ים של שלמה על ביצה סו

הרא"ש וז"ל כ' הראב"ד ז"ל דביקוע עצים מותר ע"י שינוי לכ"ע לעי שא"א לאפות ולבשל בלא עצים ולפיכך עשו אותו כדיכת המלח שהתירו ע"י שינוי ע"כ ולא ידענא מאי שינוי קאמר כבר מפורש במשנה התיר הביקוע בקופיץ דוקא ולא בדבר שהוא כלי אומנות ויראה מדבריו דס"ל שכוונת הראב"ד היה למצוא היתר האש בבקעת עצים ע"י אתו שינוי ומש"ה תמה עליו איך להמצא שינוי אחר שלא הכר במשנה ואינו כן אלא כוונת הראב"ד לומר מאיזה טעם התירו הביקוע ע"י שינוי ולמה לא יחשב כמכשירין שאפשר לעשות מעי"ט וע"י שינוי כו' שהזכיר הראב"ד היינו נמי שינוי דקופץ דמתני' דשרי לכ"ע אע"פ שאפשר לעשות מעי"ט הוא מטעם לפי שא"א לאפות ולבשל בלא עצים כו' וכן משמע להדיא בדברי הר"ן שכת' ז"ל ומקשו הכא הא הוו מכשירין שאפשר לעשותן מעי"ט תירץ הראב"ד כו' כמ"ש כאן וכן הוא להדיא בהשגות וכ' עוד ויראה דהיתר ביקוע דאיירי ביה היינו לבקע מן הקורה שא"א לאפות ולבשל בה בלא ביקוע אבל עצים של הסקה והם גדולים קצת לא יבקעם דכיון שיכול לאפות ולבשל בהם בלא ביקוע טירחא שלא לצורך הוא ואב מלאכה כדאמר בע' כלל גדול האי מאן דסלית סילתא חייב משום טוחן קצת משמע כן מדברי הרמב"ם ז"ל שכ' ולמה אסרום בקרדום וכיוצא בהם מעני שאפשר ה"ל לבקע מעי"ט ולמה לא נאסר הביקוע כלל מעני שאפשר שיפגע בעץ עבה ולא יוכל להבעירו וימנע מלבשל לכך התירו לו לבקע בשינוי ע"כ ואמת שכך פי' המ"מ ז"ל כראה מדברי רבינו שלא הותר הביקוע אלא בעצים גדולים אבל בעצים דקים שהן נוחין להדליק לא וכ"כ הרשב"א שכ"כ מדברי רבינו ואיני יודע למה כי לכאורה נראה דלדברי הרמב"ם התירו הביקוע בכל העצים משום האי חששא דשמא יפגע בעץ עבה ומש"ה הצריכו שינוי בכל העצים וכ"מ הלשין שאפשר שיפגע בעץ עבה ומ"מ לענין הלכה כראה כדברי הרא"ש וכ"פ ראבי"ה כאשר כ' המרדכי והטור וז"ל עצים של הסקה גדולים קצת וראוים להסקה בלא ביקוע לא יבקעם כלל כיון שאפשר להסיק בלא ביקוע אבל לשברם ביד יראה מפרש"י שמותר אבל מלשון א"א הרא"ש ז"ל יראה דאפי' לשברם ביד נמי אסור וטוב להחמיר ע"כ ומ"ש יראה מפרש"י שמותר כ' הקאר"ו ולא ידענא מאיזה לשון דייק הכי וי"מ דדייק משום דמסקינן דרבה בר כ"י היה מפשח ויהיב לי אלוותא אלוותא פי' מקלות גדולות ואע"ג דחזי לקתא דנגרי וחציני ע"כ ופרש"י היה מסעף בידו מעץ גדול ענפים ומזה דקדק הטור דמותר לשבור ולבקע חתיכות עץ גדול אף שאפשר להסיק בלא ביקוע אבל מ"מ נראה בעיני דאין להביא ראי' מרש"י דה"נ איירי בעץ גדול שלא היה אפשר להשתמש בו (ולהרים) מפני רוב גדלו והא ראיה שאפי' אחר פשוח היה מקלות גדולות הראויה לבית יד של נרגא ומה שפרש"י ביד דבסכין ודאי אסור דהוי תיקון ממש בפרט מאחר שעשה אלוותא כו' ואפשר שאפי' עץ קטן אסור לקטום בסכין אלא קוטמו ביד דומיא דמוללו ונראה דדייק מהא דס"ל לרש"י הא דסלי' סילתא בפ' כלל גדול שהוא מבקע עצים גדולי' ועושה (מהן) קטנים ומש"ה חייב משים טוחן ואין טחינה ביד אלא בכלי וכן מוכח נמי ממה שפרש"י בפ' מפנין גבי קוטמו ביד אבל לא בכלי כדפרי' לשם וא"כ מאחר דליכא אב מלאכה למה לנו להחמיר כ"כ גבי שמחת י"ט ומלשון הרא"ש נמי משמע דתלוי הכל במה שהוא אב מלאכה שהרי כ' וז"ל כיון שיכול לבשל ולאפות בהם בלא ביקוע טרחא שלא לצורך הוא ואב מלאכה כדאמרי' בפ' כ"ג האי מאן דסלי' סילת' כו' ומ"ש מלשון א"א הרא"ש ז"ל (יראה) לאיסור ס"ל מאחר שהרא"ש בע' כלל גדול ובשום מקום לא חילוק בין יד לכלי הכל אסור ומ"מ לא נהירא אלא אדרבה נ"ל מאחר שהרא"ש תולה האיסור באב מלאכה ביד שרי דאין טחינה אלא בכלי ואפי' פלפלין דשייך בהו טחינה לא תמצא בשום מקום לאסור ביד כ"א בכלי ע"כ נראה בעיני דשרי לד"ה ואית' נמי בתוספת' לא יתן אדם אבן ע"ג בקעת כדי לשוברה אבל מכניסה בחור ושוברה אלמא דשרי לבקוע ביד וכ' התו' שאין אנו בקיאין (בין) קרדום לקופץ ואסור לנו לבקע עצים בי"ט כלל וכ"כ הטור בשם הסמ"ק שאין להתיר אלא בסכין והמדקדקים נהגו לאיסור אף בח"ה ומתקנים כל העצים הקטנים הצריכין אף לבישול דגים קודם י"ט משום דחוששין לטירחא יתירא כמ"ש הרא"ש שהרי יכול לבערו כך בלא ביקוע ואין להקל אבל במקום שדמי עצים יקרים לא חיישינן לטירחא יתירא דהא הפסד מרובה הוא

ח דין בית שהוא מלא פירות ונפחת בי"ט מותר ליקח מהם כמקום הפחת

מתני' בית שהוא מלא פירות סתום ונפחת מאיליו ניטל ממקום הפחת ר"מ אומר אף פוחת לכתחילה ונוטל והלכה כת"ק והא דאמרינן נוטל ממקום הפחת מוקי בגמ' דוקא מאוירא דלבני עי' סידור של אבנים בלא טיט וכ' רש"י ולא אמרי' מוקצה מחמת איסור נינהו שהרי אין יכול לפחותו בי"ט ואסח דעתיה מינייהו וכיון דלא הוי בפחיתתו איסורא דאורייתא אלא איסורא דרבנן הלכך לאו מוקצה הוא כדאמרי' בשלהי פי' גבי טבל שאם עבר ותקנו מתוקן וכ' הרא"ש אבל בנין גמור דאיכא בסתירה איסור דאורייתא אסור דאתקצאי בה"ש מחמת איסור ואפי' לר"ש דלא שרי אלא בסוכה רעועה שנעלה והר"ן כ' מרש"י ואח"כ כ' וז"ל והקשה עליו הרמב"ן ז"ל לת"ק דלא שרי לפחות אמאי לא אתסרו פירות משום מוקצה אע"ג דליכא אלא איסור' דרבנן והא סיכה רעועה מוקצה וחמת איסור של דבריהם היא שאפי' בבריאה לא מחייב משום סותר אלא סות' ע"מ לבנות וכן נמי במעו' שעל הכר ומטה שיש עליה מעות אמרינן דבמניח נעשה בסיס לדבר האיסור ואפי' לאחר שנטלו המעות אסורין ואע"ג דליכא אלא איסור' דרבנן לפיכך פי' ז"ל שאע"פ שאסור לפחות אעפ"כ אין הפירות מוקצין מחמת איסור הסתירה דלא אמרינן מוקצה מחמת איסור אלא שהאיסור בגופן או שנעשה בסיס לדבר האיסור דומיא דנר אבל הכא העירות ראויין ולא נעשו בסיס לבית אלא שד"א גורם שאינו יכול להנות מהן ואינו אלא כאלו היו פירותיו במקום שאינו יכול לילך לשם ע"כ והתו' כתבו דמתני' אתיא כר"ש דלית ליה מוקצה וכבר נדחו דבריהם ממ"ש הרא"ש דאי הוי מוקצה מאיסור דאורייתא אפי כ"ש מודה וא"כ בע"כ צריכין לחלק דמ"ש משאר מוקצה דרבנן כמו שהקשה הרמב"ן אלא בע"כ צריכין אנו לחלק כמו שחילק הוא דהפירות לא נאסרו מעולם וכו' וכן עיקר וא"כ אפי' במוקצה גמור נמי שרי מטעמו וזהו טעמו של הרמב"ם שכ' סתמא להתיר בית שהיה סתום ונפחת שנוטל ממקום הפחת דמשמע אפי' בבנין גמור וכן הרי"ף שהביא המשנה כצורתה משמע דבכל ענין שרי וכן הסכים המ"מ וכ' הקאר"ו וז"ל ונראה שטעמו משום דלא אוקמינא באוירא דליבנא אלא משום דקשיא לר"מ אית לן למימר דת"ק מיירי בכל עניין הלכך כיון דק"ל כת"ק אפי' בבית בנין גמור שרי ולי נראה דהך אוקימת' קאי אכולה מתני' דאיירי באוירא דליבנא ואפ"ה לת"ק נוטל ממקום הפחת ולא שיפחות מאיליו כדברי כ"מ אבל אה"נ שרי לת"ק בכל ענין

ט דין חותמות שבקרקע כגון דלת של בור שקשור בו בחבל יכול להתירו אכל אסור להתיר קליעתו וכן אסור לחתכו בסכין חותמות שבכלים יכול להתירו ולהתיר קליעתו ולחתוך בסכין אכל פותחות של עץ אסור להפקיע ולשבר ואפי' ע"י כותי אסור בית הצואר שהי' תפור אע"פ שמותר לנתקו זה מזה אסור להקל בפני ע"ה וכן רצועות העשוין בכתונות מותר לנתקן בצינעה שלא בפני ע"ה

אמר שמואל חותמות שבקרקע מתיר פי' את הקשר אבל לא מפקיע החבל לסתור גדילתו ולא חותך שבכלים מתיר ומפקיע וחותך א' שבת וא' י"ט וכ' הכלבו וז"ל חותלות של תמרים מתיר הקשרים ומפקיע כל החבלים ואפי' בסכין ואפי' גופן של חותלות לפי שכ"ז כמו ששובר אגוז או שקדים בשביל האוכל שבהם ע"כ וכ' הטור בשם כ"ע וז"ל היתדות שנועלין בהם אסור להתירן דהוי בנין גמור ע"כ וכ"כ המרדכי בע' בכ"מ שהר"ר יעקב קיני"ן פי' שמותר להתיר הצירים שקורין גונ"ץ בלע"ז שאחורי התיבה אם נאבד המפתח דהא סתירה גריעה היא כיון שא"צ לשבור שום דבר אבל לא נראה לר"פ דהא אמרי' בפ' כל הכלים דאסור להחזיר דלת של תיבה גזירה שמא יתקע עי' שמא ישים הצירים דהוא בנין חשוב ע"כ ולענין שבירת התיבה כ' הסמ"ג וז"ל מכאן הורה הכ"א ממיץ שאם נאבד המפתח של תיבה והוא צריך לפותחה לצורך שבת ישברנה לכתחילה ואין בדבר חשש איסור אבל ר"ש כתב וז"ל אמר ר' דמההיא דבכ"מ יש ללמוד דוקא בקשור בחבל מפקיע וחותך אבל פותחות של עץ ושל מתכות אסור לשבר ולהפקיע מדקשיא לן גבי נתן ערובו במגדל אמאי הוא במקום א' ועירובו במקום אחר דפשיטא ליה שאין להפקיע הפותחות וליטול העירוב אע"פ דסתם המגדול שבכל הגמ' הוא כלי כמו הצד צבי לבית וציפור למגדול וכן ההיא דתחילת ע' כל הכלים ע"כ וכן מסקנת הרא"ש שכ' בפ' בכ"מ אמתני' דנתנו במגדל ונעל בפניו ואבד המפתח ה"ז עירוב דאוקמי רבה וכ"י במגדול של עץ ומסקינן דמתני' איירי במנעול וקטיר במיתנא הוא ובעי סכינא למפסקיה וכ' הוא דמשמע מהכא דהא דאמרי' חותמות שבכלים מתיר ומפקיע וחותך היינו דוקא כעין קשירה של מיתנא וכיוצא בה אבל פותחות של עץ ושל מתכת אסור להפקיע ולשבר דבכלי נמי שייך בנין גמול וסתירה גמורה ע"כ והוא דעת כ"י בעל התו' וכ"כ המרדכי בפ' חבית והסמ"ק כ' והטור הביאו וז"ל ובשבירות פותחות של תיבות נחלקו בה הר"א מתיר והר"י אוסר ומיהו ע"י גוי יש להקל ע"כ ואני אומר מאחר שדברי ר"י נכונים שאסור לשבר התיבה ולא התירו אלא כעין קשירת חבל א"כ כל מה שאסור לעשותו אסור נמי לומר לכותי לעשותו ואף להתיר ע"י כותי כ"א בהפסד מרובה או שטרוד ונחפז הרבה לצורך דבר מצוה אבל לפוחתו בסכין שמעתי לנהוג היתר אם יש בו צורך קצת וז"ל התשו' שמצאתי בליקוטים וכשנאבד המפתח נראה שמותר לפתוח בסכין או במחט לכ"ע כדתנן בריש כל הכלים מחט של יד ליטול בו את הקיץ ושל שקים לפתוח בו את הדלת פי' מחט (גדולה) שתופרין בה שקים לפתוח בה את הדלת מי שנאבד מפתחו ע"כ ומה שאמרנו דבקרקע דהיינו דבר המחובר שייך בהו סתירה היינו כשעשוי לקיים אבל סתירת התנור אפי' תנורים שלנו שהם מחוברים ושרוקין פתחן בדף ומן הצד בטיט הטיב אפ"ה לא שייך בהו סתירה שעומד לסותרו ולהפתח עיין ע' במ"ט סי' י"ב כ' המרדכי בפ' המביא כדי יין וז"ל כ' ראבי"ה הלכתא כשמואל דאמר אין בנין וסתירה בכלים ומטעם זה מותר להפקיע