ים של שלמה על ביצה עו

אסור ע"כ ואפשר לומר דערכי עלי דומה למו"מ לפי שצריך לחשוב שנותיו ופיסוק דמים הראוים כפי שקצבה התורה וז"ל הכל בו בשם גאון אח' דדוקא הקדש מזבח או דבדק הבית אסור שיוצא מרשות הדיוט לרשות גבוה ודומה למו"מ אבל עכשיו שנודרין להקדש או ס"ת או עטרה אד שמן למאור וכיוצא בהן מותר לפי שעדיין אין מיחדים שום דבר שיוצא מרשותו ואין דומה למו"מ ע"כ ומ"מ אין טעם זה מספיק אלא לקצוץ דמים לנדרים ולנדבות וכאשר כתב בהגהות מרדכי דאפי' לקצוץ דמים מותר לדבר מצוה אבל הכרזת השמש בפיסוק דמים מי שיתן יותר יהיה המצוה שלו כגון הוצאות הס"ת מן ההיכל או עליית ס"ת או גלילה והדומה לו שהוא כעין מקח וממכר ממש וידוע שמו"מ אסור אפילו לדבר מצוה אם לא שיאמר דאין שייך מקח וממכר בדבר מצוה כי אם בחפץ הנקנה ובצירוף הטעם שכתוב הר"ן דאל"כ מ"ש מהא דאין מעריכין הוא כאלו פדה את נפשו וקנה את עצמו מן ההקדש וכ"ז אינו אלא ליישב המנהג בדוחק ודוקא קניית המצות אבל קניית מקומות בב"ה שהוא דבר שיש בו ממש וכן קניית האתרוגים אחר גמר מצותן מן הקהל אין לו היתר אבל המחוור בעיני כמו שנהגו חסידי האיסטריך מה שאדם מוצא בפיו אפי' לא גמר קנינו והשני שהוסיף בדמים נשארה המצוה בידו אפ"ה נותן לצדקה מה שכבר הוציא והיה בדעתו ליתן וא"כ הוי כקציצת דמים לצורך מצוה ולא דמי למו"מ כלל ובכה"ג שרי אפי' קניית מקומות ובתים מהצדקה וכל י"ש יזהר בזה כ' בדרשות מהרי"ל מה שנוהגין בקהילות להכריז כשיוצאין מב"ה ומודיע לעם שם האיש המוכר יין שידעו ביתו מי שירצה לקנות לא יעשה כן בליל שבת דנראה כמו"מ אלא יגיד שם האיש מבית לבית קודם שבת כשקורא לבא לב"ה ע"כ ואני מורה להכריז עליו קודם ברכו ואם שכח מלהכריז עליו עד אחר ברכו אז מכריז שיש לפלוני יין לקידוש מי שרוצה בו יבא ויקח ואל יזכיר סכום דמים ולהכריז על האבידה בשבת כתבתי בפ' אילו מציאות דשני ולא מגביהין תרומות ומעשרות ואפילו ליתנם לכהן בו ביום עי' דאיכא למימר לאו מוכח מילתא דלתקוני טבלא מכוין דאין ידוע שיהא הוא צריך לשיראין ורואין שמוליך תרומה לכהן ומחזי דכולא מלתא משום שמחת י"ט דכהן שצריך לה אפ"ה אסור וה"מ דטבלא מאתמול אבל פירי דטביל' האידנא כגון העיסה לאפרושי מיכה חלה מפרישין ויהבינן לכהן והאידנא שאינן אלא נשרפין לא אלא מפרישין אותה ושורפין אותה בח"ה וכ' הרי"ף וז"ל יכו שלמי וכולן שעשו בין שוגגין בין אנוסין בין מזידין בין מוטעין מה שעשה עשוי בשבת וא"צל בי"ט וש"מ מאן דעבר ואקני בשבת מקרקעי או ממטלטלי הקנאתו הקנאה וכ"כ הרמב"ם בסוף הלכות מכירה המוכר או הנותן בשבת ואצ"ל בי"ט ואעפ"י שמכין אותו מעשיו קיימין וכן כל מי שקנה מידו בשבת הקנין קיים וכותבים לאחר השבת ונותנין ע"כ והמרדכי כ' בפ"ק דשבת דפסק ר"ג באחד שקנה סוס בשבת דצריך ללקות מכת מרדות ואם יעלו דמי מכירת הסוס על ידי לקיחתו שקלינן ויהבינן לעניים שלא יהא חוטא נשכר ואם אותו מקום פרוץ לענין שבת לעי מה שיראו יחמירו בו יותר ע"כ ומה שיש להקשות על הא דמגביהין תרומה כו' הא אתקצאי לבה"ש כת' בפ' כירה סי' ל"ד ונהי שתרומתו תרומה מ"מ תנן בתרומות שדינו כמבשל בשבת שוגג יאכל מזיד לא יאכל וכ"כ הר"ן ומיהו בסה"מ כ' היכא דקרא שם מבע"י שאני עתיד להפריש שרי לתקן אף בשבת מה שהוא לצורך שבת ולא מבעי' דמאי אפי' ודאי טבל כדאית' בירושלמי דע' בתרא דדמאי וכ"כ המרדכי בשמו ומ"כ בהגה"ה דסמ"ג וז"ל פסק הר"ז בר פרץ מי שנשבע או קבל בחרם שלא ליתן דבר או למכור או ימחול לחובו או שאר דברים ועבר שבועתו ומכר ונתן אין במעשיו כלו' כדאי' בפ' האשה שנפלו כיון דאמר רבנן לא לתבן אי זבין לא הוי זביני ומסתמא אין אמירה דרבנן גדולה משבועתו וא"כ אין במעשיו כלום דע"י עצמו אבד כוחו וזכותו בנדר ובפ"ק דתמורה אמר אביי כל מלתא דאמור רבנן לא תעביד אי עביד מהני ורבא אמר לא מהני ושם מייתי פירכא טובא בין לאביי בין לרבא ומשני כולהו ואמר הלכתא כרבא לגבי אביי בר מיע"ל קג"ם ע"כ וצריך לחלק בין איסור שבת לשבועתו שאיבד כוחו וזכייתו ועוד שבת מצינו שהותרה ונדחה אצל חול משא"כ בשבועה

ט דין דהא אמרינן אין בין י"ט לשכת אלא אוכל נפש בלבד לאו דוקא אלא היה מכשירין שא"א לעשותן מאתמול דהלכה כב"ה דמתני' דמשילין פירות בי"ט אבל לא בשבת מוקי רכ פפא כוותיה והכי ק"ל (א"ה הנה כ"ו לא היה כתוב בהעתק מ"מ הנלע"ד יוצא מהאי פיסקא כתבתי ג"א מר"ל

) פיסקא ואין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ורמינהי משילין פירות בי"ט אבל לא בשבת א"ר פפא ל"ק הא ב"ש והא ב"ה דתנן בש"א אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את הס"ת לר"ה וב"ה מתירין ושמעינן מהאי סוגיא דהכא איירי לענין שבות וכן מתני' דפ"ק דמגילה דאיירי לענין דאורייתא כולהון דלא כהלכתא כה"ל ואתי כב"ש ובלא"ה מסקינן בפ"ק אין בין שבת לי"ט אלא לענין א"נ הא לענין מכשירין שוין מתני' דלא כר"י ואנן ק"ל כר"י וז"ל הסמ"ג כ' בה"ג ואע"ג דסתם לן תכא כרבנן בפ"ק דמגילה אין בין י"ט לשבת אלא א"נ בלבד כיון דמותבינן לי' אמתני' דמשילין פירות דרך ארובה בי"ט לאין בין י"ט לשבת ומתרץ ר"פ דההיא דאין בין יום טוב לשבת כב"ש וההיא דמשילין כב"ה ס"ל וכן הלכה ע"כ

י דין הבהמה והכלים אין אדם יכול להוליכן אלא למקום שהבעלים בעצמן יכולין לילך שם כפי מה שעירב אם יש בעיר רק רועה א' אפי' מסרו יו הבהמה בי"ט הרי היא כרגלי הרועה ואם יש ב' רועים בעיר ומסר לא' מהם בי"ט הרי היא כרגלי הבעלים

מתני' הבהמה והכלים כרגלי הבעלים פי' אין אדם יכול להוליכה בי"ט אלא במקום שהבעלים יכולין לילך אם לא עירב יש לו אלפיים אמה לכל רוח העיר ואם עירב לצפון גם היא תלך לצפון ולא לדרום המוסר בהמתו לבנו או לרועה הרי אלו כרגליו כלים המיוחדין לאחד מן האחין שבבית הרי הן כרגליו ושאין מיוחדין למקום שכולם הולכין מתני' דלא כר"ד דתני' ר' דוסא אמר ואמרי אבא שאול אמר הלוקח בהמה מחברו מעי"ט אעפ"י שלא מסרה לו אלא בי"ט הרי הוא כרגלי הלוקח והמוסר בהמה לרועה אע"פ שלא מסרה לו אלא בי"ט הרי הוא כרגלי הרועה אפ"ת ר"ד ול"ק כאן ברועה א' וכאן בב' רועים. דיקא כמי דמתני' איירי בב' רועים דקתני לבנו או לרועה ש"מ א' רבב"ח אר' יוחנן הלכה כר"ד ע"כ הסוגי' והרי"ף כ' וז"ל המוסר בהמתו לבנו או לרועה וכו' אוקימנא בב' רועים דלא קנה א' מהם ולפיכך הרי אלו כרגליו אבל אם מסרה לרועה א' הכי הוא כרגלי הרועה ואפי' לא מסרה לו אלא בי"ט הרי היא כרגלי הרועה ע"כ וכ' עליו הר"ן וז"ל כראה מדברי הרי"ף ז"ל שהוא מפרש דכי אוקימנא מתני' בב' (רועים) והיינו שמסר אותו מעי"ט לשניה' ולא בירר דבריו ולמחר בירר ומסר שמירתה לא' מהם ולפיכך הרי הם כרגלי הבעלים אע"ג דק"ל דבדרבנן יש ברירה אפ"ה כיון שעדיין לא בירר למי ימסור שמירתה לא גמרה אדעתיה לאפוקי מרשותיה אבל רש"י ז"ל פי' דכל שאין בעיר אלא רועה א' כל בני העיר מעמידין בהמתן ברשותו ובקניי' שביתתו הלכך (דעתן) שלא תקנה הבהמה שביתתו אצלם אלא אצל הרועה ומתני' בב' רועים דלא ידעינין להי מינייהו הוי דעת בעלים הלכך הרי היא כרגלי הבעלים אם אינה אצל הרועה מבע"י ע"כ והרא"ש תפס פי' רש"י עיקר שכתב וז"ל מתני' בב' רועים דקתני לבנו או לרועה משמע שגם בנו גדול לרעות לאן אביו הלכך כל זמן שהבהמה ביד בעלים או שמסרה לאחד מהם בי"ט הכי כרגלי הבעלים דלא ידע מאתמול למי ימסרנה שתקנה אצלו שביתה בריית' דר' (דוסא] בשאין בעיר אלא רועה א' וכל הבהמות נמסרת לו לרעותן הלכך כולהו כרגליו ע"כ והרמב"ם כ' וז"ל המוסר בהמתו לבנו הרי היא כרגלי האב ופי' המ"מ שראייתו ממה דאמר דיקא נמי דקתני במתני' לבנו או לרועה וה"פ אא"ב בב' רועים אבל ברועה אחד קנה הרועה היינו דאיצטריך בנו להשמיעינו דאע"ג דהוא יחיד לא קנה לפי שדרך ב"א למסור כליהן וחפציהן לבניהן ואינן מחשיבן אותן כאלו הוציאן מרשותן אלא א"א דרועה דמתני' ברועה א' ל"ל למתני בנו פשיטא השתא ברועה דעלמא היא ברשות בעלים בבנו לכ"ש כנ"ל לדעת רבינו ויש עוד פי' אחר בזה שלא לחלק בין בנו לרועה ע"כ ול"נ לפירושי דאי הכי דייק הגמ' א"א דלא הוי מפרש אא"ב כו' אלא מסתמא כפשוטו הוא דבנו או לרועה היינו שני רועים

יא דין כלים המיוחדים לא' מהאחים שבבית הרי הן כרגליו ושאינן מיוחדים הרי אלו במקום שכולן הולכין שאש עירוב אחד מהם לצפון והשאר לא עירבו הוא מעכב על ידם מלהוליכן לדרום אפי' פסיעה אחת והם מעכבין על ידו מלהוליך לצפון (רק) אלפיים אמה שנים ששאלו חלוק זה לילך בו שחרית וזה לילך בו ערבית לא יוליכוהו אלא למקום ששניהם יכולין לילך שוש ואם עירב זה לסוף אלפיי' למזרח וזה לסוף אלפיים למערב לא יזיזוהו ממקומו ואם הניח כל א' עירובו לסוף אלף יכולין להוליכו כל א' אלף אמה מביתו עד מקום שנס חבירו יכול ילך שם

מתני' כלים המיוחדין לא' מן האחים שבבית הרי הן כרגליו ושאינן מיוחדין הכי אלו כמקום שכולן הולכין פי' למקום שכולן יכולין לילך אבל אם עיכב א' מהן לצפון או לדרום והשאר לא עירבו הוא מעכב על ידם מלהוליכם לדרום אפילו פסיעה א' מפני חלקו והם מעכבים על ידו מלהוליכן לצפון אלא אלפיי' אמה שהן מותרין בהן ת"ר שנים ששאלו חלוק א' זה לילך בו שחרית לב"המ וזה לילך בו ערבית לבית המשתה זה עירב עליו לצפון פי' על מנת להוליך אותו חלוק לצפון וזה עירב עליו לדרום ושניהם לא הניחו עירובן אלא אלף אמה מן העיר זה שעירב עליו לצפון מהלך לצפון כרגלי מי שעירב עליו לדרום וזה שעירב עליו לדרום מהלך לדרום כרגלי מי שעיכב עליו לצפון ושניהם אינן יכולין לילך ולהוליכו אלא אלף