ים של שלמה על חולין ק

בבית ושלא במזומן ונוהג בכוי ומ"מ אין שוחטין אותו בי"ט ואם שוחטין אין מכסין דמו אפי' באפר מוכן ואם נשאר הדם עד הלילה אפי' רק רישומו ניכר מכסין אותו בלילה ומ"מ לא ישחוט בכלי ויכסה דאסור לשחוט בכלי ובארנו דבכסוי כוי אין מברכין והב' מן התיש ומן הצבייה חיי' בכיסוי ושוחטין אפי' בי"ט והבא מן הצבי ומן התישה דינו ככוי ושור הבר שקורין פופ"לן אין מכסין דמו אבל אותה שקורים טו"ר או זובר"א מכסין דמו

כסוי הדם נוהג בארץ ובח"ל בפני הבית דהיינו בזמן שב"המ עומד או שלא בפני הבית דהיינו לאחר חרבנו ודוקא בחולין אבל לא במוקדשין ואגב דנקט זה נקט לכולהו ונוהג בחי' ובעו' במזומן ושלא במזומן בבית ונוהג בכוי מפני שהיא ספק ואין שוחטין אותה בי"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו לפי שאין מחללין הי"ט מספק ופי' הר"ן אפי' בכיסוי דלא מיתסר אלא מדרבנן ולקמן בסימן ד' נפרש דאפי' באפר מוכן אין מכסין וכוי זו שאמר' מתני' אמרינן עלה בפ' או"ב שהוא בריה בפני עצמה ולא הכריעו בו הכמי' אם היא מין חיה או מין בהמה והבא מן התיש ומצבייה חייב בכסויי ושוחטין אותו בי"ט דק"ל הלכת' כרבנן דאמרינן שה ואפי' מקצת שה אבל צבי הבא על התישה דינו ככוי ממש דספיק' הוי כאשר כתבנו לעיל בפ' או"ב כ' האגודה שור הבר שקורין פופ"לן רבותינו הגאונים נמנו עליו שמכסים את דמו משום דלא איפשיטא אם חיה היא אם בהמה ובהג"ה כ' אמת הוא כי הערוך פי' כן בערך שור אבל רי"אז כתב הפי"פלו הוא מריא ולפי פירושו אין מספק' בחיה וכן המנהג שלא לכסו' דמו ע"כ אבל שור הבר שקורי' טי"ר או דובי"א נהי דק"ל לחומרא כת"ק דר"י דאמר שור הבר בהמה הוא וחלבו אסו' כאשר כתבנו בפ' או"ב ובהני תרי איכא לספוקי דשמא שור הבר הוא מ"מ ראוי לכסות דמו מאחר דר' יוסי שנימוקו עמו ס"ל דמין חיה הוא ואם שחט כוי בי"ט ונשאר הדם עד הלילה כתב הרא"ש יכסה בלילה ולאו דוקא שנשאר דם ממש אלא אפילו רישומו ניכר בלילה יכסנה מאחר שתניא בברית' אם שחט ונבלע דם בקרקע חייב לכסות ואוקימנא כשרישומו ניכר וכ"כ הרשב"א והטור ומ"מ לכתחילה לא ישחוט בכלי ויכסנו דאסור לשחוט בכלי ולעניין ברכת כסוי על הכוי כתב הרא"ש וז"ל מ"כ בשם הר"י וז"ל שצריך לברך על הכיסוי וראייתו מההיא דפרק כ"מ דאין מברכין על הדמאי מפני שהוא ספק דבריהם משמע הא ספיקא דאורייתא מברכין עליו וכוי ספק דאורייתא דשמא הוא חיה ואינו ראייה דה"פ המצוה שתקנו חכמים לקונה פירו' מע"ה לעשר מספק א"ל לברך עליו ואע"פ שאנו מברכין על שאר תקנות חכמים וצונו מדכתיב לא תסור הכא לא תקנו אלא מספק ואין מברכין עליו ולא שייך לדקדק משם הא ספיקא דאורייתא מברכין עליה כי לא בא להוציא אלא שאר תקנות חכמים שמברכין עליה אבל מצוה שאדם מצוה לעשות מספק כיון דברכו' אינו מעכבות טוב שיעשה המצוה ולא יברך שלא יעבור על ל"ת וכ"כ הרמב"ם. עכ"ל וכ"ד הרי"ף ור"ה גאון כאשר כ' הר"ן בפ' ב"מ וכ"ד מהר"ם בכל דוכתא דאיכא ספיקא דלא מברכין אלא עושין המצוה לבד כי הברכות אינם מעכבות

ב דין כשמסלקין התפילין אפי' בע"ש ב"הש אינו מברך לשמור חוקיו ומי שילך לא"י ובמקומות דנהיגין לברך ברכה זו יכול לברך אף אם דעתו לחזור

פסק הטור מדברי אביו הרא"ש והתו' שלא לברך ברכ' לשמור את חקיו כשמסיר התפילין שאין הלכה כבני מערב' שהם מברכין לשמור את חוקיו בשעת הסרתן מפני שסוברין לילה לאו זמן תפילין הוא ודורשין אותו מושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה שדורשין ימים ולא לילות ואנו ק"ל לילה זמן תפילין הוא הלכך אין לברך אפי' כשיסירם בלילה ואפי' בע"ש ב"הש שצריך להסירם אין לברך שמה שצריך אז להסירם לא מושמרת אנו לומדי' אותו אלא משום דכתיב בהן והיה לאות על ידכה ושבת וי"ט א"צ אות הלכך אין לברך כלל וראיתי כתוב על שם ר"ה גאון הרשות בידו אם ירצה יברך ואני תמה דודאי דכיון שאינו חייב לברך אם יברך הוי ברכה לבטלה ע"כ וכ' מהר"דא פראג בהגהותיו וז"ל ק"ל דהא בגמר' ס"פ ב"מ גבי זמן בר"ה וי"כ א"ל לא קמבעי' לי חובה מאי וכן באשיר"י פ"בת דר"ה ע"ש וכן לקמן בסימן הל"ב גבי זמן דבדיקת חמץ ואפש' שר"ל בכאן כיון שוודאי אינו חיוב לברך דק"ל לילה וודאי זמן תפילין הוא אפילו ברך הוי ברכה לבטלה אבל היכא דמספקא כגון זמן בר"ה וי"כ או גבי זמן דבדיקת חמץ רשות הוא לברך דלאו ודאי שאינו חייב לברך עכ"ל ודבריו לא ישרו בעיני שהרי מוכח סוגיא דלעיל דאפי' היכא דמספקא לן לא מברכינן אלא התם ה"ט דמברכין כדמסקינן לשם בעירובין מי גרע מקרא חדתא דמברכין עליה היכא דחזינן דמתחדש משנ' לשנה כ"ש בשמחת י"ט וכן גבי בדיקת חמץ נמי ראוי לברך דלא גרע מקרא חדתא אלא משום דסמכינן אזמן דרגל אבל היכא דמספקא לן לא מברכין אפי' בתורת רשות וכ"ש בוודאי שא"צ ברכה שאין לברך עליו בתורת רשות ומ"ה יפה תמה הטור עליו אבל תימה גדולה בעיני מה עלה על דעת ר"ה גאון שכת' שהוא רשות הלא איהו גופא ס"ל דאפילו במידי דאוריתא היכא דמספקא לן שלא יברך כמ"ש לעיל כ"ט כה"ג ע"כ נראה בעיני דר"ה ס"ל דלילה לאו זמן תפילין הוא כאשר פסק הרמב"ם להדי' וז"ל שכל המניחין בלילה עובר בלאו שנ' ושמרתם את החוקה הזאת וגו' וכ"מ שנ' השמר פן יאל אינו אלא ל"ת ע"כ ומ"מ לא כ' הרמב"ם שיברך אחר שסילק התפילין וה"ט אע"ג דס"ל לילה לאו זמן תפילין היא מ"מ לא אשכחינן מאן דמברך כמו בני המערב' דמשמ' בני בבל לא מברכינן ואנן בתר בני בבל גרירנן וטעמ' דבני בבל משו' דס"ל הא דלילה לאו זמן תפילין אינו שאסור להניח עליו אלא שלא יניחם בלילה עד היום אבל אם היו עליו מבע"י ולא סילקן משחשיכה אינו עובר עליו ומ"ה ס"ל דלא מברך לשמור חוקיו ובני מערבא חילקו בזה וס"ל דלעולם עובר א"כ בני מערב' ס"ל מאחר שאס' להניחן בלילה לפי שלילה לאו זמן תפילין הוא א"כ הוא כשמסלקן סמוך לשקיעת החמה כדי שלא יהיו עליו בלילה מברך ומ"ה:

חילק ר"ה וס"ל רשות הוא לברך שהרי אף אנו ס"ל כבני מערבא אלא דלאו מזדקקין לברך תורת חובה ואם ירצה לברך הרשו' בידו כדאשכחן גבי זמן דר"ה וי"כ ובדיקת חמץ דמחלקינן בין רשות לחובה ומעתה עלו דברי ר"ה יפה ומ"מ אינו ראוי שיברך במקומותינו אפילו מי שסלקן סמוך לשקיעת החמה דהרי כבר נהגו בבבל שלא לברך אלא כל מי שילך לא"י במקומות דנהיגי לברך אף הוא יכול לברך אי ס"ל דלילה לאו זמן תפילין היא ויכריע בשכלו שכך הלכה ואין לו איסור בברכה זו אפי' דעתו לחזור שהרי אף לבני בבל רשות הוא אם ירצה יכול לברך כך הוא לדעת ר"ה גאון וכן עיקר

ג דין דרך ארץ שיאכל אדם בשר כדי חיזוק הגוף ולא יסגף עצמו אבל לא יעדן עצמו בתפנוקים

ת"ר אשר יצוד ציד חיה אין לי אשר יצוד נצודין ועומדין כגון אווזין ותרנגולין שבבי' מנ"ל ת"ל ציד מ"מ א"כ למה נא' אשר יצוד למדה תורה ד"א שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה הזאת לומר שיראה לו כאילו היא צידה שאינה תמיד אלא במקרה ר"ל שלא יאכל בשר שאל יעני ועוד אמרו הרבה רבותינו בסוגי' כעין זו והרחיקו אכילת בשר ואנו סומכין אר"י שאמר אדבר' רב שהזהיר בעניין זה אבא ממשפח' בריאים היה אבל כגון אנו מי שיש לו פרוטה בתוך כיסו ירצהו לחנווני ויאכל אר"נ כגון אנו לוין ואוכלין ומ"מ נראין שלא יאכל אלא כדי חיזוק הגוף ולא יסגף גופו כלל אבל מ"מ אל יעדן עצמו בתפנוקי' וזהו מה שדרש רב עוירא זימנין אמר לה משמי' דר' אמי וזימנין א"ל משמיה דר"א מ"ד טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט לעולם יאכל אדם וישתה פחות ממה שיש לו וילבש במה שיש לו ויכבד אשתו ובניו יותר ממה שיש לו שהן תלוין בו והוא במי שאמר והיה העולם ע"כ וכתב הרמב"ם וז"ל אין ד"ת מתקיימי' במי שמרפ' עצמו עליהן ולא באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכיל' ושתיה יה אלא במי שממית עצמו עליהן ומצער גופו תמיד ולא יתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה אמרו חכמים דרך רמז אדם כי ימות באוהל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית באהלי החכמה ע"כ

ד דין השוחט לחולה בשבת אסור לכסות ואפילו באפר מוכן ובלילה אם רשומו ניכר יכסנו

דרש רב עוירא אפיתחא דבי ר"ג השוחט לחולה בשבת חייב לכסות א"ל רבא לית דחייש למאי דקאמר לישמטו' לאמורא מיני' כ' הרי"ף וז"ל כלומ' שתיקו לאמו' שמתרגם עליו כדי שלא יתרג' דבריו שאינה הלכה והלכת' כוותיה השוחט לחולה בשבת אינו מכסה את הדם אבל אם היה הדם קיים חייב לכסות ולאו דווקא קיים ממש אלא אפי' רשומו ניכר קאמר כדפרש לעיל סימן א' וכתב הרש"בא בת"ה ובדקר נעוץ איירי ומ"ה הוא ס"ל לרב עוירא דכיון דשוחט ברשות מותר לכסות וה"ל כשוחט בי"ט שחופר בדקר ומכסה דאלו ב אין לו דקר נעוץ בכי האי לא הוי ס"ד דמכסה דה"ל שבת עשה ול"ת וחיוב סקילה נמי איכא ולא אתי עשה כיסוי ודחי ליה ואפ"ה קאמר רבא וליתי' דתניא בברייתא דכיסוי אינו דוחה שבת וה"ד כגון דשחטה לחולה עכ"ל וכ"כ הר"ן וז"ל אע"ג דלא מיתסר אלא מדרבנן אינו מכסה לפי שרצו חכמים לעשות היכר שיום הוא שאסור בשחיטה ולפיכך לא רצו להתיר אלא מה שהוא צרכו של חולה בלבד דהיינו שחיטה מ"כ בב"י וז"ל וכ' הכל בו שכתב הר"ם בספר