ים של שלמה על חולין קטו

מסקינן בסוגיא הא דקתני במתני' שולח אדם ירך לנכרי וג"ה בתוכו שלימה אין חתוכה לא במ"ע אילימא במקום שאין מכריזין פי' שהכל טבחי ישראל והיכא שאיכא טריפה בחנות אין מכריזין עליה א"כ ממילא אין קונין שום בשר מן הגוי א"כ חתוכה נמי לישדר ליה הא לא אתי ישראל למיזבן מיניה ואי במקום שמכריזין היכא טריפה וממילא היכא דלא הכריזו הכל בחזקת כשר א"כ שלימה נמי לא לישדר דמחתך לה הגוי ומזבן לה ולא יטול גידה ומשני א"א במקום שמכריזין וחתוכה דגוי מידע ידיע וכ' רש"י ז"ל ועל דא סמיך ר' כששלח ירך לחבירו ע"י גוי ולא עשה בה חותם דכש' היא אם חתיכה היא כדרך שישראל חותכה אחר חטיטת הגיד וכן ראיתי רבותי שהתירו בשר יבש שנמלח ביד גוי ונתקלקל החותם וחתיכות שניכר בהן ניקור ישראל כגון בנטילת חוטין דיד והחוט שניטל אצל החזה התירו ע"כ וכ"כ הרא"ש והר"ן כת' עליו וז"ל וטעמ' דמילתא דאע"ג דבשר שנמצא ביד גוי במקום שאסור ליקח מהם בכל ענין אסור אע"פ שהוא חותך בחתוכה דישראל מ"מ התם ה"ט שיש לחוש שמא ישראל לקחה בחזקת כשרה וניקר ואח"כ נודע לו שטרפה היתה ומכרה לגוי וכל כה"ג חשש קרוב הוא וראוי לחוש לו אבל הכא שזה בוודאי שלח ירך מנוקרת וצריך אתה להוסיף עוד חששות ולומר דישראל היה לו ירך וניקרה ואח"כ נודע לו שטריפה היא ומכרה לזה ואח"כ הפקי' בידו ירך מנוקרת והוא מחליף להנאת עצמו כשרה בטריפה וכל כי הני חששות רחוקו' לא חיישי' והיא סברת התו' וכ' עוד הרב ב"הע ז"ל הוסיף ללמוד שמות' לשלוח עוף שחוט לחבירו בלא חותם שחתיכות הסימנים ראיה שישראל שחטו והרשב"א ז"ל חולק בדבר שאע"פ שאין הגוים נוהגין בה"ש פעמים שהם חותכין הסימני' בסכין והביא ראייה מדאמרי בפ' א"מ ר"ח מצא גדי שחט בין טברי' לציפורי והתיר לו משום שחיטה כר"ח בנו של ר"י הגלילי ודייקינן התם דמדהתירו לו משום שחיטה ברוב ישראל הוה ואם איתא דחתיכת סימני ראייה ברוב גוים נמי לשתרי אלא ש"מ שאין חתיכת סימנים ראיה כלל ע"כ לעיל בפ"ק סי' כ"ו הבאתי תשו' רש"י שדעתו ג"כ נוטה לאיסור ע"ש והא דמסקינן במקום שאין מכריזין הכל מכח תקנה הוא דמן הדין אפי' במקום שאין מכריזין שרי ליקח מאחר דט"י ננהו ואזלי' בתר רובא ולא זו אלא אפילו במקום שהכריזו שאיכ' טריפה מ"מ מן הסתם מותר לקנו' בשר מן הגוי דאזלי' בתר רוב ורוב כשרי' נינהו אלא דמשו' תקנה הוא שאסו' לקנו' כמו בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לגוי דשמא יחזור וימכרנ' לישראל אף שמן הדין לא הי' לנו למיחש ואזלי' בתר רובא כ"כ בתו' לקמן על הא דא' ובנמצא הלך אחר הרוב והר"ן כ' דקודם תקנה היה מותר לקנו' מן הגוים דמסתמא בשר זה מן המקולין ניקח אלא דכיון שמותר ליק' מהם אסור למכור להם נבו"ט שכ"ה בכל דברים הניקח מגוים כשהן אסורין אסור למכור לגוי שמא יחזור וימכרנה ליש' כדי שלא יארע דב' תקלה ליש' ע"י ישראל חבירו כדא' בבגד שאבד בו כלאים ה"ז לא ימכרנה לגוי שזהו שורת הדין כלו' שמותר ליקח ואסור למכו' ומפני שהיה בדבר זה הפסד גדול למקולין של ישראל שהיו מאבדין הטריפות שלהם נהגו במקומו' לעשות תקנו' בדבר כדי שיהא מותר למכו' ולא יפסידו ממונם ויש מקומות שתקנו להכריז אותו היום שאירע להם טריפה במקולין ואסור ליקח מהם באותו היום כדי שיהא מותר למכור ובשאר הימים חוזר לכמות שהיה שאם אירע לא' מבע"ב נבילה וטריפה בביתו אסור למוכרם להם ומותר ליקח מהם כיון שלא הכריזו ואין לחוש שמא מן הטריפות שמכרו להם אתמול היא שסתם לוקח בשר לצורך היום הן לוקחין ועוד שהדבר ניכר בבשר אם היא בת יומ' או לא וזהו ענין מקום שמכריזין המוזכר בגמ' וי"מ שלא הכריזו משו' דדילמא אי מכריזי זילא בהו מילתא לגוים ולא זבנו מנייהו ועוד דאי מכריזי נמצאו בעלי בתים שאירע להו נבילות וטריפות בבתיהן מפסידין אותן כל אות' הימים שלא נעשית הכרז' במקולין ולפיכך תקנו שלא יקחו מהם לעולם כדי שיוכלו למכור להם נבילות וטריפות ונמצא שבמקומות שנהגו שלא להכריז כל ימות השנה חזרה תקנתם בהיפוך שורת הדין שמן הדין אסורין למכור ושרי ליקח והם כל ימות השנה אסורין ליקח ומותרות למכור זהו ענין דבמקום שאין מכריזין דמוזכר בגמרא ע"כ כת' הרא"ש בשם הראב"ד מדאמרינן שלימה אין חתוכה לא מכאן יש ללמוד שאם בא א' מעלמא וניקר את הבשר והלך לו ואין כאן בקי בניקור להראות לו שהוא מנוקר יפה ואותו המנק' לנו לא נודע לנו אם הוא בקי בניקור אם לא בחזקת היתר הוא דתלינן שיפה ניקר ובקי הוא בניקור דאלת"ה חתיכ' אמאי לא והא לא אכיל ממנו לעולם עד דמחוי ליה לבקי והוא ידע אם ניטל גידה אלא ש"מ כל ירך שאין הגיד ניכר בה בחזקת היתר הוא וכ"ש ירך מנוקרת שא"צ לחזור אחר המנקר ואין דומה להא דאמרינן בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה כי בהמה בחייה אין בה שום היתר לפי שא"א לכזית בשר בלא שחיטה ומ"ה קיימ' בחזקת איסור עד שיודע לך במה נשחטה אבל ירך כולה בחזקת היתר חוץ מהגיד הלכך אמרינן בה רוב המתעסקים בניקור מומחין הן והשתא גבי שחיטת בהמה דבהמה בחזק' איסור עומדת אמרינן רוב מצויין א"ש מומחין הן בה"ש ובבדיקת סכין ובכל דיני שחיטה ירך שיש בו היתר ידוע כ"ש שיש לנו לומר כן וליכא למימר דחיישינן הכא לאדם פושע שלא כדין יסמוך על חתך של ירך דגזירת חכמים בכ"מ אינ' בשביל חשש אלא אמרינן מילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן הלכך אם לא הי' היתר גמור לסמוך על החתך לא היינו אוסרין לשלוח ירך לגוי ע"כ ולזה הסכים הרשב"א והר"ן נמי הביאו אלא שהביא דברי הראב"ד בנוסח' אחרינ' ממ"ש הרשב"א והרא"ש וז"ל ישראל שהי' מנקר בשר והלך לו ולא ידענו אם ניקר כולה אם לא א"צ להראות לבקי אלא סומך עליו ונר' עיקר דברי הרא"ש והרשב"א שכ' כדברי הראב"ד ואין כאן מי שבקי בניקור להראות לו הוא דסמכינן עליה ולא בע"א דהא גבי שחיטה נמי אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן מ"מ לא סמכינן ארובא אלא בדליתא קמן דנשיילי' ממילא גבי ניקור נמי לא סמכינן ארוב מצויין אלא היכא דליכא למיקם עליה דמילת' כגון דליכא בקי אחרינ' להראותו וכן הכריע מהר"י קאר"ו עוד כת' הרי"ן על דברי הראב"ד שנרא' דוקא כשולח ירך מנוקרת לחבירו הדברים נראים שאין לחוש אבל בישראל שנקר והלך לו איכ' למיחש שמא בדעתו היה להחזיר ולהשלים ולא השלים ע"כ ודברים של טעם הם ובא"ז כ' בעל נפש לא יסמו' אלא על טבח הבקי ויודע בטיב הניקור ומניין החוטין האסורין בבהמה לבד מהקנוקנות וחוט שתחת הלשון ע"כ ואני הגבר אשר שמעתי וראיתי שרוב המנקרים שלנו אף על פי שמחמירין בענין הניקור לחתו' אף ההית' מ"מ כמה פעמי' בא שמקילין בחלב ובקנוקנות של ג"ה מרוב מהירות כשיש להן שעת הדחק וכ"ש בשעת הבציר ע"כ נהגתי בעצמי שלא לאכול בשר המנוקר עד שיבא למנקר אחר ויבדוק את הבשר אם הוא מנוקר כראוי ולעיל בריש פ"ק סי' ב' הארכתי ושוב נחזור לסוגיא ואב"א במקום שאין מכריזין וגזרה שמא יתננה לו בפני ישראל אחר ואז יראו הישראל ויקנה ממנו וא"א משום דגניב לה לדעתיה דסבור שישראל זה אוהבי מאד דאחר שטרח בה ותקנה לו עד שראויה לו שלחה לו דא"ש אסור לגנוב דעת הבריו' ואפי' דעת של גוי והא דשמואל לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דשמואל הוה קעבר במברא א"ל לשמעיה פייסיה למבוריה פייסיה ואיקפיד אמר אביי תרנגולת טריפה הואי ויהביה נהליה במר דשחוטה פי' בחזקת שחוטה ושוב מסקינן ת"ר השולח ירך לחבירו שלימה א"ל שיטול הימנו ג"ה ובגוי בין חתוכה בין שלימה א"צ ליטול הימנו ג"ה ומפני שני דברים אמרו אין מוכרין נבילות וטריפות לגוי אחד מפני שמטעהו ואחד שמא יחזור וימכרנה לישראל אחר ולא יאמר אדם לגוי קח לי בדינ' זה בשר מפני ב' דברים אחד מפני האנסין שלא יקח הגוי הבשר מן הישראל בחזקה ויעזוב המעות לעצמו ואחד שמא מוכרין לו נבילות וטריפות אמר מר בגוי בין חתוכה ובין שלימה א"צ ליטול הימינו ג"ה במ"ע אילימא במקום שמכריזין חתוכה אמאי א"צ ליטול הימנו ג"ה כיון דלא אכריז אתו למזבן מיניה אלא פשיטא במקום שאין מכריזין אימא מציעתא מפני ב' דברים אמרו אין מוכרין נבילות וטריפות לגוי אחד מפני שמטעהו ואחד שמא יחזור וימכרנה לישראל אחר ואי במקום שאין מכריזין הא לא אתו למזבין מיניה אלא פשיטא במקום שמכריזין אימא סיפא לא יאמר אדם לגוי קח לי בשר מפני ב' דברים אחד מפני האונסים וא' שמא מוכרין לו נבילו' וטריפו' ואי במקום שמכריזין אי איתא דהוי טריפ' אכרוזי הוה מכרזי אלא פשיט' במקו' שאין מכריזין רישא וסיפא במקו' שאין מכריזין ומצעיתא במקום שמכריזין אביי אמר אין רישא וסיפא במקום שאין מכריזין ומציעתא במקום שמכריזין ר' אמר כולה במקום שמכריזין רישא סיפא שהכריזו ומציעתא שלא הכריזו ר"א אמ' כולה במקום שאין מכריזין ומציעתא גזירה שמא ימכרנה לו בפני ישראל ע"כ ופסק הרא"ש דהני תרי שינויי בתראי דמשני וא"א במקום שאין מכריזין לית להו עיקר אלא שינויא קמא עיקר דהא אביי מוקי ברייתא דתני בה ובגוי בין שלימה ובין חתוכה א"ל ליטול הימנו ג"ה במקום שאין מכריזין ורבא מוק' לה במקום שמכריזין וכשהכריזו אלמ' דלא חיישינן במתנ' דהיינו בשולח דורון שמא יתננה לו בפני ישראל וגם לא חיישינן במתנה דגניבות דעת והא דקתני מציעתא דאין מוכרין נבלות וטרפות לגוי מפני שמטעהו דוקא במכירה הוא דאסור לפי שהגוי נתן מעו' בתורת שחוטה וסיפא דקאמר שמא ימכרו לו ויודיעוהו לו שהיא טריפ' וההיא דשמואל דפייסיה למבוריה נמי כמין מכר הוא ומ"ה איקפיד וא"כ הני אמוראי בתראי מתרצינ' מתניתן בשינוי קמא כי היכא דלא תפלוג מתני' אברייתא ור"ת תירץ דהא דחיישינן לגניבות דעת ולשמ' יתננה לו בפני ישראל היינו היכא