ים של שלמה על ביצה עד

אלא כדי שלא ימנע משמחת יום טוב וחשבינן כצורך אוכל נפש וכן לעניין החזרת רטייה משום עבודה אבל לעניין גרף של רעי נהי שהתירו לו להקל להכניס כלי בית כדי שימאס בעיניו להוציאו אבל להקל ולהתיר אז להכניס משום תחילתו לא מצינו ואם מתחילה לא יוציאנו מה בכך אם יהיה קשה עליו הריח יצא למקום אחר עוד אם התירו לו משום תחילתו אפילו בלא מים נמי אלא עיקר כדברי הרשב"א ור"י כ' עוד שהק' הרשב"א מה הועיל בנתינת מים לתוכו והלא כשנותן אותן המים בגרף הם אינן ראוי' לכלום והאיך יטלטלו כלי מאוס מחמתן והמים חזרו להיות כעביט והשיב דחזי לבהמות ע"כ ולפ"ז היכא שנמאס הכלי כ"כ עד שלא יהו ראוין לבהמה אסור להחזירן

ה דין מותר להכניס מטתו או כלי תשמישו למקום מאוס לגרום גרף של רעי כדי להוציאו ואפילו מסקום שאין שס דירתו ודוקא שיקבע שס מטתו או שלחנו אכל ישיבה גרידא לא חשיבא להוציא הגרף על ידה

פסק כתב הרא"ש בתשו' גבי חילוקי המוקצה מותר להכניס מטתו או כלי תשמישו לגרם גרף להוציאו וכ' מהר"י קאר"ו מיהו משמע דקביעות ישיבה מיהו בעי כגון מטה לשכוב או שלחן לאכול אבל ישיבה גרידא לא חשיבא להוציא הגרף על ידי כך דא"ל קום פוק כיון דמעיקרא לא היה יושב שם ועכשיו נכנס דרך ארעי ושמעתי שהורה א' מחכמי הדור לאדם א' שנתח' חבית של צבע שלו והיה יוצא כל הצבע ונשפך לארץ שיקבע שם מטתו או שלחנו ואז יהא הצבע נמאסת בעיניו ויוצאנו משם בכלים והיינו מההוא עובדא דריחייא ויפה הורה אם היה בבית אבל אם היה בחצר נראה מדברי המ"מ שאסר שכ' בע' כ"ה וזה לשונו והמפרשים למדו ממעשה זה דבמקום הפסד אם יש שם דירה יכול לשום מטתו שם כדי שיהי' כגרף של לעי דמשמע דאם אינו בית דירה לא משום דמינכרא הערמתו והרא"ש כ' בתשו' בחילוקי המוקצה התירו לטלטל גרף של רעי וכו' וה"מ בבית אבל בחצר או במקום שאין אדם מקפיד עליו לא ואסור לעשות גרף של רעי לכתחילה אבל אם הוא במקום שאדם מקפיד מותר להכניס מטתו או כלי תשמישו לגרום להיום גרף להוציאו ע"כ ומשמע במקום שאדם מקפיד דקאמר היינו שהוא בית דירה וכיוצא שדרך ב"א להקפיד שלא יהא שם גרף לפי שדרכו לדור שם אע"פ שעתה אין קביעתו שם מכניס אדם מטתו או כלי תשמישו וימאס בעיניו ויוציאנו אבל אם הוא מקום שאין אדם מקפיד כלום במקום שאינו בית דיכה כגון חצר וכיוצא בה שאין דרך ב"א להקפיד על גרף כשהוא שם לא שרי ליה להוציאו ע"י שיכניס שם מטתו דכיון שאינו בית דירה מינכרא הערמתו וכדמשמע מדברי המ"מ אלא שמצאתי בנוסחא אחרת כתב אבל אם הוא במקום שאין אדם מקפיד מותר להכניס מטתו ומוכיחין הדברים שזו היא נוסחא האמיתית דבמקום שאין אדם מקפיד הוא דצריך להכניס מטתו דאלו במקום שאדם מקפיד בלא הכנסת מטה נמי שרי להוציאו ואפשר שגם בדברי המ"מ צריך להגיה ואין במקום ואם כלומר דבמקום הפסד ואין שם דירה יכול לשום שם מטתו שאלו היה שם דירה אפילו לא היה שם הפסד דשרי ותו מה צריך לשום מטתו שם הא בלא"ה הוא מקום שמקפידין עליו ושרי וכך הם דברי הראב"ד בהשג' וכ' המ"מ שהם דברים ברורים ע"כ ויפה כתב ומ"מ נכאה שאם הכניס שם שלחנו צריך לאכול שם או לשכוב על מטתו אבל אינו כשאי להכניס שם מטתו או שלחנו כדי שיוציא הגרף שהכי נעשה מקום שראוי להקפיד עליו ואח"כ מיד יחזור ויוציא מטתו ושלחנו דאין זה מן הראוי דאין לך הערמה גדולה מזו

ו דין דאין עולין באילן ביום טוב לא בלח ולא ביבש כמ"שכ בעירובין ושרשי אילן וקלחי כרוב הגבוהין מן הארץ ג' טפחים הן כאילן ואין משתמשין בהם ולא בעליהן ולהשען בברי מותר בתש אסור וצדדין אסורין וצדי צדדין מותרים צדדים הם הקנים הנעוצים באילן וגדי צדדים הוא סולם המונח על אותן קנים ואין רוכבין ע"ג בהמה ובארנו דמותר למסור בהמות לרועה מתא אבל לשאר כותי אסור שמא יעשו בהם מלאכה ואין שטין ע"פ המים

מתני' כל שחייבים עליו משום שבות ומשום רשות ומשום מצוה בשבת חייבין עליו ביום טוב ואלו הן משום שבות לא עולין באילן ולא רוכבין ע"ג בהמה ולא שטין ע"פ המים ולא מספקין ולא מטפחין ולא מרקדין ואלו משום רשות לא דנין ולא מקדשין ולא חולצין ולא מיבמין ואלו משום מצוה לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין ולא מגביהין תרומות ומעשרות כל אלו ביום טוב אמרו ק"ו בשבת ואין ש יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד ומשנה זו צריכה ביאור שמתחילה אמר כל שחייבים עליו כו' בשבת חייבים עליו ביום טוב וא"כ יליף יום טוב משבת ובסוף אמר איפכא כל אלו אמרו ביום טוב ק"ו בשבת ונ"ל שכך הצעת המשנה בתחילה תנא ר' שכל הדינים שהוסיפו חכמים וגזרו ביום טוב לא לקחו דינים אלו אלא משבת וכמו שקבלו שאסור בשבת כמו כן גזרו אותן גזירות ביום טוב ומונה והולך כולן ולבסוף המשנה אמר אע"פ שכל אותן הדינים לא נאמרו בשבת עצמו להדיא ועד לדבר שהרי במס' שבת לא נאמרו וע"ז משיב כל אלו ביום טוב אמרו וק"ו בשבת לכן לא הוצרכנו לשנות אותן דינין גבי שבת ומסיק לא עולין באילן גזירה שמא יתלוש וכ' הא"ז וזה לשונו שלא לעלות באילן לא לח ולא יבש ושרשי האילן וקלחי כרוב הגבוהין מן הארץ ג"ט ה"ה באילן ואין משתמשין בהם ולא בעליהן ולהשען בברי מותר בתש פי' חלש אסור אבל שימוש להשתמש באילן או בבהמה אפילו בברי אסור וצדדים אסורין דהיינו קנים הנעוצים באילן וצדדי צדדין מותרין דהיינו סולם המונח על אותן קנים וכל תשמישי אילן במחובר אסורין וכל המחובר לקרקע בפחות מג' כקרקע דמי ומותר להשתמש בו ע"כ והנה מ"ש בין לח בין יבש היינו בימות החמה אבל ביה"ג מותר ובסוף עירובין הוא מקומו ושם נאריך בזה אי"ה תו מסיק ולא רוכבין ע"ג בהמה שמא יחתוך זמורה להנהיגה וכ' הרי"ף והרא"ש אחריו וזה לשונו ירושלמי משום שהוא (מלוה) על שביתת בהמתו עכ"ל וכ' מהר"י קאר"ו ויש לתמוה כיון דק"ל דחי נושא את עצמו א"כ אינו מצווה שלא לרכוב ע"ג בהמתו ושמא י"ל שאע"פ שאינו מצווה על רכיבתו ע"ג בהמתו מ"מ כיון שהבהמה מצטערת ברכיבתו עליה הרי הוא עובר על שביתת בהמתו ע"כ ויפה כ' דא"ל שהאיסור הוא משום האוכף שהוא מיוחד לרכיבת בהמה הלא כתב המרדכי במי שהחשיך לו בדרך שאף האוכף אין בו חיוב לפי שהוא טפל לגבי אדם הרוכב ולא הוי משאוי ומ"מ אפשר לחוש כשירד מן הסוס דאז הוי האוכף יה ועובר משום שביתת בהמתו אעא כתב וז"ל מי שיש לו נער כותי כוכב על הבהמה בשבת כשמוליכה להשקותה א"ל למונעו שהרי חי נושא את עצמו אבל צריך למנעו שלא יתן למה בגדיו ולא שופ דבר ומדברי הירושלמי משמע להדיא דהאדם מצווה על שביתת בהמתו אפילו ביום טוב ומהשתא תמה אני על דברי מהר"י קאר"ו שהביא דברי ש"ל בסי' ש"ו שכ' וז"ל כתב רב האי גאון נשאל מהו ליתן הסוס או ערד או חמור לכותי שירעה אותן ויניחם אצלו והכותי רוכב עליו ועושה בהן צרכיו והשיב דכיון דשלא בשכירות נתן לו מותר ואם עושה בהן הכותי צרכיו אין עליו כלום דשלא מדעתו הוא עושה ואם רואה אותו מוחה בידו ואם נתנו לו קודם לחג א"ל אפילו למחות בידו ובלבד שלא יקבל שכירות מן הכותי עכ"ל וכ' עליו וז"ל ומ"ש ואם נתנה לו קודם לחג א"צ אפילו למחות בידו נראה שטעמו משום דס"ל דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו אלא בשבת אבל לא ביום טוב ע"כ וכבר הוכחנו מדברי הירושלמי דליתא גם לא מסתבר לחלק כלל לענין שביתת בהמתו שהוא דאורייתא בין יום טוב לשבת מאחר שאינו תלוי באוכל נפש גם עיקר הדין שכ' בש"ל בשם (ר"ה גאון ז"ל) להתיר בשבת מאחר שעושה הכותי מלאכה שלא מדעתו אין זה הטעם מספיק כאשר כתב' כבר בפ"ק דשבת סי' ע"ז שאין מועיל שום תנאי מה שמתנה עם הכות' שלא יעשה בה מלאכה כי אין סומכין על דבריו של כותי כלל אלא שיש לחלק ולומר מאחר שלא מסר לו הבהמה לידו בתורת שאלה או שכירה לעשות בה שום מלאכה כה"ג ליכא למיחש מידי שאם עושה בה הכותי מלאכה הוי שלא מדעתו ממש שהרי לא נמסרה הבהמה לידו לשום מלאכה אכן כ' בהגמ"ר דמ' קידושין שמותר למסור בהמה דקה לרועה אפילו בשבת עצמה ומשמע מדבריו דבהמה גסה אסור משום דחיישינן דילמא עביד בה מלאכה ע"כ ובספר הכלבו כ' נמי בשם כ"ה גאון ואסור ליה לבר ישראל למימסר חיותא לרועה כותי בשבת שמא יוציאנו חוץ לתחום דאמרי' אמרו עליו על ר"י הכהן שלא נמצא כתב ידו ביד כותי מעולם ע"כ ול"נ להכריע דרועה של מתא שהוא אומן לכך וזריז במלאכת לרעותו הבהמה ושלא לעשות בהן מלאכה אפילו בסוסים וחמורים כ"א ברכיבה בעלמא כדרך הרועים לתפוס שאר בהמות הצריכין להם למוסרן לבעלן או לפעמים שבורחין הבהמות וכדי להחזיר והחי נישא את עצמו ליכא למיחש שיעשה בה הרועה מלאכה ממש כי לא מרעי חזקתיה אבל ליתן לשאר כותי מן הסתם אסור אפילו לרעות אם הן בהמות שעושין בהן מלאכות והעולם נוהגין היתר בכל רועים היכא דליכא שאילה ושכירות כדברי כ"ה גאון דלעיל ויש להם על מי לסמוך ולא שטין ע"ע המים גזירה שמא יעשה הבית של שייטן פי' כלי של גומא שאורגים אותן ועושה כמין חבית ארוכה ולמדין בה לשוט והתו' כתב וז"ל וק' דהא תנן ואלו טהורין בכלי חרם טבלא שאין לה לבזבזן וחבית של שייטין אלמא דחרס הוא לכן נ"ל שהוא כלי חרס שאין לו פתח ומתוך כך אינו יכול להשתקע במים לפי שהמים אין יכולין לכנוס לתוכו ולכך צף ע"פ המים וזה לשון הא"ז ולא שטין ע"פ המים ואסור לאדם להשיט דבר ולהוליכו מאצלו ואסור לאדם להשיב דבר ולהביאו אצלו וקיסמא שע"פ המים להפצילו לכאן ולכאן כדי לנקות המים שיהיו יפין ביום טוב ע"כ ועיקר דין זה של שטו ורחיצה כתב' בע' כירה סי' י"א וסי' י"ד ולא מספקין כו' גזירה שמא יתקן כלי שיר פרש"י מספקין יד ע"י מטפחין כף על ירך וכ' עליו סהמ"ג וזה לשונו ובירושלמי לא משמע כן קאמר עליה לא מספקין סיפוק שהוא מחמתו כמה דאת אמר ויחר אף בלק אל בלעם ויספוק כפיו ולא מטפחין טפוח שהוא לרצונו משמע דשניהם על יד אלא שזה מחמתו וזה מרצונו וכיון דעושין להשמעת קול גזרינן שמא יתקן כלי שיר ע"כ והרי"ף הביא עי' הירושלמי וכן הרא"ש אחריו ומה שאין הכרע בפי' יש לזהר בכולן ואין מרקדין איתא בירושלמי ר' זעירא ור'