ים של שלמה על ביצה עה

ירמי' בשם ר' הונא קיפוץ עוקר ב' רגליו כא' רוקד עוקר רגל א' ומניח א' תו גרסי' בירושלמי ר' יונה וחברים דחברים אמרי בין הכין בין הכין אסור ר' יונה אומר אחורי ידיהן שרי כדתניא דהוו סכין ביומיה דר' יונה והוי מטפחין אחורי ידיהן בשבת בהלולא דר"ש עבר ר"מ ושמע קליהון ואמר רבותינו הותרה השבת שמע ר' קליה אמר מי הוא שבא לרדותינו בתוך ביתינו שמע כ"מ קלא דר' וערק נפק בתריה מפרי עי' פוצעין אפרח רוחי' עי' כובעו מעל קדליה דר"מ אודק כ' מכוותי' וחמא קדליה דר"מ מאחוריה אמר לא זכיתי לתוכה אלא על דחמיתיה לקדליה דנ"מ מאחוריה ע"כ כן הביא הרי"ף והרא"ש וכ' ע"ז בסמ"ג משמע שמתיר כ' דבר זה ובמסכ' נידה משמע שיש לסמוך על דבריו משום דהוי שכיחי רבים גביה ומחדדין שמעתתי' ע"כ ונראה דהכא מאחר שקלסוה כ' לכ"מ כ"כ והי' כ"כ חשוב בעיניו עד שאמר שכל מה שהוא זכה למעלה ולחריפות יתר על חבירים לא היה אלא מחמת שראה כ"מ מאחוריו ואפ"ה לא חזר כ' מדבריו אלא ודאי קים ליה שכך הלכה שמותר וכ"כ הרמב"ם והאידנא מקילין הנשים בזה ואין כח בידינו למחות וכ"כ הריא"ז ז"ל ואע"פ שאמרו אין מטפחין ואין מספקין ואין מרקדים ואנו רואין היום שרבים פורצין בזה ע"ז אמרו חכמים הכח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין הואיל וא"א לבטל המנהג שלהם ואפילו תוספ' של י"כ שהוא מן התורה לא היה כח בידי חכמים למחות באותן דאכלי ושתו עד אורתא כדלעיל בריש המביא והרמב"ם פסק סתמא ולספק כלאחר יד מותר ולא ידענא למה אי למד מהאי עובדא דר' דיו שנתיר בשמחת נשואין וכמו שהוא התיר בהלולא דברי' ולא בע"א כי יש לחלק בינייהו כמו שנכתו' לקמן וכתב הא"ז וז"ל כל משמיעי קול אסורים בשבת ודוקא כשמכוין להשמיע קול עכב לשמחה ומשמיע קול שאין מתכוין לשמחה כגון שמש המקשקש על הדלת להקיץ הקהל לב"ה וכיוצא בזה מותר וכותי המנגן בכלי שיר בנישואין שרי אפילו אם ישראל אומר לו ע"כ וזה לשון הטור כתב אבי"ה שמותר לומר לכותי לנגן בכלי שיר בחופות דאמירה לכותי במקום מצוה שרי ואין שמחת חתן וכלה בלא כלי שיר וכ"ש היא דאפילו ישראל אין בו איסור אלא משום גזירה ואין לאסור לאמור לכותי ע"כ ע"ש שנתן טעם להתיר משום דאמירה לכותי שרי במקו' מצוה אני כתבתי למעלה שאין להתיר אמירה לכותי אלא בדבר שהו' בעצמו דוחה שבת ע"כ ואני אומר מאחר שמצינו שהתיר ר' הקדוש לספק בלאחר יד אף שהיה קשה בעיני כ"מ שהיה גדול ממנו עד שאמר וכי הותר שבת ואפ"ה לא נמנע לעשות בשמחת נישואין ואמירה לכותי לא עדיף מיניה להתיר בשמחת נישואין וכן ראיתי בתשובת אחרוני' שאפילו גדולי העולם הורו להתיר ומה שנהגו העולם היתר אף בלא שמחת נישואין גם ע"ז אני אומר הנח להם כו' ואע"פ שמתיר הרמב"ם לספק כלאחר יד היינו משום שהוא דרך שינוי אבל בע"א אסור שהכי כתב שאפי' להכות באצבע על הקרקע או על הלוח או אחת כנגד אחת כדרך המשוררי' או לקשקש האגוז לתינוק או לשחק בו בזוג כדי שישחק כ"ז וכיוצא בו אסור גזירה שמא יתקן כלי שיר ובת"ה כתב מהרא"י להתיר בגודל (ובאמה) שבאצבעותיו מדתנן בפ"ק דיומא בקש להתנמנם פרחי כהונה מבין לפניו באצבע צרדה וא"ל דשאני מקדש דלא גזרו ביה משום שבות דא"כ ה"ל לגמ' לאסוקי עלה דשרי מה"ט כדפי' בפ' א"ל הממונה אצירוף גחלים עכ"ד וכתב עליו מהר"י קאר"ו ותמיהני האיך סמך על דיוק כזה להתיר מה שאסר הרמב"ם להכות א' כנגד א' כדרך המשוררים ומשמע דהיינו להקיש באגודל ובאמה שבאצבעותיו שזהו דרך המשוררים וכמ"ש הוא ז"ל בפי' המשנה בפ"ק דיומא מכין באצבע צרדה הוא שיכה בגודל עם אצבע האמצע בכח והרבה עושין אותו ב"א בעת השמחה ויעשו בה תנועות עריבות ע"כ ויפה כתב ובודאי לא ראה דבריו שאין דרכו לחלוק על הקדמונים בלי ראיה גמורה וסיוע משאר מחברים והא דאין מרקדין כתב בסמ"ק דבחורים המתענגים במרוצתם ובקפיצתם מותר וכן לראות כל דבר שמתענגים בו שרי ע"כ (ומהררי"ק) כתב בשורש ט' בשם רבינו האי שביום ש"ת מותר לרקד בשעה שאומרים קילוסים לתורה דנהגו בו היתר משום כבוד התורה כיון דלית ביה משום שבות ע"כ ולפ"ז נמי שרי לרקד לנשואין משום כבוד חתן וכלה בעת הנשואין והוא כבוד המקום ונראה בעיני שנהגו להקל בכל אלה לפי מה שמסקינן בריש ע' המביא א"ל רבא ב"ר חנן לאביי תנן אין מטפחין ואין מספקין ואין מרקדין והאידנא דקא חזינא דקא עבדו הכי ולא אמרינן להו ולא מידי כו' ומסיק הנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגין ולא יהא מזידין וכתב התו' וז"ל ומיהו לדידן שרי דדוקא בימיהן שהיו בקיאין לעשות כלי שירים שייך למיגזר אבל לדידן אין אנו בקיאין לעשות כלי שירים ולא שייך למיגזר ע"כ ואע"פ שכל שאר המחברים לא חילקו בין האידנא לימים ראשוני' מ"מ בצירוף טעמי מצוה יש לחלק ומה שמרקדין הבתולות אפילו בלא חינגא דמצוה הנח להם לסמוך על דבכי התו' כי כדאי הם לסמוך בפרט בדבר שלא ישמעו

ז דין דאין דנין ואין מקדשין ואין מיבמין ואין חולצין ואין מגרשין בשבת א"ל במקום שיש לחוש שתזקוק ליבום ולכתחילה דוקא ע"י הבלעה שיקנה לה המקום שמונח בו הגט שלא יצטרך ליתן הגט לידה

תו מסקינן בסוגיא ואלו הן משום רשות לא דנין והא מצוה קא עבד ל"צ דאיכא דעדיף מיניה ולא מקדשין והא מצוה קעביד ל"צ דאית ליה אשה ובנים לא חולצין ולא מיבמין והא מצוה קעביד ל"צ דאיכא גדול ומצוה בגדול ליבם וכולהו טעמא מאי גזירה שמא יכתוב עי' פס"ד לבע"ד ושטר אירוסין לקדושין ושטר חליצה לחולצות וכתובה ליבמה וכתב התו' ות"ל והא מלוה קעביד פ"ה וה"ל למחשבינהו בהדי אינך בסיפא ממצוה ומשני ל"צ בדאיכא דעדיף מיניה ולכך אינו מצוה כ"כ דומיא דהני דסיפא ולפ"ז יכול להיות דגם בדליכא דו מיניה אסור וכן עי' נמי לגבי לא מקדשין והא מצוה קא עביד כו' ומשני דאית ליה אשה ובנים משמע אפילו אין לו אשה ובנים מ"מ אסור וק' דאמרי' בע' ד"מ לפיכך אין דנין לא בע"ש ולא בעי"ט דהיכי ליעבוד לדייני במעלי שבת' ולקטליה בשבת אין רציחה דוחה שבת ולא משני משום דאין דכין משמע התם דבסנהדרין דבסתמא ליכא עדיף מינייהו שפיר דנין ויש לישב דניחא ליה לגמ' למימר טעמא לאסור מן התורה ולא לאסור אלא מדרבנן וכ"ת פי' דהא מצוה קא עביד ואמאי גזרו כו' ומשני ל"צ דאית ליה אשה ובנים אבל אם אין לו אשה ובנים מותר לקדש דמצוה קא עביד וק' דפ"ק דיומא גבי כ"ג מתקינין לו אשה אחרת פריך והכי קונין לו קניין בשבת ומשני אין שבות במקדש ולשני דשרי כיון דמצוה קא עביד דהא כיון שמתה אשתו מצוה לו לישא אשה אחרת ועוד קא עביד מצוה דכ' וכפר בעדו ובעד ביתו אלא ודאי י"ל כפ"ה ול"ק מההיא דסנהדרין דקאמר הכא טעמ' שמא יכתוב וכיון דישבו כבר בדין מעי"ט וכתבו דברי המזכין ודברי המחייבין מבע"י כדקאמר התם א"כ לא שייך למיגזר ועי"ל כפר"ת ול"ק מההיא דכ"ג דשמא חד מתרי טעמא נקט ע"כ ואין זה ישוב כלל דאיך שייך לומר חד מתרי טעמא נקט מאחר שאמר אין שבות במקדש הוי כאלו אמר להדיא הא במדינה אסור כמו כל שבות במקדש דבכל הגמ' כולו במדינה אסור ועוד מאחר שקורא אותו שבות א"כ חייבים עליו משום שבות אפילו הוא מצוה ואף שהירושלמי פליג על גמ' דידן דהתם ס"ל טעמא דאין מקדשין משום דקונה קנין בשבת והיינו משום מקח וממכר והכא מפ' וכולהו טעמא מאי גזירה שמא יכתוב מה בכך ס"ס בגוף הדין לא שמענו שחולקין ומהרא"ש פי' בבאורים שלו שתלוי דין זה השינוי הטעמים דלטעמא דאסרו משום מו"מ אסור בכל ענין לקדש דאיסור מו"מ לא מצינו שהותר שנאסר כבר במנין משא"כ בגזירת פרטיות שמא יכתוב וליתא דא"כ מאי דייקי התו' מהירושלמי לסתור דברי ר"ת מאחר שר"ת כתב לפי שיטת הגמ' שלנו אלא בודאי אין חילוק ומהרא"ש טעה בביאור הסמ"ג כאשר כבר כתב' בביאורי לסמ"ג ור"ת גופא בתשו' חזר מדבריו וכתב שאין לקדש כלל בשבת ומדוחק גדול התירו כבר לקדש בשבת ולא הורה כך הלכה למעשה וכ"ד הרי"ף והרמב"ם שכ' הני דיני סתמא שאין דנין ומקדשין דמשמע בכל ענין והיכא שנמשכה החופה עד הלילה כתב' בריש' (פ"ק) דכתובות סי' ב' והלין שכונסין ארמלין שצריך לכונסה מבע"י שהביא התו' בשם הירושלמי כתבתי נמי לשם ולא מגרשין לא הזכיר במתני' אלא שהסמ"ג כתב וז"ל תו' מוסיף ולא מגרשין אמנם בפ' הזורק מוכח שהתירו לגרש בשבת במקום שיש לחוש שמא תזקק ליבם וז"ל הר"ן כלהו גזרה שמא יכתוב וכ"ש גירושין דלא סגי (בלא) כתיבה וצריך ג"כ שיהא נכתב בו ביום ומש"ה לא חש למתניי' ומיהו בתו' תנא ליה דאמרי' בע' הזורק גבי ש"מ דתקיף ליה עלמא טובא דשרי לגרש דוקא בש"מ הקילו שירא דשמא תזדקק ליבם אשתו וכדי שלא תטרוף דעתו עליו בריש הזורק גט כתב' שדעת' מחוור בעיני שאסר לטלטל הגט גם לגרש להדיא ולמסור הגט לידה דאוושא מילתא טפי ולא התירו אפילו בש"מ אלא שיקנה לה הבעל במקום שמונח בו הגט ותתגרש בו היכא דאפשר בהכי ואם אינו באפשר אז אינני חולק על הקדמונים שמתירין לגרש להדיא ע"ש ובריש פ' א' דיני ממונות כתבתי שאסור לדון אפילו בע"ש

ח דין לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין ופיסוק צדקה מיתר ואין מפרישין תרומת ומעשרות וכלן שעשה בין שוגגין בין מזידין בין מוטעין מה שעשה עשוי ומי שעבר וקנה בשבת מקרקעי או מטלטלין אז הקנאתן הקנאה ומי שיקנה מידו קנין כשבת הקנין קיים וכותבי' אחר השבת ונותנים ומ"מ מי שקנה בשבת מכין אותו ומחמירין עליו הכל לפי הענין ודין להכריז על היין כשבת אסור ולהכריז על האבידה בשבת שרי

תו מסקינן לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין גזירה משום מקח וממכר ותמה הר"ן בפ' שואל על פיסוק צדקה לענים בשבת דהא תנן אין מקדשין ומצאתי בשם ר"ח שלא אסרו אלא להקדיש כלי ידוע משום דמחזי כמקח וממכר אבל לא אסרו (אלא) לחייב עצמו בדיבורו לגבוה ועדיין אין נוח לי דהא אין מעריכין לא כלי ידוע הוא ואפ"ה