ים של שלמה על ביצה עז

אמה לכל צד ששניהם מותרין בהן ואם מצעו עליו את התחום פי' שערבו כל אחד בסוף אלפיי' אמה נמצא תחום שלהם ממוצע שהיא ד' אלפים ממזרח למערב וכן מצפון לדרום הרי אלו לא יזדעזעו ממקומן פי' לכל אדם יש לו ממקום שביתתו אלפיים אמה לכל כוח ואם הניחו עיכוב לסוף אלפיים אמה למזרח שמה קנה שביתתו ומשם יש לו אלפיים אמה לכל כוח נמצא שאין לו למערב ביתו אפי' אמה אחת אבל הניח עירובו סוף אלף אמה למזרח הפסיד אלף למערב הלכך אם הניח זה עירובו למזרח לסוף אלף וזה למערב לסוף אלף כל א' מהן מוליכו (מביתו) אלף אמה (עד מקום) שגם חברו יכול לילך

יב דין שנים ולקחו חביות ובהמה כשותפות וחלקו בי"ט או בחביות כל א' יכול להוליך חלקו למקום שיכול לילך אבל חלק הבהמה אינו יכול שום א' מהם להוליך אלא למקום ששניהם יכולין לילך

אתמר שני' שלקחו חביות ובהמה בשותפות רב אמר חביות מותרת א ובהמה אסורה ושמואל אמר אפילו חביות נמי אסורה ר"א חביות מותרת דקסבר יש ברירה ובהמה אסורה דינקי תחומין מהדדי כלומ' כיון שהבהמה יונקין איבריה זה מזה נמצאו תחומין שלה כאלו הן מעורבין זה בזה ולא יתכן בהם ברירה ושמואל אמר אפי' חביות נמי אסורה דקסבר אין בכירה ואמרינן מאי הוי עלה ר' יוחנן אמר אין ברירה ושניהם אסורים וכ' אושעיא אמר יש ברירה ושניהם מותרין ואסיקנא דר' אושעיא אית ליה בכירה בדרבנן אבל בדאורייתא לית ליה ואיפסיק הלכתא כר"א בההוא דקסבר דבדרבנן יש ברירה וקם ליה כב ור' אושעיא בחד שיטתה וכיון דקאי כר"א אשמעינ' דהלכ' כרב ולא בירר הר"יף ז"ל דבריו דהא בגמ' בעי מאי הוה עלה בעיקר מחלוקתם דפליגי בברירה ומסקינן דאמוראי אחריני נמי פליגי בבריכה והלכ' דיש בריכה בדרבנן ואכתי לא ידענא בבהמה דאסור כב משום יניקת תחומין אי הלכתא כוותיה דהא שתיק להו לר"כ ולרב אסי עי' שהקשו לו על טעם יניקת תחומין כו' ואיכא למימר דהודה להם כי לא מצא תשובה לדבריהם וחזר בו או דלמא לא חשש לדבריהם אבל לא חזר בו והרי"ף שפסק הלכה כרב ס"ל דלא חשש להם ובה"ע כ' דמסתברא כיון דלא אמר הלכ' כותיה דרב ש"מ דליתא לדרב ודר"א פליג עליה ולר"א אפי' בהמה מותרת וטעמא דרב משום דקא ינקי תחומים מהדדי לית' דהא שתיק רב וכן הלכ' וכ"כ הר"ז הלוי ז"ל ול"נ כדבריהם משום דקשיא לי אעיקר מחלוקות דפליג רב ושמואל בבריכה קאמר הגמ' מאי הוה עלה מאי קא מספקא ליה לגמ' הא ק"ל בכל הגמ' הלכ' כוותיה דרב באיסורי ועוד בכמה דוכתא פליגי תנאי בברירה ואמאי מייתי פלוגתא דאמוראי הלכך נראה דמאי הוה עלה קאי אמאי דאסר כב בבהמה משום יניקת תחומין ושתיק להו רב לדרב כהנא ורב אסי ופשיט ליה ממאי דפליגי כ"י ור"א בפלוגתא דרב ושמואל ולא פליגי אלא ביש ברירה או אין בכירה אבל אי יש ברירה תרווייהו שרי ולא אסרינן בהמה משום יניקת תחומין הלכך אמרינן הדר ביה כב ע"כ ואני אומר כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמרא סייעי' אלא אדרבה זו היא סיוע לדברי הרי"ף דבוודאי מה שמקשה הגמ' מאי הוה עלה תלוי במה שאסר רב בהמה ורב כהנא ול"א השיבו עליו ולא קאי אפלוגתיה דרב ושמואל וכמו שהוכיח הוא אבל לא כמו שפי' הוא דפשיט מכ"י וכ"א כו' לא נהירא כלל דהם לא פליגי אלא בברירה אבל בבהמה שמא כ"ע מודים דאסור משום דינק תחומין מהדדי אלא ה"פ מאחר דשתיק רב משמע דהכי קים ליה מרבותיו דבהמה אסורה ומ"ה לא חש לדבריהם אבל מ"מ הם הקשו שפיר לדבריו שמתיר חבית ואוסר בהמה מ"ש מאחר דס"ל דשרי חביות משום דאמרינן ברירה א"כ בהמה נמי ה"ל למישרי לאיסור מוקצה לא חששה כו' אלא בוודאי אי שמיע לך בהמה דאסירה בע"ב משום ברירה הוא וא"כ אפי' חביות נמי אסורה וא"כ שפיר עריך מאי הוה עלה מאחר דרב כהנא ור"א הוכיחו דאפי' חביות נמי אסורה א"כ יש לחוש לדבריהם שהרי דבריהם אין עליהם תשובה ע"כ פשיט דפליגי ביה בברירה כ"י ור"א והלכה כר"א לגבי ר"י כמו שמסיק לקמן להדיא דריש מר זוטרא הלכה כר"א א"כ ק"ל כרב דחביות שרי דלא אמרינן ברירה ובהמה בודאי אסורה שהרי לא חש לדבריהם להשיב להם מה שבקשו להתיר בהמה אלמא דהכי שמע ליה וכן הלכה גם המ"מ כתב שהעלה הרשב"א שיש לחוש לדברי הרי"ף והרמב"ם והגאונים שסוברים חביות מותר ובהמה אסורה

יג דין שור של פטם הרי הוא כרגלי הקונה ואפי' הקונה בא מעיר אחרת ע"י עירוב מוליכו למקומו וכן אם שחטו הפטם בי"ט אז הקונים מוליכין כל א' מנתו למקום שהוא הולך ושור של רועה הוא כרגלי אנשי אותה העור אבל אם בא א' מעיר אחרת ע"י עירוב וקונה אינו יכול להוליכה למקומו

אמר שמואל שור של פטם הכי הוא כרגלי כל אדם פי' אפי' בן עיר אחרת שבא לכאן ע"י עיכוב מוליכו למקומו כיון דאורחי' לזבוני' מאתמול אוקמי' ברשותי' דמאן דאתי למחר וזבין ליה משום דה"ל כבור של עולי בבל דהוי כרגלי הממלא שור של רועה פי' כגון אדם שמגדל בהמות שלו ופעמים שמוכר מהן לשכיניו ומכיריו הכי הוא כרגלי אותה העיר דהיינו אלפיים אמה לכל כוח ואפי' עירוב רועה זה באלפיי' אמה לרוח א' אינו מעכב על א' מבני אותה העיר שלקחו הימנו ביום טוב מלהוליכו לרוח שכנגדו אלפיי' דמאתמול אוקמי ברשות בני העיר ולפי שרגילין ליקח הימנו אבל להיות כרגלי בכי אחרת שקנו ממנו לא דאין לרועה שם סוחר בהמות כמו פטם שיכירוהו בני עיר אחרת ליקח ממנו ומ"ה בני עיר אחרת שבאו לכאן ע"י עיכוב וקנאו אין מוציאין אותו חוץ לתחום בני העיר והא דאמרינן בשור של פטם שהוא כרגלי מי שקנאוהו אין חילוק בין קנאוהו חי בין שחטו הפטם ומכר הבשר לחתיכות שהיא כרגלי קוני החתיכות וכ"כ הרמב"ם וז"ל שור של רועה כרגלי אותה העיר ושור של פטם כרגלי מי שלקחו לשוחטו בי"ט מפני שדעת בעליו למוכרו לאנשים אחרים חוץ מאנשי אותה העיר מעני שהוא מפוטם והכל שומעין שמעו ובאי' לקנותו וכן אם שחטו בעליו בי"ט ומכר בשרו כל א' וא' מן הלוקחי' מוליך מכתו למקום שהוא הולך מפני שדעת בעליו כך הוא שיקחו ממנו אנשי עיירות אחרות ונמצא זה כבור של עולי בבל שהוא מסור לכ"ע ע"כ והמ"מ נמי כ' שם בתו' שחכמים עשו מפני תקנת הפטם וכן בשל רועה עשו כן מפני תקנת המוכרים והלוקחים ע"כ

יד דין האשה ששאלה מחבירתה תבלין ומים ומלח הרי אין מוליכין אותן אלא למקום ששתיהן יכולין לילך שם שואל כלי מעי"ט אעפ"י שלא מסרו לו אלא בי"ט הרי הוא כרגלי השואל בי"ט הרי הוא כרגלי המשאיל אעפ"י שרגיל להשאיל לו הנחלת הוא כרגלי הבעלים והשלהבת כרגלי המדליק בה ודין גחלת של הקדש מועלין בו והשלהבת אין מועלין ולא נהנין נחלת של ע"ז אסורה ושלהבת מותרת לגמרי המוציא נחלת לר"ה חיי' ושלהבת שהיתה דולקת ברה"י סמוך לה"ר ונפחה ונתקה והפריחה לר"ה פטור אבל אם הוציא בקיסום אעפ"י שאין בקיסום שעור או בחרס דשייף משחא ולית ביה שיעורא חייב המודר הנאה מחכירו אשור בנחלתו ומותר בשלהבתו (א"ה מ"ה נראה לעינים שיש כאן חסרון וכצ"ל השואל כלי מחכירו מעי"ט כרגלי השואל בי"ט כרגלי המשאיל האשה ששאלה כו' עד כר"י ומסיק בגמ' כו' ועיין עליו

) מתני' האשה ששאלה מחבירתה תבלין ומים ומלח לעיסתה הכי אלו כרגלי שתיהן וכ"י פוטר במים מפני שאין בה ממש ואין הלכה כנ"י ומסיק בגמ' מעי"ט כרגלי השואל פשיט' ל"צ אלא שלא מסרו לו אלא ביום טוב מסייע ליה לכ"י דאר"י השואל כלי מחבירו מעי"ט אעפ"י שלא נתנו לו אלא ביום טוב הכי הוא כרגליו תו מסיק בי"ט הרי הוא כרגלי המשאיל פשיט' ומשני אעפ"י דרגיל דשאיל מיניה מימר אמר דלמא משכח אינש מעלמא ושאיל מיניה פי' האי משאיל אמר כיון דלא אתי האי שואל (וקשאיל) ממני ולא אמר לי מידי בוודאי אינש אחרינא אשכח ושאיל מיניה תו שנינו במשנה הגחלת כרגלי הבעלים עי' שאם השאילה לאחר לא יוליכנה אלא כרגלי הבעלים והשלהבת בכ"מ פי' שאדם המדליק בה (מוליכה כרגליו) לעי שאין בה ממש שתקנה שביתה עם בעליה גחלת של הקדש מועלין בה והשלהבת לא נהנין ולא מועילין ת"כ ה' דברים נאמרו בגחלת משא"כ בשלהבת הגחלת כרגלי הבעלים והשלהבת בכ"מ גחלת של הקדש מועלין בה והשלהבת לא נהנין בה [ולא[ מועלין בה גחלת של ע"ז אסירה ושלהבת מותרת לגמרי ולא גזרו עליה לאסור לכתחילה כמו בשל הקדש משום דבלא"ה בדילי אינשי מינה משים דמאוס המוציא גחלת לכ"ה חייב שלהבת פטור ומפרש בגמ' דאדייה אדויי לכ"ה פי' כגון שהיתה דולקת ברה"י סמוך לכ"ה ונופח בידו ונתק שלהבת והפריחה לכ"ה והא דתניא המוציא שלהבת כ"ש חייב מוקי רב ששת כגון שהוציאה בקיסם ואיירי בקיסם דלית ביה שיעור להוצאת שבת דאי הוה בה שיעור הוי חייב בקיסום אפילו בלא שלהבת א"נ כדאביי דמוקי לה בחרס דשייפא מישחא ולית בה שיעורא בחרם להוצאות שבת וכדפרי' המודר הנאה מחבירו אסור בגחלתו ומותר בשלהבתו וכ' הרא"ש וז"ל ירושלמי מברכין על השלהבת ואין מברכין על הגחלת והא דאסרינן לברך בשלהבת של ע"ז ואע"ג דשרי משום שיש עמה גחלת ואעפ"י שאין הברכה אלא על השלהבת ע"כ ויפה כ' דבהכי מתיישב שפיר אמאי לא תני תנא דידן ששה דברים בגחלת וליחשב נמי הא דאין מברכין על גחלת ומברכין על שלהבת כדאי' בירושלמי וכן אית' בתו' אלא משום דלא תטעה לומר א"כ מברכין כמי על שלהבת של ע"ז אפילו היא רבוצה ע"ג גחלת וז"א כמ"ש ומ"מ שמעינן מיניה דמותר להדליק כר מבית תפלות שלהם וראוי אפילו לברך: