ים של שלמה על חולין קיט

מרבנן דדייק כי לא שבעתן העין לא סמכינן אט"ע ולא משום דמשקר אלא דסבור להכיר ואינו מכיר כ"ש בשאר ב"א שאינם מדקדקים כל כך וכ"ש בחתיכת בשר או בפקיע תכלת שאין טב"ע יפה בהם כמו בכלי כך נראה עכ"ד אבל התו' כתבו אמה דאמר מרישא אמינא דסימנא עדיף מט"ע כו' תימא דשאני התם דחשדינן ליה דלמא משקר שאינו שלו דהא לצורבא מדרבנן בט"ע מהדרינן וי"ל דהכא איירי בט"ע כל דהו דהא דמהדרינן לצורבא מדרבנן בט"ע דהיינו בט"ע גמור דכל הני אמוראי דהכא לא הי' להם ט"ע גמור דאל"ה מה ה"ל לישא' הוה ידעי בודאי ולא מסופקין כלל ע"כ וצריך לחלק בין ט"ע שאין גמור לט"ע ולא שבעתן עין דלא שבעתן עין לא ה"ל היכירא גמור מעולם באותו ענין מ"ה לא מהני ט"ע אבל היכא דה"ל מתחילה ט"ע אפי' אח"כ נשתנה הענין שאינו מכירו בט"ע גמור גבי ת"ח מהימן ואפי' לגבי אבידה מהימן לפי המסקנא דאמרינן דט"ע עדיף מסימנ' א"כ ממילא הא דמהדרינן בט"ע לצורבא מדרבנן נהי דאיירי בט"ע גמור אבל ה"ה דמהדרינן ליה אם אמר שיש לו בו בט"ע קצת דמ"ש מאיסורין מאחר שהוא מהימן ולא משקר ושאלני משכיל אחד לפי דברי הג"ה דסומא אינה מותר באשתו אלא משום קלא א"כ סומא שהוא חרש לא ישמ' אשתו כלל ואפי' חרש הרואה אסור לשמש מטתו באישון לילה והשבתי לו נראה בעיני דלא בעינן לקלא אלא היכא שמוצא אשתו במקום שאינו מיוחד לה אבל מי שמוצא אשתו בחדר המיוחד ובמטתה פשיטא דמותר דלא חיישינן לאחלופי ואחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן ותדע שהרי כל האדם מותר באשתו בלילה אפי' אינו מדבר עמה מקודם כי לא מצינו שיהיה מחויב לדבר עמה מקודם כדי שישמע קולה אלא למצוה בעלמא שיפייסנה בדברים וגם אם הרגי' בה שהיא מתקרב' אליו וחשק' בו א"צ לפייס בדברים גם מצינו בפ"ק דנד' חמרין ופועלין הבאין מבי' המשת' נשותיהן להן בחזקת טהרה בין ערות בין ישינות כו' אלמא אפי' אינה שומע קולה שרי ודוחק לומר דאיירי שראה אותה מתחילה ע"י נר שבידו אלא עיקר כדפי' וא"צ בדיקה בחדרו ובפרט במקו' המיוחד לה אלא אהא דקאמר איך סומא מותר באשתו בכ"מ שמוצאה וכן ב"א מותרין בנשותיהן בכ"מ אפי' מצאה בחדר אח' ושומע קולה מותרת לו. ודין כל ניחוש שאינו כאליעזר עבד אברהם אינו ניחוש כ' בס"פ במ"א

כז דין דג"ה צריך חטיטה בכ"מ שהוא

מתני' הנוטל ג"ה צריך שיטול את כולו רי"א כדי לקיים בו מצות נטילה האוכל מג"ה כזית סיפג מ' אכלו ואין בו כזית חייב אכל מזה כזית ומזה כזית סופג פ' רי"א אינו סופג אלא מ' ומסיק בר פיולי הוה קאי קמיה דשמואל והוה קא מנקר אטמ' הוה קא חזי דהוה קא גאים ליה א"ל חות ביה טפי השתא אי לא חזיתך ספית לי איסורא אמר ר"ש מאי דשקיל בר פיולי דאוריית' דר"מ וקא משייר דרבנן דר"מ דאלו לר"י אפי' דרבנן לא שייר פי' דר"י לא ס"ל חטיטה כלל ומסיק תו א"ש לא אסרה תורה אלא הכף בלבד אמר רב כתנאי אכלו ואין בו כזית חייב רי"א עד שיאכלנו כזית ובהא פליגי רבנן ס"ל ג"ה בריה היא ולא בעי כזית והא דכתיב ביה אכילה ומשמע כזית ללמדך אפי' יש בו ד' או ה' זתים דאכל חדא מיחייב ורי"א מאשר על הכף הירך נפקא דמי חייב אאכל כזית אפי' לא אכיל כולה אלא אכל על הכף לחוד מיחייב וא"כ מסתמא אכילה דכתיב ביה דבעי כזית ולא מיחייב אגיד שלם היכ' דלית ביה כזית ורבנן אמרי' דבעי' על כף הירך שלא אסרה תורה אלא על כף הירך בלבד ורי"א הירך כ' דכולא ירך ולפ"ז רבנן דר"י דסתם תנא דמתני' כוותייהו ס"ל דלא אסר' תורה אלא על כף הירך בלבד ופסק הרי"ף דהלכ' כשמואל דלא אסרה תור' אלא על כף הירך בלבד ומ"מ לענין איסור דאנן ק"ל כר"מ דבעי חטיטה בכ"מ שהוא אבל התו' כ' מדקאמ' דשקיל דאורית' דר"מ מנ"ל לתלמוד' דהוה שקיל דאורייתא דלמא ר"מ נמי ס"ל שלא אסרה תורה אלא על הכף בלבד אלא משום דס"ל לתלמוד' מאחר דר"מ מחמיר בחטיט' טפי מר"י לא מסתבר להקל ות"ק דר"י ודאי אין מחמיר בחטיטה כיון דמיקל מדאוריית' וא"ת הא שמואל סבר כר"מ דא"ל חות ביה טפי וקאמרינן לקמן דשמואל קאמ' לא אסרה תור' אלא שעל הכף בלבד אם ס"ל כשמואל בהא דס"ל כר"מ דבעי חטיטה מדרבנן ותימא א"כ ק' תרי סתמ' אהדדי דסתם בריש' דמתני' דבעי חטיט' בכול' כמ"ש התו' גופה וא"כ הירך הו' דאסור דאוריית' ואח"כ סתם כת"ק דר"י דלא בעי כזי' בג"ה אלמ' דס"ל דלא אסרה תורה אלא על הכף בלבד כדפי' א"ו לא תלי' בזה ואף שלא אסרה תורה אלא על הכף בלבד מ"מ ס"ל בהא כר"מ להחמיר אף בחטיטה ולחטט אחריו בכ"מ שהוא ומה דקאמר תלמודא דשקיל בר פיולי דאורייתא דר"מ היינו מאחר דלא אשכחן להדיא דר"מ מקיל באיסור גיד דאורייתא ומצינו שמחמי' בחטיטה דרבנן נגד ר"י מסתמא בדאורייתא נמי לא מקיל מיניה אבל לעולם ת"ק דר"י דפליגי בכזית וס"ל הא דשמואל דלא אסרה תורה אלא על הכף ס"ל נמי דחטיטת אסורה מדרבנן בכ"מ שהוא וכן עיקר וכ"ד רוב המחברים

כח דין דאין בגידין בנ"ט אבל לא בשומנו ומליחה וצלייה אוסרין עד ס' ובדם בעין נמי אוסר עד ס' דוקא לחומרא אבל לא לקולא דאפי' יש ס' צריך קליפ' ובדם פליטה אינו אוסר וכן באפייה אוסר עד ס' לחומרא ולא לקולא וכן גבי טהור תפל וטמא מלוח כו' אוסר עד ס' ואם נפל צלי רותח על דם צונן אינו אוסר רק כדי קליפה

מתניתין ירך שנתבשל בה ג"ה אם יש בה בנ"ט ה"ז אסורה כיצד משערינן אותו כבשר בלפת פי' כאלו הגיד הוא בשר והירך הוא לפת ומסקי' לקמן בסוגיא מתני' דלא כי האי תנא דתניא ר"י בנו של ר"י בן ברוקא אמר אין בגידין בנ"ט ומסיק והכי הלכת' דאין בגידין בנ"ט אבל בשמנו שומנו של גיד נפר' לקמן דשפיר הוא בנ"ט א"ש ל"ש אלא נתבשל בה אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד וכ' התו' והרא"ש אחריהם ולא דוקא עד שמגיע לגיד דהא צריך להניח כדי קליפ' סמוך לגיד ואפי' כדי נטיל' דהיינו עובי אצבע צריך להניח כדאמרי' פ' כ"צ נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו ולא סגי ליה בקליפה אם לא נחלק דטעם רוטב מפעפע ומתפשט יותר מגיד מ"מ לא אשכחן בשום מקום דסגי לצלי בקליפה ולא מצינו קליפה נזכרת לענין צלי רותח כ"א בהא דאמרי' בפ' כ"צ חם לתוך צונן שמואל אומר קולף דתתא' גבר ומדמוקיר ליה בלע דהתם לא אלים כרותח דצלי ומ"ה לצלי בעינן כדי נטילה כיון דלא מצינו מפור' בו קליפה וכ' הרא"ש ומיהו יראה שא"צ להחמיר ברותח דמליחה ודי בקליפה ואע"ג דרבינא בעי למימר דמליחה הוה כרותח דמבושל הא איתותב ולפי מאי דאיתותב לא מחמירינן ביה אפי' כרותח דצלי ולא בעי כדי נטילה וכמדומ' שראיתי שהורה כן ר"מ ז"ל ע"כ תו מסיק איני והאמר ר"ה גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול אפי' מרי' אזנו שאני חלב דמפעפע תו' פריך ובחלב אסור והאמר רבב"ח עובדא הוה קמיה דר"י בכנישתא דמעון בגדי שצלאו בחלב ואתו ושיילוהו לר"י ואומר קולף ואוכל עד שמגיע לחלבו ההוא כחוש הוה פי' ר"ת כחוש אינו מפעפע א"נ כחוש ובטל בס' כ"פ תו' בש' ר"ת ר"ה כר"י אמר כולי' בחלב' הוה ושריא משום דמכסי קרמא רבין בר ר"א אמ' כילבית פי' שרץ קטן של דג טמא באילפס של בשר הוה ואתו ושיילו לר"י וא"ל ליטעמיה קפילא ארמאה ומסיק בסוגי' הנהו אטמתא דאמליחו ביה ריש גלותא בגידא נשיא רבינא אסור ורב אחא ב"ר שרי אתו שיילוהו ממר ר"א א"ל אבא שרי א"ל רב אחא ב"ר לרבינא מאי דעתך דא"ש מליח הרי הוא כרותח כבוש הרי הוא כמבושל והא"ש ל"ש אלא שנתבשל בה אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד וכ"ת מאי כרותח דקאמ' כרותח דמבושל והא מדקאמר כבוש הרי הוא כמבושל מכלל דרותח דצלי קאמר קשיא ע"כ הסוגיא והנה מה שרצה הרא"ש לחלק בין צלייה למליחה ולומר שמתחילה עלה על דעתו של רבינא כך מ"מ איתותב ולפי המסקנא מחמירין בצלייה יותר מבמליחה והיא סברת הרמב"ן שמה שהביא הרמב"ן אכן הוא בעיני דבר תימא מניין לנו להפך הסברא בלי ראייה ולומר ולפי המסקנא גרוע מליחה מצליי' וכן השיג עליו הרשב"א והר"ן הסכים לדבריו ועוד מן הסוגיא לא משמע הכי שהרי רב אחאי א"ל מאי דעתו מדשמואל כו' הא א"ש ל"ש אלא נתבשל כו' משמע שדינה הכי שמליח הרי הוא כרותח דצלי ויהא קולף ואוכל עד שמגיע לחלבו וא"כ הוא בכדי נטילה כדפי' לעיל ודוחק לומ' דה"ק ליה אפי' אתה מדמה מל' לצלי ממש מ"מ לא הו"ל לאסור יות' מכדי נטילה דסתמ' משמע שאם היה מדמה לצלייה לא הוה פליגי עליה ועוד מאחר שא"ש מליח הרי הוא כרותח דצלי א"כ משמע ששו' הוא כרותח ובולע זה כמו זה אף שכ' לעיל סי' ו' דמליחה אינו דומה לצלייה לענין חוטין שבו היינו שאינו מפלי' בחוזק במליחה כבצלייה שכח אש שואב בלא חתיכה אומצ' דאסמי' ודומה לו אבל מ"מ הם הוא ברתיחה כמו צלי לענין בליעת איסור ועוד סתמא דתוס' לא ס"ל הכי שהקשו על דא"ש ל"ש מאי קמל"ן פשיט' דלא מצי למימר ה"ה נצלה דא"כ ל"ל נתבשל דמשעת מליחה נאסר ומליחה הרי הוא כרותח דצלי ובלא מליחה א"א לבשל דאין הבשר יוצ' מידי דמו עד שימלחנו יפה יפה כו' ומה הקשו דלמא דוקא במליחה הוא דאינו נאסר כולו אבל לצלי ה"א דלא סגי אפי' בנטילה אלא ש"מ משא"ש הרי הוא כרותח דצלי ממש קאמר ע"כ נר' בעיני פשיט' דבעינן כדי נטילה לצלי ה"ה למליח ושלא כדברי המחלקים ביניהם ולענין עיקר פסק דין אם מליחה בקליפה או בנטילה סגי או נימא דמליחה בס' והנה רוב המחברים ס"ל דמליחה וצלייה אינו בס' כלל בין לקולא בין לחומר' פי' אפי' הוא פחות מס' אינ' נאסר הכל אלא סגי בקליפ' או נטילה ואם הוא