ים של שלמה על חולין קלה

ליתן טעם לדבריו הלא ל"פ אלא אליבא דר"מ ובזה בודאי דברי ר"י עיקר דר"מ לא ס"ל אלא את שדרכו למנות וכמו שמוכח מהאי בריית' דליטרא דקציעות דר"מ הכי ס"ל אבל מנ"ל שר"י פסק כוותיה ויגעתי ומצאתי ראיה ברורה לדבריו אהא דפליגי בפ' הערל אליב' דר"י דאמר כהן אנדרוגינוס מאכיל בתרומה דר"ל אמר מאכיל' בתרומה דוקא שהיא בזמן הזה דרבנן אבל אינה מאכיל בחזה ושוק שהוא דאורייתא ור"י אמר אף מאכילה בחזה ושוק אליבא דר"י ואי הוה תרומה בזמן הזה דאורייתא לא היה עול' שהרי עיגול דבר חשוב הוא ודרכו למנות לפעמים ואע"פ שתרומ' תאנים דרבנן מ"מ אי הוה תרומה בזמן הזה דאוריית' ה"ל לגזור אטו דאוריי' א"ל ר"י לר"ל אי סבר' תרומ' ב"ה א"ל אין דר' חטאת טמאה עולה בחתיכה של טהור אף שהיא דאוריי' שאני שונ' עיגול בעיגול עולה א"ל והלא אני שונה חתיכה מי סבר כל ש"ל שנינו את ש"ל שני' דתנן כו' למ' עלה על דעת ר"ל להוכיח מהא דעיגול בעג' ועולה דלמא ס"ל כרבנן דס"ל אפי' בדאורייתא אינו מקדש אלא ו' דברים בלבד ואף שתו' הקשו קושיא זו ומתר' בשם ר"י דא"כ ה"ל למנקט מידי דאורייתא אסור כל שדרכו למנות אפשר דריצב"א לא ס"ל הך שנוייא ומ"מ אין זו ראיה ברורה כאשר כתבנו שר"י בעל התו' דחה קוש' זו א"כ אין להקל כריצב"א אלא בס"ת שפסק כתנא דליטרא דקציעות ועוד שהרי בזבחים בפ' התערובות פריך ולבטיל ברו' הניחא למ"ד כל ש"ל שנינו כו' ומשני ר"פ האי תנא דליטרא דקציע' הוא אלמא דר"פ דהוא בתראי מוקי לסתמא דמתני' דהלכתא כוותיה דהאי תנ' ס"ל דאפי' כל שדרכו למנות והא דרבנן לא בטלי ואף דרב אשי דהוא בתראי טובא מוקי למתני' כרבנן ומשום דב"ח חשיב ולא בטלי מ"מ ל"פ על דר"פ אלא דעדיפא משני אבל מ"מ שמעינן מר"פ אי לאו דשמיע ליה דהלכתא כהאי תנא לא הוי מוקי למתני' בהכי ור"א ל"פ עליה בהא וכדמשמע לשנ' דתלמודא דקאמ' ר"א אמר אפי' תימא רבנן כו' ולא קאמר ר"א אמר רבנן היא וכו' ובה"ע נמי פסק דביצה לא בטיל' אבל טעמ' נעל' ממני א"י אי משום דס"ל כס"ת אי משום דס"ל כדע' הראב"ד שכתב הרשב"א בשם הראב"ד דמדפריך התם לר"נ דאמר ביצה בס' וא' למימרא דיהיב טעמא והא אמרי כי מיא דביעי בעלמא ולא שני לה הב"ע לבטולי גופא משמע דביצה גופא חשיבא כברי' ולא בטלה ובפ"ק דביצה משמע דבטילה אליבא דר"י דאמר את שדרכו למנות שנינו ואיכא למימר דאינו מקדש ובטל באלף ור' אבל בס' לא בטלה כיון דבריה היא וכ' עליו הרמב"ן דאינו כן כדאמרינן במכו' דברי' נשמה חשיבא ולא בטלה וביצה כחיטה בבריית' דמיא ובטלה ע"כ וכ"נ סברת הרמב"ן עיקר דביצה אינה קרויה בריה או משום דלא הוה בריית נשמה או משום דלא הוי כאלו פירש איסורו דהא עיקר איסורו בא אלא מתרנגולת ותרנגולת גופא מקרי' בריה אפי' היא נבילה כדפי' לעיל אבל מ"מ ראייתו אין נידחת דביצה אינה בטילה ומשום דבר שבמנין ומ"מ אין זו ראייה ברורה דמ"ה לא משני תלמודא הכי דאגוף ביטול ביצה קאי דהא קאמ' ר"נ גיד בס' ואין גיד מן המנין ביצה בס' ואין ביצה מן המנין ומאחר שביטול הגיד לא קאי אגיד גופא דאפי' באלף לא בטילה ה"נ דביטול ביצה לא איירי בביטול גופא אלא פליטתה ואפ"ה נ"ל להחמיר שהרי ש"ד שאנו רגילין לפסוק כוותיה בפ' להחמיר כ' וז"ל וכן כל שבמנין שרגילין למכור במנין כגון ביצה של טרפות או של נבילות או הפירות גסות של ערלה אפי' אלף של היתר לא בטלו כ"ש האידנא שאינם בנמצא כלל בגבולתינו למכור סל מלא ביצים באומד בלי מנין והיכא שנתערב קורקבן טרפי' בכשירים צ"ע מאחר שאנו לא ק"ל כריב"א א"כ הקורקבן אינה בטילה כדמשמע מדברי סמ"ג ואיכא נמי למימר מאחר שבכל מדינתינו אין רגילין למכור הקורקבן כלל במנין ולא בפני עצמה אלא מוכרין אותו לעולם אגב העוף שממנו הקורקבן וא"כ בטילה ומשו' דראויה להתכבד א"ל דאינה בטילה שהרי בסמ"ג והטור בשם ר"י דקורקבן בטילה לפי שאינה ר"ל כדאמרינן בני מעיין אוכליהון לאו בר אינש אכן נ"ל שברו' מקומות שראיתי שהקורקבן של אווזא חשוב דבר שראוי להתכבד לפני האורחי' וא"כ מאחר שכת' הטור בשם הרמב"ם דהכל תלו לפי המקום ולפי הזמן א"כ הקורקבן ג"כ אינה בטילה וכן נמצא נמי בשם מהר"ם שפסק כן והיכי שנתערב הכרכשת' כת' המר' בפ"ק דביצה בשם ר"ת דבטילה משום דאינ' חשיב משום דקרבים לאו בני מיכל נינהו וגם אינה ראוי לאכול אלא ע"י מילוי כו' נ"ל לנהוג כוותיה ואף שהאידנא אין רגילין למכור אות' אלא במנין מ"מ מאחר שאין דרכן לאכלן כלל בכל המקומו' שלנו אלא ע"י מילוי א"כ אינו דומה לשאר חתיכות הראויות לאכול כמות שהוא וגרע חשיבתיה ולא מהני לי' דבר שבמני' אף שבקורקבן היה מהני דבר שבמנין אע"פ שאינה ראויה להתכבד לפני האורחי' כדמשמע לעי' שאני התם אפי' אינשי יקירי לא אכלי מ"מ סתם ב"א אכלי מה שאין בה בכרכשת' שאין אוכלין אותה שום אדם א"כ נתקלקל חשיבותא לגמרי וכמ"ש לקמן ושאר דברי' מה שקרוי האידנא ראוי להתכבד נכתוב לק' בסי' נ"ג

נא דין ב"ח חשיבי ולא במלי אפי' באלף ואם נשחטו בטל חשיבותם והוא שנשחטו בשוגג ובארנו דבהמה שחוטה קודם הפשטה לא מקרי ראויה להתכבד ובטלה אבל אחר שפשטה איקרי חתיכה הראויה להתכבד

פסק ב"ח ס"ל דחשי' ולא בטלי כמו שתיר' ר"א ומ"מ כ' הטו' ב"ח שנשחטו בטלי חשי' ובטלי' והוא שנשחטו בשוגג וב"י כ' וז"ל וכ"כ הרשב"א בת"ה מדאמרינן נתפרדו הרימונים נתפצעו האגוזי' בשוגג יעלו במזי' לא יעלו וא"ת היכ' קאמ' דכשנשחטו בטל חשיבותן דהא אע"ג דבטל מיני' חשיבות ב"ח אכתי אית בהו ח"ה להתכבד וי"ל דהרשב"א לטעמי' אזיל דסבר דכבש שלם לא חשיב ראוי' להתכבד כמו שנתב' בסי' ק"א וכבר כת' שם רבינו שהרא"ש חולק בזה ולפי דעת' אע"פ שנשחטו לא בטלו עד שיחתכו לחתיכות שאינן ראויות להתכב' ויש לתמוה על רבינו שסתם וכתב שאם נשחטו בטל חשיבותן משמע דאע"פ שהם שלמים בטילים ובסי' ק"א פסק כהרא"ש דכבש שלם חשיב ראוי להתכבד ע"כ ולא דק דל"פ הרא"ש בכב' שלם אלא כשהופשט דס"ל דלא גרע חשיבותי' מחמ' שהוא ראוי לחלק לכמה חתיכו' אבל ב"ח שנשחטו ולא הופשטו שאינן ראוין כלל אפילו להיחלק קודם הפשטה אינה קרוי' חה"ל ואף שהרא"ש ס"ל שאפי' התרנגו' בנוצתה קרויה חה"ל כדלקמן שאני התם שאינו מחוסר מעשה ממש דבקל יכולה להתמלג בכלי שני ואפי' דרך המרטה בקל הוא שנעשה משא"כ בהפשט' ועוד דכבש שלם בע"כ אינה ראויה כלל להתכבד כו' כמו שהיא עתה א"ל שתאמר שראויה להתחלק לכמה חתיכות וזו א"א כל זמן שלא נפשטה וא"כ כ"ע מודים בזה דבטלה אבל מ"מ קשה נהי דבטלה חשיבת דב"ח וגם חה"ל מ"מ חשיבות דדבר שבמנין לא בטלה וב"ח הן בכלל כל שדרכו למנות כדמוכח בזבחים בפ' התערובו' דפריך אתערובות דב"ח וליבטל ברובא הניחא למ"ד כל שדרכו למנות כו' כמו שהבאתי לעיל גם קשה על התרנגול' בנוצתה שנתערבה דק"ל דבטלה דלא כדברי הרא"ש כמ"ש לקמן בסי' נ"ג אמאי בטלה הלא היה בכלל כל שדרכו להימנו' אף שבסמ"ג נתן טעם לדבר לפי שהתרנגולת אין דרכה להימנות מעולם והוי כמו ביצה כו' ס"ס לדידן דק"ל כס"ת דביצה נמי אינה בטילה וכל שדרכו למנות אינו בטל כדלעיל א"כ אמאי תרנגולת בטיל וכ"ש האידנא דלעולם אין מוכרין תרנגולים אלא במני' וכ"ש שאר ב"ח ונ"ל מאחר דנשחט ולא הופשט עדיין אין רגילות כלל למכור בהמה או עוף שחוטין קודם הפשט' ואע"פ שלאחר הפשטה יהיו ראוין למכו' מ"מ עכשיו אין ראויין לכן אינן קרויין דבר שבמנין כמו שאין קרוין ראויין להתכבד וכעין זה משמע בסמ"ק ועוד אני אומר דנהי דס"ל כל שדרכו להימנו' אינה בטילה אפי' אינה ראויה להתכבד בפני אורחי' דאי ראוי להתכבד א"כ דבר שבמנין ל"ל מ"מ נר' מאחר שדבר שבמנין דלא בטל הוא משו' חשיבות' הוא ומ"ה היכא דראויה להתכבד נקראת דבר שבמנין והוי כמו שדרכו להימנו' כדאי' להדיא בפ"ב דע"ז דפריך מאי קא חשיב אי קא חשיב דבר שבמנין ליתני נמי חתיכה בחתיכה וחתיכה מסיק הכא דהוי דבר שראוי להתכבד וא"ל דהתם פריך הכי מאחר דתני' שור הנסקל ושור הנסקל לא הוי דבר שדרכו להימנות לעולם כדפריך התם אמתני' דזבחים בפ' התערובות הניחא למ"ד כל שדרכו שנינו כו' כמו שהבאתי לעיל הלא כ' התו' לשם בפ"ה דשור הנסקל לא גרע מאת שדרכו לימנו' ותלמודא דפריך הניחא כו' לא קאי אשור הנסקל ואבהמה אלא אחטאת שמתו בעלי' וקאי אחטאת עוף וא"כ מאי פריך בע"ז ליתנו חתיכה בחתיכה אלא דבר הראוי להתכבד לפני האורחים קרוי דבר שבמנין גם התוס' כתבו להדיא בפ' התערובות וז"ל אפי' חתיכה בעלמא חשיב את שדרכו לימנות משום דחשוב' להתכבד לפני האורחין וכמ"ש הרא"ש לקמן בסי' נ"ג וא"כ היכא שהענין נמאס ונתקלקל מחשיבות' שלו ראוי להת' כגון כבש שלא הופשט ותרנגולת בנוצתה שאינן ראוין כלל בטל החשיבותא מכל וכל ולא נקרא נמי דבר שבמנין ולא דמי לשאר דבר שאינה ראויה להתכבד שאינו משום שאינו ראוי עתה כלל אלא שאינה חשוב מצד עצמו א"כ מהניא ליה חשיבותא דמנין ומ"ה כ' ר"י מדורא אהא שכתב כל שרגילין למכור במנין כגון ביצה כו' שאינה בטילה אפי' באלף א"כ י"א רגל של נבילה שנתערבה ברגל של כשירה אפי' אם לא נטלו טלפיה כולם אסורים משום דהוי דבר שבמנין אפילו באלף לא בטיל שדרך העולם למכור ב' או ג' רגלי' ואנו נוהגין דבטיל פי' מאחר שלא נטלו טלפיה אלמא אפי' דבר שבמנין לא מהני היכא דאינן ראוי כלל ואע"פ שנכת' לק' דלא ס"ל בה' כר"י מדור' אלא חשוב ראוי להתכבד אפי' הטלפי לא נטלו מ"מ שמעי' מיניה היכ'