ים של שלמה על חולין קלז

של אווזא מ"כ שלא חשבינן חה"ל וכן נראה אף בראש של שור וכבש שאינם חשובי' ראוים להתכבד והלשון של שו' פשיטא דחשוב חה"ל מא"א שהאכיל ג' לשונו' בחרדל לאורחים נכבדים אכן רא' של עגל חשוב חה"ל וכ"ה במקומינו ומצינו נמי בפ' כ"כ ר"ס מחרי' רישא ולכל הפחות הוא של עגל ומדעשה לכבוד שבת ש"מ ראויה להתכבד וכן קבלתי ועוד מצאתי הג"ה אחת וז"ל הדרא דכנתא אינה ראוי להתכבד דאין דרך לתת לאורחים הדרא דכנתא בקערה ולא עבידי אינשי דאכלי שומן בעיני' עכ"ה ומ"מ נ"ל הדורא דכנת' של עגל שרגילי' לאכלו במקצת מקומות צלוי במחב' בעיניה לפי שאין בו שומן כ"כ והוה ממש חה"ל ואף בכל שאר המקומות אין רגילין להסי' ממנו השומן אלא מתקני אותה ברוטב והוי חה"ל אף שבני המעיים אינן קרויין ח"הל הכא אגב שומן שלהם חשוב גם עינינו רואות שהוא דבר הראוי להתכבד וחשוב מאוד והרמב"ם כ' הכל לפי המקום לפי הזמן ומ"מ שמעינן מהאי הג"ה שמצאת שכ"ש עור של אווזא שלא הופשטה כלל כדי לאכלה אלא כדי לחתכה לחתיכות קטנות ולחתך אותה לשומן דלא נקרא חה"ל ולא כמ"ש ר"י בא"ו שלו שאינו בטל' דהוי חה"ל לפני אורחים ומעולם לא שמענו זה וכ"ש שלא ראינו ליתנה בקערה ויותר תימא שלשם כ' בשם מהר"י מולין שהוי חה"ל כשהיא שלימ' אבל כשנחתכה לא הוי ראויה להתכבד וא"כ הפלא ופלא הלא כבש שלם ואווזא שלם שאנו חשבינן חה"ל ולא קפדינן במה שהיא גדולה משיעור שאין ראויה להניחם כך לפני האורחים כמו שסוברים מקצת מפרשים אלא משום דאמרינן אין זה מחוסר מעשה גדול והוי כאילו נחתך וא"כ הכא כשהו' נחתך מודה דאינה חשובה ראוי להתכבד א"כ מאיזה צד תהא עור אווזא בשלימות נחשבת ראויה להתכבד ואווזא גופא כשהוא נפשטה לפי הסברא הוי חתיכה שאינה ר"ל ומ"מ לא מלאני לבי להקל לפי שהוא דבר שבמנין שרוב פעמי' מוכרין מאותה במנין בפרט בעת החורף ששוחטין הרב' אווזו' ביחד חכמי קראקא הורו על בשר אווזא שעל החזה שקורין בילי"ק שאעפ"י שהופשטה אווזא אעפ"כ נקרא הב"יליק חה"ל כי ראוי הוא ליתן לפני אורח ונ"ל דשלא כדין הורו אע"פי שהאמת הוא במקומות הללו שראויה לכבד לפני האורחים בצלייה מ"מ מאחר שהופשט האווזא וניט' תפארת' ועיקר היופי בטל ממנה חשיבות וקצת דמיא לבריה לשיטול ממנ' מעט בטל חשיבו' וכן כאן בטל חשיבותא מאחר דכשלא היתה מופשטת היתה חשובה יות' וקורקבן אי בטלה כתב' כבר בסימן נ"ב

נד דין כל האיסורים שאינן בטילים מחמת חשיבות' אם נפל אחד מהן לים בענין שנאבד מן העולם או נאכל א' מהם הותרו כל הנשארות ודוקא לאוכלם ב' ב' אבל אחד אחד לא ודוקא שנפלה מעצמה אבל אם הפילו אפילו בשוגג אסור אטו מזיד ואם הפילו קודם שנודע התערובות שרי דלא שייך למקנסיה וכן אפי' אחר שנודע התערובות אם האכילו א' מהם לבן ברית בשוגג הותרו כולן דלא שייך למקנסיה אבל אם האכיל לכלב או לעכו"ם אפי' בשוגג לא הותרו וביארנו דאם נפל לים או נאכל דמותרי' הנשארות אין חילוק בין היה התערובות רבים בין לא היה אלא עם שני והאיסו' השלישי ונפל א' מהם כ' הותרו השנים הנשארים

גרסינן בפ' התערובות אמר רבה ב"א אר"נ טבעות של ע"ז שנתערב בק' טבעות ונפל א' מהן לים הגדול הותר' כולן דאמרינן הך דנפל היינו דאיסורא מיתבי רבא לר"נ אפילו אחת בריבויא ימותו כולן אמאי נימא דמית איסורא מית א"ל רב דאמר כר"א דתנן ר"א אומר אם קירב הראש של אחד מהן יקרבו כל הראשים כולן והאר"א לא התיר ר"א אלא ב' ב' אבל אחד אחד לא א"ל אנא נמי תרתי קאמינא פי' שימכו' הטבעו' שני' שני' ולא אח' א' כדי שיהיה עם כל שנים בודאי א' של היתר וה"ה שאוסרין למוכרן כולן באחת כמו שאסור להקריבן כולן כא' ותו גרסינן התם אר"ל חביו' תרו' שנתערבה בק' חביות ונפלה א' מהם לים המלח הותרו כולן דאמרי' הך דאיסורא נפל ולמדנו מזה דה"ה לכל איסורים שאינן בטילין מחמת חשיבותן שנתערבו באחרות ונפל אחד מהן לים המלח הותרו כולן וכ"כ הרא"ש בתשוב' וכ"ד הרשב"א והר"ן וכ' הרשב"א דה"ה לדבר ש"ילמ והטעם דמאחר דמדאורייתא כל מידי ברובא בטיל אע"פ שהוא דבר חשוב אלא רבנן הוא דאסרוהו מ"ה כשנפל אחד מהן לים תלינן לקולא ואין חילק בין נתערבה דבר החשוב בריבוי בין לא נתערב אלא עם שנים ואח"כ נפל אחד מהן לים הותרו הנשארים מטעמא שפירשנו ומ"מ צריך ליהנות מהם ב' ב' באופן שפירשנו ותו גרסי' התם אמר רבה לא התיר ר"ל אלא חביות דמנכי' נפילת' תאנ' לא ור"י אמר אף בתאנה בנפילתה עלייתה פי' כשם שתחילת נפילתה תוך ההיתר נחשבה הוא כדי לאסור את כולו אף בשעלתה מתוכן יחשב מקום עלייתה להתיר הנשארים וכ' הר"ן בפ"ב דע"ז בגמ' דיין נסך שנפל לבור דלפום פשטה דסוגיא משמע דאפי' לאכילה תלינן להיתר ושרו אלא דאיכא נוסחי דגרסי אמר רבא לא הכשיר ר"ל אלא בטבעת אבל בתאנה לא ולפ"ז לא שריא בהכי אלא לענין איסור הנאה אבל לאכילה לא וכן דעת הרמב"ם אבל בירושלמי במס' תרומה משמע דאפי' לאכילה שרי עכ"ל אבל הרשב"א פסק הלכה כר"י וכתב שהראב"ד והרמב"ן ז"ל כתבו גי' הירוש' בזה ואתיא כדר"י דאפי' תאנה נמי מהני ע"כ ואני אומר אף דק"ל בכל דוכתא הלכה כרבה לגבי רב יוסף מ"מ הכא דק"ל כר"י שהרי אף רבה לא אמר אלא שר"ל לא התיר אלא טבעת ומאחר דהירוש' מתיר אפי' תאנה כר"י הכי נקטינן וכ' הרשב"א דנפל בים דנקט ר"נ לאו דוקא דה"ה לנאכל דליתא בעולם והא דנקט בים בא למעוטי פירש אח' מהם דלא שרי שאר התערובות דאדרבא אנו אומרים איסורא לתוך רובא משתאר וטעמא דמילתא דכל שישנה בעולם ואתה צריך לדון עליהן ועל השאר מפני מה נאמר שזו האחת היא האסורה אדרבה יש לנו לומר שהאיסור נשאר ברוב אבל כשנאכל אחד מהם או נאבדה ואין אתה צריך לדון עליהן אלא על אלו אנו אומרים שאותה שנאבד' היא האסור' ועיקר לכ"ז מפני שכבר נתבטלה ברוב ד"ת וכל בדרבנן יכולין אנו לתלות ולומר דהך דאסורא נפל והאי דהיתר נינהו עכ"ל וכ' התו' לשם בשם ר"י דוקא שנפלה מעצמה אבל אם הפילוהו אפי' שוגג אסור אטו מזיד וכ"כ הרא"ש בתשובה אבל הרשב"א כת' אהא דר"נ דאפילו הפילוהו הוא שרי אם היה שוגג כדין מבטל איסור בידים וכ' מהרא"י בשערים שלו על מ"ש ר"י אם הפילו אפי' שוגג אסור יראה דדוקא נקט ר"י הפילו שוגג אבל אכלו שוגג ליכא למיקנסיה אטו מזי' דוודאי לא יאכל האחד במזיד להתי' האח' לפי דעתו מדקאכי' ודאי איסור שהרי בדעתו שהאיסור ילך לו וטפי הוה שרי למכלינהו כולהון בספק עכ"ל ובתשובת' כ' דאפי' לדברי ר"י אם האכיל בשוגג אחת לבן ברית דשרו האחרות ולא קנסינן כה"ג שוג' אטו מזיד אבל האכיל לכלב או לעכו"ם קנסינן אטו מזיד דומיא דהפילו וכ' הרא"ש בתשובה שנראה כיון שנאכל קודם שנודע הספק לא שייך למיקנסיה דלא שייך קנס אלא אחר שנודע התערובות דקנסינן כגון ששכח אטו מזיד אבל קודם שנודע התערובות לא שייך למקנסי אטו אחר שנודע התערובות דשמא לעול' לא יודע התערובות כלל של דבר כל זמן שהיה בחזק' היתר לא שייך למיקנסה

נה דין דברים החשובים שנתערבו באחרות ומאותו התערובו' נפלה חתיכה א' לתוך שאר החתיכות מותר התערובת השני לאכול שנים שנים אבל התערובות הראשון אסור ולא מבעיא פירש אחד אלא אפילו פירושו הרבה מהם אין להתיר הרוב הנשארות ואם נתערב כל הרוב בתוך חתיכות אחרות כולן אסורות אבל המיעוט שפירשו ונתערבו באחרות ברוב מותרות מכח ס"ס ואם פירשו מחצה על מחצה ונפלה מחציתו למקום אחר מותר ודוקא ספק שע"י ב' תערובות הוא דמתירין בדבר חשוב אבל אם היו הספק הראשון אסור מן התורה כגון ספק טריפה ונתערבה באחרות כולן אסורות אם היו מדברים החשובים

תו גרסינן התם בפ' התערובות אמר רב טבע' של ע"ז ונתערבה בק' טבעות ופירשו מ' למקום אחד וס' למקום א' פרשה אחת ממ' אינה אוסרת אחת מס' אוסרת מ"ש אחד ממ' דלא אמרינן איסורא ברובא איתיה אחד מס' נמי אמרינן איסורא ברובא איתיה אלא אם פירשו מ' כולם למקום אחד אין אוסרים ס' למקום אחד אוסרות כי אמריתו קמיה דשמואל א"ל הנח לע"ז שספיקא וס"ס אסורין עד סוף העולם מיתיבי ספק ע"ז אסורה וס"ס מותרת כיצד כוס של ע"ז שנפל לאוצר מלא כוסות כולן אסורין פי' אח' מהן לריבוא ומריבוא לריבוא מותרין תנאי הי' דתניא ר"י אומר לרימוני בדן אסורין בכ"ש כיצד נפל אחד מהן לריבוייא ומריבוא לריבויא אסורין ר"ש ב"י אומר משום ר"ש לריבויא אסורין ומריבוי לשלש ומשלש למקום אחר מותר פרש"י ר"ש אומר לריבויא אסורין כו' פי' רבויא הראשון שהאיסור עצמו נפל שם הוא דאסור אבל פירש אחד מאותו רבויא לג' רימונים ומן השלש פי' אחד למקום אחר מות' אף השלש האמצעיים דס"ס בטיל עכ"ל אבל התו' פירשו הא בבריית' דכוס של ע"ז וכו' פירש א' מהן לרבויא ומן הריבויא לריבוייא דלא איצטרי' מריבוייא דריבוייא אלא למימ' מאן דאסר אסר בכולהו א"נ משום דיש לחלק בין ריבוייא ראשון לריבוייא שני דריבוייא ראשון אי מתהני בכולו בבת אחת אסור דקא מתהני בחדא ספיקא כיון דבבת א' מתהני אלא ב' ב' אבל ריבוייא שניה אפי' נהנה מכולו בבת אחת ס"ס הוא ושרי וכן מ"ש מרבויא לשלש ומשלש למקום אחר אסור להנות משלש הראשון בבת א' ומן התערוב' בשנים שרי מה"ט דפי' ובקונ' לא פי' כן תו מסקינן שמואל דאמר כמאן אי כר"י אפי' בשאר איסורי' אוסר אי כר"ש בע"ז נמי שרי וכ"ת שאני ליה לר"ש בין ע"ז לשאר איסורים חלא הא דתני ספק ע"ז אסורה וס"ס