ק שצריך להדיח בתחילה אבל מ"מ היכא שמלחו לצלי אז צריך הדחה כמ"ש לקמן בפר' השוחט סימן י"ח ולענין זה הושוו התוס' והרא"ש שא"צ מליחה לצלי וכ"ד הרשב"א והר"ן ורוב האחרוני' אבל הרמב"ם סובר שאין חילוק בין צלי לבשול וצריך מליחה אף לצלי אלא שצולהו מיד אחר מליחה וא"צ לשהות שיעור מליחה ומסתמא שתפס גירסת רבותי' שגורסין וכן לצלי ואפ"ה ליתא לדבריו שהרי ר"יבא שחולק על גירסת ר"ת שגורס וכן לקדרה ודייק שגרסי' וכן לצלי עיקר הטעם משום דלגירסת ר"ת צריכים לומר תמלח בא לרבות שצריך למלוח הרבה וז"א מן הסברא שתמלח יהא משמעות הרבה מלח יותר מבמלח ע"כ מפרש שתמלח בא למעט ר"ל במה שמלחנו מספיק אפי' מליחה מועטת ומ"ה גרסי' וכן לצלי דסגי במליחה מועטת וכן נהגו העם כרש"י למלוח קצת לצלי לפי שר"יבא הוכיח מן הירושלמי דמשמע שצריך לכ"ה מליחה מועטת לצלי והגי' שגר' וכן לצלי היא עיקר שהרי הסמ"ג בה' איסור והיתר הביא גיר' ר"ת ואח"כ גי' ר"יבא ובהל' קדשים כתב בתחילה הפי' לפי גירס' ר"ת ואח"כ כתב ובה' א"ו פי' בשם ריב"א פירוש אחר נכון וישר ע"כ אלמא שתפס דבריו עיקר ומ"ה ראוי לנהוג כמותו וכדברי רש"י וא"ל מאחר דאפילו לצלי בעי מליחה א"כ בשר תפל אמאי שרי בלא מליחה כמ"ש לקמן ונראה דלק"מ דבודאי בשר חי ותפל הוי דם שלא פיר' ושרי לכ"ע אבל (צלי) שפירש הדם ע"י צלייה ממקום למקום ונצלה הבשר בתוך דמו שפי' ממקום למקום ומ"ה בעי מליחה קצת כדי להפליט הדם שפירש ותדע דאל"כ ק' דברי ר"ג מ"ה מדידיה אדידי' שהרי הוא גורס וכן לצלי כאשר כ' הסמ"ג וס"ל דבעי מליחה מועטת לצלי ולקמן בפ' כ"ה ס' צ"ח גורס הא לדידיה באומצא שרי כו' דמשמע להדיא דבשר חי שרי בלא מליח' אלא כדפרישי' ומ"מ אם אירע בדיעבד שצלאו בלי מליח' והדחה אין לאוסרו שאף את"ל גירס' רי"בא הוא האמת שגר' וכן לצלי מ"מ אין הוכחה ברורה כ"כ דבעי מליח' לצלי אלא ה"ק וכן לצלי כלומר וכך עושין לצלי מליחה מועטת כדי שיה' בו טעם מלח ויהא נצלה במלחו אבל לא שיהא מחויב לעשות כן ועיקר דברי אביי שאמר וכן לצלי שבא לפרש מהו מליחה מועטת דקדשים הנראה בעיני כתבתי

כז דין דאין חילוק בין עופות שהן חלולין לשאר בשר לעניין מליחה לצלי ודין אחד להם

פסק כ' הסמ"ג וז"ל והטעם שאמרנו למעלה שצלי א"ל מליחה מפני שדם האיברים שלא פירש מותר כל זמן שלא פירש ואותו שפירש נופל לארץ אין ענין זה בתרנגולת או אווז שהם חלולים ופורש הדם מלמעלה למטה בתוך החלל והרי הוא כאילו פי' מחתיכה לחתיכה ופעמי' שהאווז או התרנגולת נצלית יפה מצד א' ופלטו כל דמן של אותו צד ואין נצלים יפה מצד א' ולא פלטו כל דם שלו וכמו כן אינו פולט כל דם שבא לו מלמעלה לפ"ז נכון למי שהוא רוצה לצלות עוף שלם שימלחנו מבתוך ומבפנים וישהה כשיעור מליחה ואחר כך ידיחנו ויצלה אותו ע"כ וכ' עליו במרדכי ול"נ למהר"ם סבר' זאת לחלק במה שהוא חלול להיות חשוב כפיר' מחתיכה לחתיכ' אלא חשוב ממש כחתיכה א' והנה מהרי"ק כתב בתשובתו להחמיר כדברי הסמ"ג ול"נ דאילמלא היה צד לאסור לא היה מהר"ם מקיל בדבר לחלוק על הראשונים בלי ראייה כי לא הורגל בכך גם מהרא"י כתב בשערים שלו שיש לנהוג כדברי מהר"ם דנ"מ כה"ג גבי אווז או תרנגול שלם דלא חיישינן להכי אלא אפי' בב' חתיכות לא חיישינן למה שפירש מזו לזו בצלי שעל האש כדמוכח מדברי התו' דמפרשי' בפ' כ"ה הא דלא אמרינן גבי כבדא עילוי בישרא דיהא מותר לכתחילה משו' כבולעו כך פולטו משום דאיכא רוב דם בכבד אבל להא ליכא למיחש שמא יפלוט הבשר כל דמו מקודם ויבלע מן הכבד דא"כ בשר ובשר נמי ה"ל למיחש א"כ מכ"ש דלא חיישינן להכי גבי עופות שהן חלולין ע"כ גם נמצא בתשוב' הגאונים בר יונה או בר אווזא דמטויה לה לא בעינן לא קריעה ולא מליחה והביאו הרא"ש לקמן בפ' ג"ה ונהי דלא נהיגין במליחה כתשו' הגאונים ובעי מליחה קצת מ"מ שמעינן מיניה דלא מחלק בין אווז שלם ותרנגול שהרי התיר בלא קריעה וכן עיקר

כח דין כשמולחין בשר לצלי צריך למולחו בשכבר נתחב בשפוד וצולהו מיד ואין שוהין ואם שהה במלח צריך להדיח מן המלח קודם צלייה ואם לא הדיחו וצלו אפי' בשלו אחר הצליי' בלא הדחה לא אסרינן ומ"מ צריך שידיח אחר הצלייה אפי' אינו מבשלו וגם כל צלי שלא שה' במלחו ונצלה צריך להדיח אח"כ ומ"מ בדיעבד לא נאסר ומה שנהגו הנשים שקוד' גמר צלייה מדיחין וחוזרין וצולין אין בו חיוב ובארנו דהפרושים נזהרי' שלא להשהות הבשר על השפוד לאחר שהוסר מן האש אבל בדיעבד לא מורינן לאסור והשפוך שצולין בו צריך ליבון

צלי דאתא לידן נימא ביה מילתא

כתב הי"ד (בסי' ע"ז) בשם הרשב"א והרוצה למנוח צלי ולאכלו בלי הדחה עוש' ואין לחוש לדם שכל המלח שהאש שואב ומונע המלח מלבלוע בד"א במולחו וצולהו מיד אבל אם שהה במלחו המלח בולע ונאסר ולפיכך מדיחו יפה קודם צלייה ע"כ והנה רבים טעו בדבריו וסברו מה שאומר ונאסר על הבש' קאי ר"ל דתו לא מהני ליה הדחה וכ"נ מדעת המ"מ שכ' בפ"ו מהלכו' א"מ על דברי הרשב"א ותימא דאי דוקא במעליהו (נ"ל בצוליהו) מיד הוא שמותר ואם לא נאסר היה להם לחכמים לגזור בזה אלא נראה שאפי' אם בלע המלח מן הדם הכל יוצא ע"י האור והיינו שהו' הבין דעתו שנאסר הבש' ושוב אין לו תקנה אבל אינו כן בהדחה אחרונה לעולם שרי אלא כשרוצה לאכלו בלא הדח' שיעמוד הבשר בטעמו קאמר שיזהר שצריך למלוח ולצלות מיד ואי לא עביד הכי צריך להדיח קוד' שיאכלנו ותדע שהרי כ' למלוח צלי ולאכלו בלי הדחה כו' (ואלו) כפירושם הל"ל הרוצה למלוח צלי בלי הדחה כו' ובד"א כו' דהוי משמע שאם אינו צולהו מיד אחר מליחה שאסור לצלות בלי הדחה אלא לאכלו קאמר דהיינו בלי הדחה אחרונה עוד הם טועים בתשובת מהרא"י בת"ה סי' קס"ט. שאלה בשר ששהה כשיעור מליחה ולא הודח אח"כ ונצלה מאי אידון ביה

תשובה יראה דצריך לדקדק בדבר דכתב בטי"ד וז"ל כתב הרשב"א רצה למלוח צלי לאכלו בלא הדחה עושה ולא ליחוש לדם שעל המלח שהאש שואבו ומונעה המלח לבלוע הדם בד"א כשמולחו וצולהו מיד אבל אם שהה במלח המלח בולע הדם ונאסר לפיכך מדיח יפה קידם ע"כ מל' זה משמע דאסור אפי' בדיעבד ובפ"ה איתא בפסקי מהרי"ח דבשר לצלי בעי הדחה אחרונה וכן מוכח התם מן התו' שלנו מההיא דחותך בשר מב"הש כו' אמנם הגה"ה ישנה נמצא בש"ד ממהר"י טרוי"שין דאין לחוש אם לא הודח אחר מליחה לעניין צלייה משום דהאו' שורפו אך י"ל דאיירי שלא שהה במליחה דהכי קאי התם אפס במרדכי פ' כ"ה מוכח דאם שהה הבשר כשיעור מליחה ולא הודח אח"כ ועשה ממנו מולייתא דסמידא וצלו אות' בשר שרי ונראה דכ"ש אם צלאו בלא מולייתא וכ"מ קצת בס"הת דכתב אין מניחין כלי תחת הבשר בשע' צלייתו לקבל השמנונית הנוטף אלא א"כ הודח הבשר הדחה אחרונה משמע דבלא הנחת הכלי תחתיה לא בעי הדחה אח' לצלי ולכך נר' דלכתחילה ודאי צריך להיזהר למיעבד הדחה אחרו' ובסמ"ג נמי משמע דבעי הדחה אחרונה לצלי אבל אם אירע בדיעבד אין נראה לאסור הצלי דאין מבור' כלל בכל דברי המחמירין דלעיל דאסרו אף בדיעבד ואף כי יש לסמוך בדיעב' אדברי המתירין בכה"ג ע"כ והנה המביני' לשוא טעו בדברי הגדול וסברו מה שאמר מלשון זה משמע דאסור אפי' בדיעבד ר"ל שהבשר נאסר וכן מ"ש אח"כ אבל אם אירע בדיעבד אין נראה לאסור הצלי ר"ל שהבשר נאסר לאוכלו ואין מועיל לו הדחה דאל"כ ידיחנו עתה ואיננו כן אלא ר"ל בדיעבד היכא שא"א להדיחו באחרונ' כגון שעשה ממנו מולייתא מבפנים או בשלו אח"כ בלא הדחה אחרונ' ע"ז כתב במסקנ' שאין לאוסרו בדיעבד כו' אפי' לדברי המחמירין כגון רשב"א אין כ"כ ראייה ברורה לאסרו בדיעב' אף שכ' לעיל המלח בלוע מדם שמא לכתחיל' קאמר שאין לאכלו כך בלי הדחה אבל שיאסר בדיעבד א"ל הודח לא קאמר אבל אם היה כפירושם שנאסר הבשר קאמ' ולא מועיל לו הדחהא"כ מהרא"י שבא למצ' פשר שלא לאסרו בדיעבד הלא דיעבד זה לכתחילה הוא לדברי הרשב"א שנאסר כבר הבשר ואסו' לאכלו ודוחק לומר שמהרא"י מסופק על מה קאמר הרשב"א ונאסר אם על הבשר או על המלח א"ו מעולם לא דיבר הרשב"א בעניין איסור הבשר אלא בעניין אכילת הבשר במלחו בלי הדחה וע"ז קאמר בתחילת דבריו שמל' זה משמע דאסור אפי' בדיעבד כו' וכדפרי' שעשו ממנו מוליית' או בשלו אותו בלי הדחה והארכתי בזה בעבור הטועים שאם בא אדם להחמיר ולומ' שהבשר נאסר לדברי הרשב"א ולא מהני ליה תו הדחה ע"ז אני אומ' ששוא ענו בו אבל לעניין עיק' פסק ההלכה אין לי נפקות' בזה שהרי מהרא"י כ' להית' בדיעבד אפי' לא הודח ובשלו אח"כ בקדרה וכ"כ בשערים דסמכינן אראבי"ה להתיר אפי' כבד שנתבשלה אחר צלייתה בלי הדחה ומה שנזהרין עתה למלוח הצלי כשכבר נתחב על השפוד ואין שוהין בדבר כמ"ש מהרא"י בשערי' מנהג יפה הוא אף לפי מ"ש דאפי' שהה במולחו דשרי בהדח' אחרונ' מ"מ איכא למיחש שמא ישכח להדיחו ואף שכתב מהרא"י שבדיעבד שרי אפי' בשלו אח"כ ה"ט משום שאין הנאסר יכול לאסור יותר מהאוסר עצמו ואם היה המלח כולו דם אותו מעט