ים של שלמה על חולין יג

שבשוק דכ"ע ל"פ דאסור כ"פ באשפה שבבית מ"ס אדם עשוי להטיל נבלתו באשפה שבבית ובפ' אילו מציאו' מוכח דפליגי נמי בשוק בלא אשפה והלכ' כר"ח בנו של ר"י הגלילי דאמרינן התם ר"ח מצא גדי שחוט בין טברי' לצפורי והתירו לו משום שחי' כר"ח בנו של ר' יוסי הגלילי דתני' הרי שאבדו לו גדייו וכו' ומוקי לה הת' ברוב ישראל או ברוב עכו"ם וטבחי ישראל והיכ' שנגנב לו אין לו היתר אלא ברוב גנבי ישראל ואף שהרמב"ם פסק הלכ' כר"י לאיסו' אבל מה שכתבתי הוא דעת התו' והרא"ש והרשב"א והר"ן ועיקר וכ' הרא"ש בפ' אילו מציאות בשם ראב"ד דלגבי פרגיות וכיוצא בהם הנשחטים בבית לא מהני רוב טבחי ישראל כי אינם שוחטים אלא בשר הנמכר במקולין ולא שרי אלא ברוב ישראל ור' ירוחם כתב שאם היו רוב ציידי ישראל ששוחטין מיד כשצדין מהני נמי גבי פרגיות שחוטין וכתב רש"י בתשובתו על דבר העופות שהובאו שחוטין ביד העכו"ם בלא סי' ובא מעשה לפני רבותינו והתירו ואין לי ראייה להתיר דלא נחלקו הכא אלא מקום שהטבחים רובם ישראל שהרי טעם המתירין לפי שרוב מצויין א"ש מומחין הן ואז בעיר שרובה גוים אמרו מה לי מומחין מ"ל אין מומחין הן הרי שחיטתן נבילה ואחר שידענו שיש הרבה אומות וערביים שוחטים ואין שחיטת ישראל ניכרת בין שחיטתן לא חילקו בין ארמאי לארמאי ואם סמכו על מה דאמרינן בפ' ג"ה שחיטת עכו"ם מידע ידעי בטוח אני שלא באתה תקלה ע"י בהמתן כ"ש ע"י עצמן מכאן ואילך לא ינהגו כן ואני ראיתי פעם אחת ששחט נכרי משרת של יהודי תרנגולת כאילו היה שוחט אומן ע"כ ראוי לגעור ולהזהי' שלא ישלחו לשחוט ע"י משרתיהם בין עבדים בין שפחות כ"א ע"י ישראל או קטן בר דעת ומ"מ נראה היכא שיש לבעל התרנגולת סימן בה ושאלו ג"כ לשוחט ואומר ששחט עתה תרנגולת אחת אע"פ שאינה מכירה שרי עיין לקמן בפ' ג"ה סימן כ"ה

כד דין שחיטת חולין א"צ כוונה והעיקר יתבאר לקמן פ"ב סימן י"ג

פיסקא וכולן ששחטו מאן תנא דס"ל דלא בעינן כונ' לשחיטה אמר רב' ר' נתן היא דתני אושעי' זעיר' דמן חבריי' זרק סכין למעלה בכותל והלכה ושחטה כדרכה ר"נ מכשיר וחכמי' פוסלי' ומ"ש כדרכה פי' שלא עשה חלדה כדלקמן פ"ה (רבא בדק ליה גירא לר"י בר תחליפא ואח"כ בדק) בנוצה שאם מצא הנוצה חתוכה בודאי לא החליד וה"ה כשמצא שער העו' בבהמ' חתוך כמ"ש הרשב"א ומסיק הוא תני לה והוא אמר לה הלכה כר"נ ודוקא שזרקה או הפילה אבל נפלה ושחטה כדרכה פסולה דזביחה מכח גברא בעינן כדכתי' וזבחת מבקרך ומצאנך וגו' וכ' הרשב"א לאו דוקא שנפלה מן הכותל או מן הקורה אלא אפי' נפלה מידו או מחיקו בלא כוונה ושחט כדרכ' פסולה וכ' הרא"ש לקמן בפ"ב סי' י"ג ע"ש

כה דין השוחט בלילה וכן הסומא ששחט שחיטתן כשרה בדיעבד ולא לכתחילה. וה"ה ביום במקום אפל והוא שלא היה אבוקה כנגדו ואם היה אבוק' כנגדו מותר לכתחילה ובנר אחד לא סגי והשוחט בשבת ובי"ה בשוגג שחיטתו כשרה ומ"מ אסור בו ביום עד למ"ש בכדי שיעשו

מתניתין השוחט בלילה וכן הסומ' ששחט שחיטתו כשרה:

גמ' השוחט דיעבד אין לכתחילה לא ורמינהו לעולם שוחטין בין ביום בין בלילה בין בראש הגג בין בראש הספינה אר"פ כשאבוקה כנגדו אמר רב אשי דיקא נמי דקתני התם דומיא דיום והכא דומיא דסומא ש"מ הרשב"א והטור אחריו (בסי' י"א) דה"ה ביום במקום אפל לא ישחוט לכתחילה ומדמסקינן הכא כשאבוקה כנגדו משמע דבנר אח' לא סגי לכתחילה. תו אמרינן במשנה השוחט בשבת ובי"כ אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה אר"ה דרש חייא בר רב משמי' דרב אסור' באכילה ליומיה וכדר"י דתנן המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל דברי ר"מ ר"י אומר בשוגג יאכל למ"ש במזיד לא יאכל עולמי' ר"י הסנדלר או' בשוגג יאכל למ"ש לאחרים ולא לו במזיד לא יאכל עולמי' ומתני' דקתני מפני שמתחייב בנפשו ה"ק אע"פ דבמזיד מתחייב בנפשו בשוגג שחיטתו כשרה וגרסי' בפר' מרובה מ"ט דר"י הסנדלר דרש ר' חייא אפיתחי דבי נשיא' ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם מה קודש אסור באכילה אף מעשה שבת אסורה באכילה אי מה קודש אסור בהנאה אף מ"ש אסורים בהנאה ת"ל לכם שלכם תהא יכול אפי' בשוגג ת"ל מחלליה מות יומת במזיד אמרתי ולא בשוגג פליגי בה רב אחא ורבינא ח"א מעשה שבת דאורייתא וח"א מעשה שבת דרבנן מ"ד דאוריית' כדאמרן ומ"ד דרבנן דאמר קרא קודש היא לכם היא קודש ואין מעשיה קודש וכ' הרי"ף בפ' כירה וז"ל וק"ל כל היכא דפליגי בה רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל וש"מ דליתא לדר"י הסנדלר הלכך הלכתא כוותי' דר"י דאמר המבשל בשבת בשוגג יאכל במ"ש בין לו בין לאחרי' במזיד יאכל במ"ש לאחרים ולא לו ובפ' מרובה תמה עליו הרא"ש וכ' קצר' דעתי מלהבין דבריו והלא ר"א ורבינא לא נחלקו בסברת עצמן כ"א בדברי ר' יוחנן הסנדלר דחד ס"ל אליביה דאוריית' וחד ס"ל דרבנן כדמוכח בסוגיא דהתם דפריך בשלמא למ"ד מעשה שבת דאורייתא מ"ה פטרי רבנן אלא למ"ד דרבנן אמאי פטרי רבנן ואי בסברת עצמן פליגי מאי פריך דחכמי' סברי כר"י הסנדלר וגם תמהתי מה שפסק כר"י ולא כר"מ דהא מסקינן בסוגיא דהכא כי מורי רב לתלמידיו מורי כר"מ ובפרקי' דרש כר"י משו' עמי הארץ וכאן נמי כ' הרא"ש כ"כ הרי"ף אבל ר"י פסק כר"מ כו' אלא שבסוף דבריו כת' והגאונים כ' דהאידנא דרשינן בפירקי' ואורויי מורינן כר"י דנפישי ע"ה וכ"ש לפי מ"ש הר"ן דטעמ' דע"כ לא מורי להו רב לתלמידיו כר"מ אלא משום דס"ל דלא איתמר בדר"מ ור"י הלכה כר"י אלא מטין איתמר אבל אנן דק"ל דהלכה איתמר נקיטינן כר"י ועוד דרב גופיה כי דרי' בפירקי' דריש כר"י משום ע"ה והא שכיחי ע"ה גבן וכן עיקר כאשר כ' הסמ"ג וכ' רש"י בפי' הא דאמרי' בשוגג אסור עד מ"ש נמי בכדי שיעשו קאמר כדי שלא יהנה ממעשה שבת ור"ת חולק וסובר דלא בעינן בכ"ש אלא בעכו"ם שהביא דורון בשביל ישראל שנקל לומר לו בשבת או בי"ט שיביא לו דבר מחיב' או דבר צידה כדי שיהיה מוכן לו במ"ש או מי"ט מיד מ"ה אסרו עליו עד בכ"ש אבל לא חיישינן שיעש' מלאכ' במזיד ויאמ' שוגג הייתי ועיק' פלוגתייהו לעניין דורון בפ' א"צ ודע שאנו תופסין גם דברי רש"י לחומרא כי כן איתא להדיא בירו' כדבריו ושם נאריך אי"ה כת' הרשב"א ומיהו לכ"ע במבשל בשב' לחולה או שקצץ לו דלעת מותר לברי' במוצאי שב' מיד דלא בעינן בכ"ש אלא כשנתחלל שבת או בשוגג או במזיד אבל כאן שעש' ברשו' שאינו אסור לברי' אלא משום מוקצה או משום גזירה שמא ירבה בשבילו לא בעינן בכדי שיעשו וכ"כ הר"ן

כו דין דמותר לאכול בשר חי בלא מליחה לאחר שהודח מן הדם שעליו ובארנו דלצלי בעי מליחה מועטת ואם אירע בדיעבד שצלו בלא מליחה ובלא הדחה אין לאסרו

פסק כתבו התו' מדקאמר אמתני' דשוחט בשבת ונסבין חברייא למימר ר"י היא משמע דלרבנן שרי באכילה אפי' בו ביום וא"ת והא אין יכול למולחה בשבת ודוחק לומר שעבר ומלחן וי"ל שיאכלנו באומצא בלא מלח ואע"ג דאיכ' לאו בדם האיברים כדאיתא בכריתות בפ' דם שחיטה היינו כשפירש מן הבשר אבל כל זמן שלא פירש אין בו שום איסור כדמוכח לקמן בפ' כ"ה שהיו אוכלין כבד שלא פלט דמו דחלטו ליה בחלא דשרי הוא וחלא לפי שהחומץ צומת את הדם בתוך הבשר ושוב אינו יוצא אף ע"י בישול דאי חלא אסור לפי שנפלט מן הכבד לתוכו איהו נמי אסור כי היכי דפלט הדר בלע ועוד אמרינן התם כבד שחתך עליו בשר פי' שלא נצלה כל צרכו אסו' ובשר מותר הכבד אסור לפי שנפלט דם הבשר ונבלע בו אבל הבשר מותר שבלוע דם בו ולקמן נמי אמרינן השוחט לחולה בשבת מותר לברי' באומצא ומ"ה פסק ר"ת דא"צ למלוח בשר לצלי דאף אם לא פלט כל דמו שרי באכילה גם אין לאסור משום שנכנס בו הדם מצד זה לצד זה וחשיב כדם האיברי' שפירש דל"מ אם נצלה יפה דאז נפלט הדם לחוץ אלא אפי' לא נצלה יפה ולא נפלט כל הדם לחוץ שרי כי מה שיוצא לחוץ נורא משאיב שאיב ליה ומשרק שריק ומה שנשאר בתוכו הוי דם האיברים שלא פירש ולא חשיב כפירש מה שהדם הולך בתוכו מצד זה לצד זה כדחזינן בככר שחתך עליו בשר שהככר אסור מחמת דם הבשר אלמא לא נצלה כל צרכו אפ"ה בשר מותר ולא כפירש"י שפי' בריש (כיצד) צולין גבי מולייתא אע"פ שלא מלחו אלא מעט לצלי משמע לדבריו דצלי בעי מליחה קצת ולא כולי האי כמו לקדרה ודבר תימא הוא דמאי מהני מליחה קצת דאין הבשר יוצא מידי דמו עד שימלחנו יפה יפה והא דאמרינן בפ"ק די"ט ושוין שמולחין עליו בשר לצלי לאו משום דמיתסר בלא מליחה אלא מנהג הוא למלוח מעט לצלי כי לא יאכל תפל בלי מלח ובפ' הקומץ רבה גרסי' מולחו והופכו אמר רבה וכן לקדר' ולא גרסי' וכן לצלי וכתב הרא"ש בסוף דבריהם הלכך לצלי לא בעי מליחה ולא בעי הדחה מיהו צריך שפשוף לפי שאין לקצבים סכין מיוחד לחלבי' ע"כ ולפ"ז אם לא חתך הקצב אפילו הדחה א"צ וליכא למימר שהרי בשר שנמלח ולא הודח פסקי' לאיסור משום דם שבעין וגבי צלי נמי אם היו שופכין דם רותח על הצלי לכ"ה היה בעי קליפ' וכ"ד הרמב"ן לאוסרו בלא הדחה סברת הרא"ש היא סברת רוב הראשונים והאחרוני' דדוקא גבי מליחה דרכו להתייבש מה שעל החתיכה ונבלע בבשר מה שא"כ בצלי שהאור אין מניחתו בתחילת צלייתו לייבש הדם שעליו ואין זה דומה למה ששופכין עליו דם ממקום אחר בעת הצלייה שהוא בולע מיד