ים של שלמה על חולין קלג

אע"פ שהחתיכות חיות הוו וצריך לבשלן אין להוכיח מזה דשרי לבשלו בקדירה א' דה"ק לא רצה לסמוך אשריותא דאכילת שני ב"א ולבשלן בב' קדירות ולהאכילן לבני ביתו אף שלא נראה כ"כ כמאכילו איסור כמו נתן חתיכה א' לישראל אפ"ה לא רצה להקל משום חסידות אבל א"י מה חסידת יש בדבר מאחר שהתורה התירה ואף החכמי' אם לא שנ' שהוא משום גנאי לאדם גדול כמותו לאכול דבר האיסו' וא"כ לשני בני אדם שרי מאחר שאינו אוכל את הכל ועוד אמאי אינו נותן לבני ביתו והוא לא יאכל כלל ממנו ועוד אפי' נתן א' לעכו"ם דס"ס איכא מראית עין כאילו אכל דבר איסור דמאן לימא לן שהאיסור בא ליד העכו"ם ומ"מ נראה בעיני במקו' שאינ' ב"ת ראוי להורו' כדברי מהר"ם להשליך א' שלא יהו נראי' כאוכלין טריפות ונבילו' שהרי אוכלין ודאי איסור משא"כ בהשלכה שאין אוכל ודאי איסור וגם יבואו לידי תקלה לבשלם כאחד או לאוכל אדם א' וכל מ"ש דוקא במין במינו אבל מין בשאינו מינו אינו בטל ברוב ואפי' ביבש אוסר עד ס' וז"ל הטי"ד חתיכה שאינ' ר"ל שנתערבה באחרות ביבש אפי' חד בתרי בטיל ולכאורה נר' שאין חילוק בין נתערבה במינו בין שלא במינו כגון שנפרך לחתיכות דקות שאין ניכר בין זה לזה אבל ב"הת כ' דוקא שנתערבה במינו אבל במין בשאינו מינו אפי' יבש ביבש צריך ס' כיון שאם יבשלן יתן טעם ע"כ וכ' עליו מהרא"י בשערים שלו וז"ל ובי"ד כ' לכאורה נר' דכל דבר יבש בין במינו בין שלא במינו אינו בטל ברוב וצ"ע בתו' בפ' א"ע ופ' ג"ה דמשמע שם טובא דמין בשאינו מינו בדבר יבש אפי' מדאורייתא לא בטיל ברוב ונ"מ אם נתערבו דברים שחלוקות בשמן והן שוין במראה שאינו ניכר ההיתר והאיסור והוי ספיקא בדבר אי הוי ס"ד או דרבנן ע"כ והנה מ"ש וצ"ע היינו הא דמסקינן בפר' א"ע אהא דתנן ב' קופות אחת תרומה וא' חולין ולפניהם ב' סאין אח' של תרומה ואח' של חולין ונפלו אלו בתוך אלו מותרין שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו וא"א כזית בכדי א"פ דאוריתא אמאי אמרינן שאני אומר כו' ומשני בתרומה דרבנן והקשו בתו' מאי פריך אמאי אמרי' שאינו או' והא פשיטא דבכ"מ מדאורייתא מין במינו בטל ברוב כו' ואר"י דבעי למימר דאיירי בכל ענין אפי' שלא במינו כגון קמח חיטים בשעורים שאינו ניכר עכ"ל א"כ משמע דאפי' מדאורייתא לא בטל ובפג"ה נמי הביאו התו' מאמר זה וכת' לשם שינוייא אחרינא דאיירי במין במינו ומה שאינו בטל ברוב משום דס"ל מאחר דכזית בכדי א"פ היה לנו להחמיר אף במינו מ"מ כ' לשם דדוקא במין במינו שייך ביטול ברוב אבל במין בשאינו מינו לא שייך ביה ביטל ברוב וא"ל דשאני התם גבי קמח שא"א לאכול חי אלא צריך אח"כ לאפות או לבשל ויהבי טעמא אהדדי וטעם כעיק' דאוריי' ז"א דאם איתא שנבטל כבר מדאורייתא שוב אין שייך בו איסור חוזר וניער בלא נתרבה עליו דהא הכל היתר הוא מאחר שכבר נתבטל וכאשר כ' הרא"ש לעיל ואפי' לפי מה שהכרעתי לעי' דלא כדבריו היינו לאסור מדרבנן ומשום גזירה כדפרישי' אבל מדאורייתא פשיט' דשרי והכא מוכח בסוגיא דאסור מדאורייתא ואני אומר לע"ד נהי דלא שייך בביטול ברוב מ"מ נמי לא שייך ביה איסור בתערובתו דליכא נ"ט א"ל שיאכל כזית של איסור בעין או כזית בכדי א"פ אבל בתערובות שאין בו שום דבר אפי' חצי שיעור אין בו איסור דאורייתא כלל ומ"ה פריך שם שפיר וא"א בכזית בכדי א"פ דאורייתא ולפ"ז יתיישב מה שהוקשו בתו' לפי' ר"ת דס"ל טעם כעיקר דאורייתא אמאי מסיק בפרק א"ע ואי אמרת כזית בכדי א"פ דאוריית' מאחר דטעם כעיק' דאוריית' והוצרכו לדחוק ולפרש דאיירי במינו ומשום גזירה שלא במינו היה להחמיר אפי' במינו ולפי דברי שכתבתי א"ל לכ"ז דלעולם איירי שלא במינו כגון שנתערב קמח בקמח כמ"ש ר"י ומ"מ לא ס"ל טעם כעיקר מאח' דנתער' ביבש א"ל בכדי א"פ כדפי' ותדע שבע"כ צריכה לחלק כמו שחילקתי דאל"כ תקשה לר"י בעל התוס' דס"ל טעם כעיקר דאורייתא כר"ת ומוקי האי סוגיא דפ' א"ע גבי ב' קופות דאיירי במין בשאינו מינו א"כ אמאי פריך וא"א בכזית בכדי א"פ דאורייתא ת"ל משו' דטעם כעיקר כמו שהוקשו התוס' בכאן אלא בודאי דלא שייך טעם כעיקר בתערובות ובטל בתערובות ברוב היכא דליכא ממשו של איסור עד שיתערב בכדי אכילת פרס

מח דין כל דבר שהיא בריה או חה"ל שנתבשל עם חתיכות ההיתר: אם מכירן זורקן והשאר והרוטב מותר אם יש בהם ס' נגד הברי' או החתיכו' אבל אין מכירין כולן אסורות אפי' הן אלף וגם הבריה אינה בטלה לעולם כמו חה"ל והרוט' תלוי בנ"ט שאם יש בהיתר ס' כנגד הבריה או החתיכה אז הרוטב מותר ובארנו דנמלה או עוף טמא וג"ה ואבר מן החי וכיוצא בזה שאם יחלק אין שמו עליו נקראים בריה אבל עוף טהור שנתבטלה לא נקרא בריה אלא כשהוא שלם אבל אם נתרסק או נחתך ממנו קצת תו לא מקריה בריה ובטל ברוב ומ"מ אם רוב הדג טמא שלם רק שנפל ממנו קצת ע"י בישול ודאי חשיב בריה אבל אם נפרש ממנו קצת מגופו ושדרתו וכ"ש ראשו אפילו רובו שלם אינו קרוי בריה וביארנו דעכבר משביח בכולהו משקין ולא הוי נ"ט לפגם בשמן ויין ודבש

מתני' ג"ה שנתבשל עם הגידין בזמן שהוא מכירו משליכו לחוץ והשאר בנ"ט ואם אין ברוטב ובגידין ס' לבטל הגיד הכל אסור ואם אין מכירין כולן אסורות ואפי' הן אלף ואע"פכ הרוטב מותר לפי שהרוטב תלוי בנתינת הטעם וכיון שאין האיסור יכול לתת בו טעם שרי וכן חתיכה של נבילה וחתיכה של דג טמא שנתבשלו עם חתיכות בזמן שהוא מכירן בנ"ט ואם אין מכירן כולן אסורות ואפי' הן אלף ומשני שאני גיד דבריה הוא הלכך אין לו ביטל וחתיכות נמי איירי בח"הל לפני אורחי' וכ' התו' והרא"ש אחריה דאפי' אם פי' א' מהם אסור גזירה שמא יקח מן הקבוע כדמוכח בפ' התערובו' ולא אמרי' כל דפריש מרובא קא פריש אלא היכא שהאיסור ידוע במקומו כי ההיא דט' חניות דליכא למיחש דילמא שקיל איסורא כדפירשנו לעיל וכ' הרא"ש ויש מן החכמי' שכ' דבריה בטילה בט' מאות וס' וראיית' במס' תרומ' פ"ק דג טמא שכבשו עם דג טהור כל גרב שהוא מחזיק סאתי' אם יש משקל י' זוז ביהודה שהן ה' סלעים בגליל וקאמרי עלה בירושלמי שהוא אחד מט' מאות וס' וכו' אלמא בריה בטלה בע' מאות וס' וק' להם משמעתין דמדמה ביטול בריה לביטול חה"ל דאפי' באלף לא בטלה ומיהו איכא למימר כיון דצריך שיעור גדול לבטלו מדמהו לחתיכה ה"ל י"א דעכבר' שם מקום הוא כדאי' פ' השוכר א"ה לא שבקוה בני עכברא מיקברי' וקאי אציר דאיירי ביה והאמר שר' יוסי הורה כן באותו מקום דיהיב טעמא עד קרוב לאלף וכן מסתבר דלא איירי בעכברא שנתערב בהיתר דאם צורת עכבר עליו ניכר בין חתיכה של היתר משליכן והשאר מותר ואם נימוח ואין ניכר טעמו בטל בס' ע"כ והוא מדברי התו' ובכאן לא הכריע להדיא אם נאמר דכן הלכה כדברי הירושלמי מאחר דאיכא למימר דאף תלמודא דידן ס"ל הכי או לא דסתמא דתלמודא משמע דבריה וחה"ל דין אחד להן אבל הטור כ' שדעת הרא"ש שבריה אינה בטילה לעולם כמו חה"ל אכן ר"ש פסק כדברי הירושלמי וכ"ד הרשב"א והרבה שאלו מה טעם בדבר ועל מה הגיעו לאות' שיעור מצומצם ולא אסרו עד אלף מסויים ובענייתי מצאתי טעם לפי שמצאנו דפליגי ר"י ור' יוסי בפ"י דתרומה בציר דג טמא ר"י אוסר עד שיהא רביעית מסאתים דהיינו אחד מסאתים פחות לדבר מועט ר' יוסי אומר אחד מששה עשר כו' נמצא ששיעור ששה עשר היה מקובל מקודם לחכמי' לשער בו להקל והכא שבאו להחמיר ולאסור יותר מס' אפי' בטעם כ"ש רק שלא רצו לאסו' במשהו והחמירו לאסור עד ששה עשר ששים דהיינו תתק"ס וכה"ג כת' המ"מ שתתק"ס הוא י"ו ס' אכן הר"ן כ' וז"ל י"א דבריה בטלה באלף מההיא דירושלמי מסכת תרומה שהיא בטילה בתתק"ס ולא מחוור דהא קתני בריה דהיינו ג"ה דומיא דח"הל דבתרווייהו תנן כולן אסורין ובודאי חה"ל אינה בטילה אפי' באלף כדתניא בתוספת' בהדיא וה"ה לבריה ובירו' לא מתורת בריה אתו עלה אלא לבטל פליטת' דס"ל דעכבר נותן טעם באלף ופליג אגמ' דידן דפ"ב דע"ז משמע דלא יהיב טעמ' אלא עד ס' ע"כ וכן נוטין דברי התו' בפ"ב דע"ז דבירו' לבטל פליטת' אמרו אבל בריה אינה בטלה לעולם וכ"ד כל האחרונים וכן עיקר וכתב הרא"ש אדברי התו' והא דגיד מקרי בריה וכן אבר מן החי ודג טמא ועוף טמא אבל לא עוף טהורה מת דאמר לקמן בהאי פרקין א"ר אכל ציפור טהורה בחייה בכ"ש במיתתה בכזית וטמאה בין בחייה ובין במיתתה בכ"ש וצ"ל בכל דבר שאם יחלק אין שמו עליו נקרא בריה דעוף טמא שלם נקרא עוף וכשאינו שלם אין קורין אותו עוף אלא חתיכת עוף טמא וכן גיד נקרא חתיכת גיד וכן אבר מ"ה וצריך פי' לדבריו ואע"פי שאפי' דבר מועט כשנחת' מן החי קרוי אמ"ה מ"מ נ"ל דה"פ דאם נחתך דבר מן החי קרי ביה וא"כ כשנחלק אותה חתיכה קרוי חתיכת אמ"ה אבל נבילה אפי' חתיכה מקרי נביל' דכל דבר שנתנבל קרוי נבילה ואינו שם העצם וכן שור הנסקל לא מקרי ברי' כדמוכח בפ' התערובות משום דכתיב לא תאכל בשרו דמשמע אפי' חתיכה אחת ממנו אבל ה"ק לא תאכל אותם בין גדול ובין קטן כי על שלמותן נקראין כן וכן מוכח בפ' שבועות שתים דקאמרינן וכי היכן מצינו באוכל כ"ש חייב ופריך והרי מפרש פירש מפרש שלא אוכל כ"ש ומשני מפרש נמי כבריה דמי משמע דטעמא דבריה הוי כאילו פירש הכתוב לא תאכלו בכ"ש והא דתנן בפ' אלו הן הלוקין כמה יאכל מן הטבל דיה' חייב ר"ש אומר בכ"ש וחכ"א בכזית א"ל ר"ש אי אתם מודים באוכל נמלה חייב א"ל מפני שהוא כברייתו א"ל אף חטה כברייתא ומסי'