ים של שלמה על חולין קיח

כג דין ט' חניות מוכרות בשר שחוטה ואח' מוכרת בשר נבילה ולקח מאחת מהן וא"י מאיזה מהן לקח ספיקו אסור אפילו בחתיכה שאינה ראויה להתכבד משום דכל קבוע כמחצ' על מחצה דמי ובדבר המעורב נמי אם הוא חה"ל וכל דבר חשוב אמרינן נמי כל קבוע כו' וכל הפורש מהם אסור ואפי' פירש מעצמו מאחר שאין האיסור ניכר גזרינן שמא יקח מן הקבוע אבל כשהאיסור ניכר במקומו כגון ט' חניות כו' אז כשנמצא מותר אפי' חה"ל דאמרינן מרובא פריש ולא גזרינן שמא יקח מן הקבוע הניכר דברשיעי לא עסקינן

פסק כת' התו' והרא"ש אחריהם הא דאמרי' כשא"י מאיזה מהן לקח דספיקו אסור משום דכל קבוע כמחצה וכו' אע"ג דבכל דבר יבש חד בתרי בטל היינו כשהם מעורבין יחד ולא מינכר איסורא אבל כשהאיסור ניכר במקומו לא שייך ביה ביטול ובדבר המעורב נמי היכא דחשיבא דלא בטיל אמרינן כל קבוע כמחצה וכו' כדאמרי' בפ' התערובו' גבי ב"ח דחשיב ולא בטלי דפרי' ונמשוך ונקריב חד מינייהו ונימא כל דפריש מרובא קא פריש ומשני משום דהוה ליה קבוע וה"ה לכל הדברים החשובין כגון חה"ל או בריה או דבר שבמנין בכלהון הוה קבוע וכל הפורש מהן אסור ומ"מ אם פירש קודם שנודע התערובות אפי' לדברי ר"י שרי וכמ"ש הטי"ד להדיא וז"ל ומיהו דוקא כשפירש אחר שנודע התערובות אבל אם פי' קודם שנודע התערובות מותר דבהא לא שייך למגזר שמא יקח מן הקבוע דהא אכתי כולם בחזקת היתר הם ואפי' אם פירש לפנינו מותר כיון שעדיין לא נולד הספק א"כ לא נולד הספק במקום קביעת ותלינן דמרובא פריש דכל זמן שהן בחזקת היתר אין חלוק בין פי' לפנינו ובין פי' שלא לפנינו ע"כ וכ"כ הרא"ש בתשובה דברי ר"י עיקר וכו' תו כ' הרא"ש אהא דאמרינן ה"נ בנמצא ביד גוי וא"ת אמאי לא גזרינן בנמצא ביד גוי גזירה שמא יטול מן הקבוע כדאמרי' בפ' התערובות דפריך ונכבשינהו דניידי ונימ' כל דפריש מרובא קא פריש ומשני גזרה שמא יקח מן הקבוע וכ"ת התם נמי אם פירשו מעצמן שרי אבל לכתחלה אסור לעשות כן גזירה שמא יטול מן הקבו' א"כ אמאי ירעו עד שיסתאבו כיון דפירשו מעצמן מותרין וכן הא דאמרינ' התם גבי כוס של ע"ז שנפל לאוצר מלא כוסות כולן אסורות פי' אחד מהן לרבוא ומריבוא לריבוא כולן מותרין ל"ל שנתערב לריבוא מכי פריש יהא מותרין ואע"פ שלא נתערב דמרובא פריש אלמא משמע דאסור גזירה שמא יקח מן הקבוע ולא מסתבר לחלק בין קדשים וע"ז לשאר איסורא וי"ל דהכא שהאיסר ידו' במקומו לא חיישינן שמא יקח מן הקבוע דמידע ידעי דכל קבוע כמחצה וכו' וגם כל אדם נזהר ליקח משם כיון שידוע שיש חנות א' מוכרת נבלות עד שיודע שמן הכשרות הוא לקח אבל כשהאיסור מעורב בהיתר אי שרית ליה כי פירש אתי ליקח מן הקבוע ור"ת לא סובר חילוק זה וכשנכנס זאב לעדר ודרס בהן ב' או ג' לעיני הרואה ולא נגע באחרים היה מתיר כל חד וחד דפריש ולדידי' צריך לחלק בין קדשים לע"ז לשאר איסורין ולא מסתבר כן בשאלתות דר"א בפ' ויקרא ואלו אערוב ס"ד אפילו אחד ברבבות כולן אסורין ואי איבדור מינהון רובא לחדא דוכתא ומיעוט לחדא דוכתא אמר איסורא בהנך רובא איתנהו ומיעו' שריין ואי משקל חוטרא ובדרינון אסור דלמא אתי למשקל מן הקבוע למיכל כדתנן כ"ה שנתערבו כו' ולא ירד לחלק ולדקדק כמו שדקדק ר"י אמאי ירעו עד שיסתאבו וכן מההיא דכוס של ע"ז נר' דהלכה למעש' כדברי ר"י ע"כ והנה דברי ר"י עיקר כמ"ש הרא"ש וכ"ד כל האחרונים להחמיר ואף שרשב"א הסכים כר"ת מ"מ המדקדק בחידושים משמע שמה שהכריע כר"ת כי היה נ"ל דלפי' ר"י אסור אף בלקח מן המקולין קודם שנדע הספק וע"ז שדי ביה נרגא וכבר כ' שלית' אלא כמ"ש הרא"ש דאף לדברי ר"י שרי היכא שלקח קודם שנולד הספק ולענין ספק דרו' שנתערבה כ' לעיל בפ' א"ט סימן ע"ח ומ"מ באו"ב פסקינן דליכבשינהו כדי ניידי ושרי כמ"ש שם על כוי ויתר מדיני' אלו נכתוב בס"פ

כד דין מה שאמרנו גבי ט' חניות כו' דבנמצא הלך אחר הרוב היינו שפירש שלא בפנינו אבל אם פירש בפנינו או שראו את הגוי יוצא מן המקולין אסור דהוה כאילו נולד הספק במקום הקביעות ומ"מ אם נתערבה אותה חתיכה בחתיכות אחרות בטלה ברוב אפי' היית' חה"ל והיכא דנתערבו במקולין טריפה בכשרות ואינה נכרות מדינא אינה אסור לקנו' אלא חה"ל אבל חתיכות שאינה ראויות להתכבד מותרת אלא שהמנהג להחמיר שלא לקנות משם אף שאינן חשובות שלא יטעו ודוקא במקולין דאוושא מילתא אבל בבית לא גזרינן ומותר שאינן חשובות אפי' לכתחילה

פסק כתב הרשב"א מצא בשר ביד גו' אעפ"י שהדבר ידוע שאין לוקחין בשר אלא מאות' מקולין והוא א"י מאיזה לקח מותר דלאחר שפי' נולד בזה ספק בד"א שלא ראו אותה יוצ' מן המקול' אבל ראו אות' יוצא מן המקולין באותה שעה נולד הספ' ונמצא שבמקו' הקביעו' נולד הספק ואסר ונ"ל שלא אסרי אלא בזמן שהוא בפני עצמו אבל נתערבה באחרות ואינה ניכרת בטלה ברוב אפי' בחה"ל משום ס"ס לפיכך מי שלקח בשר מן המקולין אפ' חה"ל ואח"כ נמצא טריפה במקולין ולא נודעו חתיכות טריפות בין שאר חתיכות והוא א"י מאיזה לקח כל מה שלקחו מהמקולין קודם שנמצא הטריפה מותר שלא נפל בהן הספק בקביעות אלא לאחר שפי' אבל אסור ליקח משם מכאן ואילך בד"א בחה"ל שאין לה בטול אבל שאר החתיכות מותרות וראוי להחמיר ולאסור כל החתיכות שנשארו במקולין שאין הכל בקיאין בדברי' אלו ואם אתה מתיר כשאינן חשובות קרוב הדבר לטעו' וליקח אף מן החשובות וכן אנו נוהגי' ע"כ וכ' הטור וז"ל ואיני מבין מ"ש להתי' בחתיכות שאין ראוין להתכבד אלא שהחמיר לאוסרן שנרא' שאוסרן מן הדין ולא מטעם חומרא דכל קבוע כמחצה וכו' ואסור בכל דבר ואינני מבין דבריו דמה קבוע איכא מאחר שלא נודע חתיכו' הטריפות בין הכשרות א"כ בטלים ברוב דלא שייך קבוע אלא כשהאיסור ניכר במקומו וא"כ יפה כ' הרשב"א ונר' דוקא במקולין הוא שהחמיר משום דהוא מלתא דאוושא ביה ואיכא למיחש לתקלה אבל כל שאר תערובות שנתערבו לאדם בביתו טריפות אם אינה ראויה להתכבד בטלה ולא גזרינן אטו ראויית להתכבד

כה דין תרנגולת שחוטה ושלחה ביד גוי בלא שומר ושאלו את השוחט אם שחט זאת התרנגולת והשיב שאי' לו בה מביעת עין אמנ' עתה שחטתי התרנגולת ובעל התרנגול' מכידה אז מותר אבל אם לא שאלו את השוח' שחיטה לא הוה סי'

פסק כתב המר' מעשה בא לידי בתרנגול שחוטה ושלחוה ביד גוי בלא שומ' ונסתפקו בדבר לומר שמ' אחרת היה ונתחלפ' והלכו לשוח' ושאלו לו אם שחט זאת התרנגולת והשיב אין לי ט"ע בה אמנם עתה שחטתי תרנגולת אחת אבל ב' התרנגול' היה מכיר אות' ואומר שזאת הי' והתרתי אותה כיון שבעל התרנגול' היה מכיר' כדברי ר"ת דאמר לית הלכתא כרב דאמר בשר שנתעלם מן העין אסור ור"ת הביא ראייה דאין הלכה כרב מפרק ב' דב"מ דאשכ' פרגיו' שחוטו' ושרי ומראי' דר"ת נ"ל דשחיטה אינה סימן ע"כ וכת' מהר"י קאר"ו וז"ל וא"י למה כ' שהתיר משום דלית הלכתא כרב דהא רב נמי מכשר בהא כיון דאית ליה ט"ע בגוה דט"ע עדיפא מסימנ' כדאיתא בג' ע"כ וחוץ לכבודו לא הבין כי לרב לא מהני האי ט"ע דבעל התרנגולת דשמא לא שחטה הישראל אלא גוי שחטה דהא שחיט' לאו סימן הו' וא"כ לרב דחייש לשמ' החליפו ה"נ דחיישינן לכה"ג אבל מאחר דק"ל כלוי דס"ל דלא חייש להוחלפו ה"נ לא חייש לכה"ג מאח' דלא חזינן ריעות' ואמרינן בודאי היא התרנגולת ששחט' ישראל מאחר שהוא אומ' עתה שחטתי תרנגול' א' אבל אי לא שאלו לשוחט שאמר כך שחיטה לא הו' סי' ויש לנו לחוש שמא הוא או גוי אחר שחט' ועיין בפ"ק סי' כ"ד

כו דין דגם שאר אנשי' נאמנ' בט"ע גבי אסורים ולא גבי ממון ות"ח נאמן אפי' גבי ממון אפי' בט"ע כל דהו ובארנו דאפי' סומא חרש מותר באשתו כשהיא במקום מיוחד בחדר ובמטות

אמר רבא מרישא אמינא סימנא עדיף מטביעת עינא דהא מהדרינן אבדת' בסימן ולא מהדרינן בט"ע השתא דשמעתינהו להני שמעתתא אמינ' ט"ע עדיפ' דאי לא ת"ה האיך סומא מותר באשתו וב"א מותרות בנשותיהן בלילה אלא בט"ע דקלא ה"נ בט"ע ע"כ וכ' הרשב"א בחידושיו וז"ל השתא דשמיע להני שמעתתא אמינא דט"ע דכולהו אינשי עדיף טפי מסימנא והא דלא מהדרינן אבידת' אלא לצורבא דרבנן בט"ע משום דחיישינן לרמאי דלמ' משקר וכ' הרמב"ן וז"ל דמדקאמרי' סומא מותר באשתו וב"א בנשותיהן בליל' ש"מ דבכולהו אינשי סמכינן אט"ע דידהו באסורין וכן בעריו' זו גלימתו של פלוני וזה כליו של פלוני ולא אמרי צורב' מרבנן אלא גבי אבידה ולא משום דבקיאה בט"ע אלא דחסיד ולא משקר ור"ח ז"ל כ' כאן וה"מ בת"ח דלא משקר וצ"ע דהכ' לכ"ע משמע דקאמרי ואין ענין לא משקר באיסורין מיהו נר' שהבא להתיר איסורין בט"ע צריך לדקדק אם יש לו ט"ע יפה מפני שפעמים שהעין משקרת שלא מכיר וסבר שהוא מכיר ולפיכך אם לא ראהו תחילה היטב ודקדק בראיתו שמא סבר שזהו ואינו אלא אחר וכדתנן בפ' א"מ ר"ש אומר כל כלי אנפורי הרי שלו ואמרי' עלה בגמ' מאי כלי אנפורי אר"י כלים חדשי' שלא שבעתן העין ומקשינן ה"ד אי דאיכא בהו סימנא כי לא שבעתן עין מאי הוה ואי דלי' בהו סימנא כי שבעתן העין מאי הוה לעולם דלית בהו סימנא ול"צ לאהדורי לצורבא מרבנן בט"ע דאפי' צורב'