ים של שלמה על חולין קד

עליהן השיחור פירש"י פחמ' כתושי' והרמ"בם פי' פיח הכבשן והכחול ונקרת פסולין פי' עפר שמנקרין מן הרחים וי"א אף הזרניך פי' רש"י מה שקורין אורפימנ"ט והנה הטו' לא הביא הזרניך משום דס"ל דאין הלכה כי"א ובספר שלפנינו אף באלפ"סי אינו והרא"ש שהביא הי"א לאו לפסק הלכה אלא הביא הבריית' בצורת' וכבר אנו ידעינ' שאין הלכה כי"א נגד הסתם ת"ק

יז דין דאין מכסין בכל דבר שיש בו ליחלוחית מים כגון מתונתא ואין מכסין בשלג

פסק כתב העי"טור והטור הביאו וז"ל אין מכסין בכל דבר שיש בו לחלוחית מים כגון מתונתא וכו' כ"כ בסמ"ג ובס' א"ז וראייתו מדפרי' בס"פ א"ע למ"ד אמרי' הואיל מדתנן חייב על החריש' ואמאי לא אמרינן הואי' וחזי' לכיסוי דם צפור ומוקי מתניתין בטינא דלא חזי לכיסוי ופריך וטינא בר זריעה הוא במתונת' ופרש"י ארץ לחה אינה ראויה לזריעה ואינה נעשית עפר ואם בא לכתשה היא מדבקת ונגבלת ע"כ ובסמ"ג נמי כתב דטעמא דטינא לא חזי לכיסוי משו' דלא מיקרי עפר דק ונפרד שראוי למנות כדכתי' אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ ויש מקילין לכסו' בשלג וסומכין אמה שכתב המרדכי בשם גאון מכסין בשלג שנ' כי לשלג יאמר הוי ארץ גם מכסין בשחיקת ברזל שנ' ברזל מעפר יוקח וקול' גדולה הוא ואין לסמוך עליו דהא לא כ' כי לשלג יאמר הוי עפר ואנו עפר בענין כדפרש"י גם לא מצינו שהשלג הוא נקר' ארץ אלא שהש"י מצוה ואומ' לשלג שירד ויהיה באר' וברזל נמי לא מצינו שהברזל נקרא עפר אלא שהוא נקח מן העפר וכל המתכת מן העפר הם נקחים ואין מכסין בהם חוץ מזהב דאיקרי עפר גם בס' א"ז כתב להדי' שאין מכסין בשלג גם כל המחברי' כתבו סתם אין מכסין בשחיקת מתכו' חוץ משל זהב עוד כ' המרד' בשם הגאונים אהא דתניא היה הולך במדב' ואין לו עפר לכסות שוחק דינר זהב ומכס' היה מהלך בספינה ואין לו עפר לכסות שורף טליתו ומכסה אי איכא גברא דחביב עליה ואינו רוצה לשרוף טליתו ולא לשחוק ד"ז היכא לעביד ממציא דמא בבגדו א"נ בסנדל' ומבר' על כיסוי הדם וכי מטו לדוכתיה דעפרא יסחי ההוא בגדא או דהוא סנדלא דמצי ביה דמא ומכסה בלא ברכה והכי תקינו רבנן לענין כיסוי הדם בין במדבר בין בים ע"כ וחידו' הוא ומחידוש לא ילפינן דא"כ טפי ה"ל לאשמועי' האי תקנתא ממה ששונה שורף טליתו וכו' ועוד איך יכול לשרוף מאחר דאיכא תקנתא אחריתי ולמה יעבו' בבל תשחית ויות' התימ' במ"ש ממציא לדמא בבגדא או בסנדלא ומברך עליה על כיסוי הדם וכיון שאינו מכסיהו בעפר האיך יברך עליו ע"כ נראה דאין לדברי' אלו עיקר אף שהא"ז שהיה בעל הוראה הביאה בספרו משום שאם היה ממש בדברי הגאונים א"א שלא הביאם הרי"ף או הרמב"ם

יח דין השוחט צריך שיהיה עפר תיחוח למטה וא"צ זימון העפר שלמטה אבל עפר שלמעלה צריך זימון ושיתן הוא בעצמו

אמר ר"ז השוחט צריך שיתן עפר למטה שנ' וכסהו בעפר עפר לא נאמר אלא בעפר ופרש"י עפר למטה עפר תיחוח ולא על קרקע קשה וכסהו עפר משמע דלא בעינן עפר אלא בכיסוי אבל בעפר משמע כולהו עטיף בעפר תיחוח ומשמ' מפירושו דלא אימעוט אלא קרקע קשה אבל ל"צ שיזמין עפר למטה וכ"כ התו' עפר שלמעלה מצוה שיתן הוא אבל עפר שלמטה א"צ שיתן הוא ואם יש עפר הרי הוא כאילו נתן הוא את העפר והא דאמרי' בפ"ב שהי' מזמן כל הבקע' לשחוט בה היינו במקום שהיה קרקע קשה היה חופר משום דבעינן עפר תיחוח אלא שכתבו ומיהו לעיל פי' בקונ' שהיה מזמינו בפה לכך ע"כ וזו היא סברת העיטור שכ' שצריך להזמינו למטה אבל א"י ממה לקח זה שהרי אם לא היה קרא דבעפר לא היה צריך כלל עפר למטה אלא אפי' קרקע קשה או ע"ג עץ היה יכול לשחוט ולכסות והשתא דכתיב קרא לאוריי דבעינן גם עפר למטה הזמנ' מנ"ל וכ"ד הרא"ש כדברי התו' דא"צ הזמנה כלל

יט דין דמכסין אפי' באפר של עיר הנידחת

אמר ר"ז ואיתימא רבה בר"י מכסין בעפר עיר הנידחת ואמאי איסורי הנאה הוא אמר זעיר' לא נצרכה אלא לעפר עפרה פי' עפר קרקעה דכתיב ואת כל שללה תקבץ אל תוך רחובה ושרפת' מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושריפה יצא זה שמחוסר תלישה קביצה ושריפה ורבא אמר אפי' באפר עפרה מכסין דמצות לאו ליהנות נתנו יתיב רבינא וקאמר לה להא שמעתא איתיבי' רב רחומי לרבינ' שופר של ע"ז לא יתקע בו ואם תקע לא יצא וכן לולב של ע"ז לא יטול ואם נטל לא יצא אמר ר"א הכי השתא התם גבי שופר ולולב שיעור' בעינן וע"ז כתיתי מכתת שיעור' הכא כל כמה דמכתת מעלי לכיסוי וכן הלכה

כ דין פרנס הציבור לא יתגאה על הציבור שלא לש"ש וצריך להיות סבלן ושומע חרפתו ואינו משיב וכן גבאי הממונ' צריך לסבול נמי מן המחרפים והמקללין מצותו גדול מאד כשעושה כן

אמר ר' אילעי אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם עצמו בשעת מריבה שנא' תולה ארץ על בלימה א"ר אבהו אין העולם מתקיים אלא בזכות מי שמשי' עצמו כמי שאינו שנ' תולה ארץ על בלימה ואר"א אין העולם מתקיים אלא מי שמשים עצמו כקרקע שנ' ומתחת זרועות עולם ואר"א כל פרנס המתגאה על הציבור שלא לש"ש אין רואה בן חכם ומבין ומשכיל לעולם שנ' לכן יראוה אנשי' לא יראה כל חכמי לב וכל זאת הביא הרי"ף ואומר אני לא זו שיתגאה על הציבור אלא צריך לקבל עליו להיות סבלן שומע חרפתו ואינו משיב כמו שאמר המקרא טרחכם ומשאכם וריבכם משה רבינו לא הי' מתלונן בכ"ז אלא שלא ישא לבדו כמ"ש המקרא אשא לבדי וגו' ודומה לזה גבאי הממונה צריך לסבול נמי מן המחרפים והמקלקלי' כמ"ש המרדכי בפ"ק דב"ב מצאתי אדם שהוא גבאי צדקה אם העניי' יחרפוהו אין לו לחוש כי יות' טוב הוא לו ממה שמברכין אותו כי יותר זכותו גדול כדאמר בירו' בפ"ב דפיא' ר"א הוה פרנס פיר' גבאי צדקה חד זמן נחת לבית' אמר להון מאי עבידתי' א"ל אתא חד סיע' אכלין ושתין וצלו עליך אמ' לית לן אגר טוב אתא זימנא תנייני' א"ל מאי עבידתין א"ל אתא חד סיע' ואכלין ושתין ואקלוניך א"ל בדין איכ' אגר טוב הרי אתה רוא' כשברכוהו לא הי' שמח וכשחרפוהו היה שמח מפני שמקבל שכר גדול יותר ע"כ וה"ה לעניין פרנס הממונה על הצבור אמר רבא בשכר שאמר אברהם אבינו ואנכי עפר ואפר זכו בניו לשתי מצות לא"פ ואפר סוטה

הדרן עלך פרק כסוי הדם

א דין ג"ה נוהג בארץ ובח"ל נוהג בפני הבית ושלא בפני הבית בבהמה ובחיה בירך של ימין ובירך של שמאל ושני גידין הם הפנימי הסמוך לעצם חייבין עליו חיצון הסמוך לבשר אסור ואין חייבין עליו וג"ה נוהג בבהמ' ובחיה אפי' אין הכף שלו עגול ואינו נוהג בעוף ואם נמצ' שיש לו כף עגול נוהג בו אבל א"צ לבדוק אחריו אם הוא עגול ובארנו דגידין האסורין משום חלב אינן אסורין בחיה ומפרש בגמרא דדוקא בבכור שקדושתו תלוי ביציאת הרחם א"כ אסור גיד קודם דנוהג בשליל ואז חיי' אפי' אאיסור קדשים מכח איסור מוסיף אבל שאר ולדות קדשים דבמעי אמן הן קדושים א"כ איסור קדשים קדים מיד אחר יצירתו ואיסור אינו בא עד שיגדל הג"ה ויתקשה כראוי א"כ תו לא אתא איסר גיד דקל וחל אאיסור קדשים דחמור

גיד הנשה נוהג בארץ ובח"ל בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין ובמוקדשין ומפרש בגמ' דווק' בבכור שקדושתו תלוי ביציאת הרחם א"כ איסור גיד קדי' דנוהג בשליל ואז חייל אפי' אאסור קדשים מכח איסור מוסיף אבל שאר ולד' מקדשים דבמעי אמן הן קדושים א"כ איסור קדשים קדים שחייל מיד מיצירתו ואיסור גיד אינו בא עד שיגדל ג"ה ויתקשה כראוי א"כ תו לא אתא איסור גיד דקל וחל אאיסו' קדשי' דחמור ונוהג בבהמה ובחיה בירך של ימין ובירך של שמאל וכן הלכה ולא כר"י דאמר אינו נוהג אלא בירך של ימין לחוד ואם כן אכל כזית מזה וכזית מזה סופג מ' ומקו' הנחת הגידין בירך מפר' בגמ' ר"י א"ש דשני גידין הפנימי סמוך לעצם אסור וחייבין עליו חיצון סמוך לבשר אסור ואין חייבין עליו פי' פנימי הסמוך לעצם הוא גיד ארוך ונתון לארכו של שופי כשפורעין את הירך שהוא כף הירך הסובב עצם הקולי' וקוריות פולפ"א כמו שפירש"י פרק א"מ ופושט בכל הירך ראשו האחד מחובר בעצם האלי' ומש' נתפשט לאורך השופי עד מקום חיבור הקולית ועצם הירך ושם הוא סמוך לעצם ואסור מן התורה וחייבין עליו מלקות כדיליף מהירך ועוד שהוא על הכף שהכף הוא בשר עגול הסובב את הקולי' דבוקה בה ועל שם שהוא בצד פנימי של ירך שכלפי ירך חברתה כשהבמה מחוברת קרי לה פנימי וחיצון גיד קצר הנתון לאורך לרוחב השופי בסופו מובלע בכף הסובב את הקולית והוא נתון בצד חיצו' של ירך ואסור מדרבנן ואין חייבין עליו דלאו היינו על כף אלא בתוך הכף כל זאת מפרש"י שלפנינו והוא נכון ואף שהסמ"ג מביא קצת בלשון אחר