ים של שלמה על ביצה ס

מפני מצוי המדות פי' כשהיה מוכר שמן היה לו מדות הרבה ומביאין הלקוחות כליהן ומודד לאיש ואשה במדה לעצמו ומתמצות והולכות לתוך כליהן כל הלילה וכ"ז אינו אלא ממדות חסידות ולא מן החיוב כדמסקינן בסוגיא ת"ר הוא כנס ג' מאות גרבי יין מברורי המדות וחבריו כנסו ג' מאות גרבי שמן ממצוי המדות והביאום לפני הגזברין לירושלים אמרו להן חכמים אי אתם זקוקים לכך פי' רש"י הואיל ומתחילה לא נתכוונתם לגזל שלקוחו' מוחלין ע"י טרדן ומרוצתן שאינן יכולין לשהות עוד וידעי וקא מחלי אמרו להם אף אנו אין רצונינו בכך פי' לזה ליהנות בשל אחרים אמרו להם חכמים הואיל והחמרתם על עצמיכם עשו מהם צרכי רבים שהכי משל רבים היו ויהנו הבעלים מהם ולא להקדש ומסיק בסוגיא מאי אבל לא במדה אר"י אבל לא בכלי מיוחד למדה עי' שמודד ומוכר בו אבל בכלי העומד למדה שכשישבר זה בא זה תחתיו אבל עדיין לא מדד בו ימלאנו כבא אמר מאי אבל לא במדה שלא יזכיר לו שם מדה פי' רבעא או לוג אלא כך יאמר לו סתם כלי זה מלא לי ואפי' בכלי המיוחד למדה וכ' הרא"ש ומסתברא דהלכה הוא כרבא דהוא בתראי וכ"פ בה"ע והרמב"ם ז"ל פסק כר"י והרי"ף ז"ל לא הביא דברי רבא כמ"ש בגמ' בספרים שלנו אלא כך הביא רבא אמר ובלבד שלא יזכיר לו שם מדה אבל כלי העומד למדה ימלאנו והיינו כר"י וזהו דוחק דבגמ' משמע דפליגי ועוד מאחר דקפיד התנא אשם מדה שלא להזכיר משמע דאמדה גופא לא קפיד כלל וכן השיגו הר"ן שכ' ומוכח בגמ' ללישנא דרבא דלת"ק דק"ל כוותיה אפי' כלי המיוחד למדה כלומר שכבר מדד בו ימלאנו וכ' הרמב"ם בפ"ד מהל' שביתת י"ט ותמיהני על הרי"ף ז"ל שכ' אבל כלי העומד למדה ימלאנו וכ"כ הטור בשם הרא"ש במסקנ' דאפי' עומד למדה ימלאנו וכ' עוד הר"ן וז"ל ונ"ל דכי שרי ה"מ כשהלוקח נוטל מדה של מוכר ומוליכה לביתו והיינו לישנא דאומר אדם לחבירו מלא לי כלי זה והיינו נמי דאמרינ' בגמ' דעבידי אינשי דמקרבא חמרא במנא דכלי ושתו כלומ' שמשתמשין במדה עצמה אבל למדוד בכלי המיוחד למדה ולשפוך לתוך כליו של לוקח אסור והיינו דתנן מעשה באבא שאול בן בטנית שהיה ממלא מידותיו מעי"ט ונותנן ללקוחו' בי"ט וכ"נ דברי הרמב"ם ז"ל בע' ד' מהל' שביתת י"ט ע"כ ודברי' של טעם הן ולענין מכירה אין חילוק בין י"ט לשבת וכ"כ מהר"י קאר"ו וז"ל ונראה דבגוונא דשרי בי"ט שרי כמי בשבת ומה שלא כתב ההתיר אלא בי"ט היינו משום דמתני' דאומר אדם לחנווני מלא לי כלי זה בי"ט מיתני ומ"ש בפ"ג מהל' שבת שאסור למדוד בין בכלי מדה ובין ביד איכא לאוקמא במדת קרקע או בגדים דוקא וכדמשמע מדקתני בין בחבל אבל מדת הלח אה"נ דשרי כי היכי דשני בי"ט ואפי' את"ל דבמדת הלח מיירי איכא לאוקמה במזכיר לו שם מידה או בשופך המדה לתוך כלי אחר דבי"ט נמי אסור ע"כ והאידנא בעו"ה נהגו להקל במידת שאומרים להדיא תן לי מדה אחת של יין או חצי מדה או ב' מדות ואין מי ששם על לבו להוכיח והרא"ש נמי כת' בתשובה וז"ל וששאלת שנוהגין במקומך שמודדין יין בשבת וכותבין בע"ש פלוני הניח כך וכך מעות ופלוני כך וכך ולמחר כשמודדין היין לוקח בעל היין מחט ועושה נקבים במני' המדות שמוליך דע כי מנהג רע הוא וראוי לבטלו ושתים רעות הן עושין חדא המדידה כדתנן בפ' א"צ אומר אדם לחבירו מלא לי כלי זה אבל לא במדה ומפרש בגמ' מאי אבל לא במידה אר"י אבל לא בכלי המיוחד למידה ועוד דאסור להסתכל באותו כתב שכתוב בו סכום המעות כההיא דתנן בפ' (שואל) מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו אבל לא מתוך הכתב ומפרש בגמ' מ"ט א"ר ביבי שמא ימחוק אביי אמר שמא יקרא בשטרי הדיוטות ע"כ וכ' המרדכי בפ' א"צ אמר רבא ובלבד שלא יזכיר שם מידה אבל כלי המיוחד למידה ימלאנו ואתי כ"י למימר כו' והלכתא כרבנן ואפי' לר"י אם אינו ממלאו או הוסיף עליו שרי ואין כאן גזל שידוע לבעלים שהכל רגילין בכך בי"ט ולכך נהגו למדוד במידה ולהטיל בה טבעת ע"כ וכ"כ בא"ז וז"ל ונהגו להטיל טבעת במידה או דבר שאין מוקצה וכן נמי אם אינו ממלא את הכלי או מוסיף עליו מותר ואין בו משום גזל שהכל רגילין בכך בי"ט ע"כ

כו דין לא ימדוד אדם שעורים ויתן לפני בהמתו אכל נוקב בקב בכרי עצמו וממלא שלא כדרך מדה וכן יכול לשער לפי אומד דעתו ומותר למדוד תבלין כדי ליתנם בקדירה כדי שלא יקדיח תבשילו ודבר זה סותר כין לנחתום בין לכל אדם אסור למדוד קמח בי"ט כדי ללוש ואפי' בפסח אלא יפחות או יוסיף מעט

אדבריה רב חסדא לרב עוקבא ודרש לא ימדוד אדם שעורים ויתן לפני בהמתו אבל קודר הוא קב או קביים פי' רש"י קודר לשון נקב נוקב בקב בכרי עצמו וממלא שלא כדרך מדה והרי"ף ז"ל פי' קודר משער באומד דעתו ואזלי' בתר תרוויהו לקולא במילי דרבנן מאחר שאין הכרע והנחתום מודד תבלין ונותנן לתוך הקדירה שלא יקדיח תבשילו משמע לכאורה שלא התירו אלא לנחתום דוקא ולא לשאר ב"א וכ"כ הטור בהדיא אסיר למדוד תבלין כדי ליתנם בקדירה ולנחתום מותר כדי שלא יקדיח תבשילו אבל המ"מ כת' בפ"ד דלאו דוקא נחתום אלא ה"ה לכל אדם אלא שדברו חכמים בהווה וכ' שכן נראה מדברי קצת גאונים ע"כ וכ"נ עיקר ואדרבה אמינא דאפי' נחתום שבקי בכך התירו לו למדוד כדי שלא יקדיח תבשילו כ"ש לאחר עוד מסקינן א"ר ירמיה בר אבא א' רב מודדת אשה קמח לעיסתה כדי שתטול חלה בעין יפה ושמואל אמר אסור והא תנא דבי שמואל מותר אמר אביי כיון דאמר שמואל אסור ותנא דבי שמואל מותר הלכה למעשה אתי לאשמועינן פי' רש"י הבא לישאל הלכה למעשה מורין לו איסור ואי חזינן אינש דעביד לא מחינן בידיה דהלכה דמותר אבל אין מורין כן וכתבו התו' ולפ"ז מצינו לפרושי דרב דשרי לאו הלכה למעשה קאמר ולא פליגי וכ' ויותר נראה דרב ושמואל בהלכה למעשה פליגי והלכתא כרב באיסורי וכ"פ בה"ג בשם ישיבת סוריא וז"ל דשדיר ממתיבתא דסוריא דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי וכ"ש דתנא דבי שמואל כוותיה דרב וה"ל יחיד במקום רבים אבל מתיבתא דפומבדיתא שדרוה לאיסור כשמואל וטעמייהו משום דיכול למדוד מאתמול דלאו צריך קדירה דנימא שמא יפגום טעמא או שלא יקדיח תבשילו וכ"ע הרי"ף ז"ל והרמב"ם וב"הע ז"ל ע"כ אבל תימא וכי יש רשות לגאון או למחבר להכריע נגד קבלת הלכה הלכתא כרב באיסורא משום דמסתברא טעמייהו אלא נראה עיקר כמו שכתבו התו' וז"ל ויש שפוסקין כשמואל דע"ג דהלכה כרב באיסורי מ"מ מדאמר האי לישנא שמואל הלכה למעשה אתי לאשמועינן משמע דהלכתא כוותיה וכ"נ עיקר מדלא אמר שמואל ס"ל הלכה ואמ"כ אלא שמואל הלכה למעשה אתא לאשמועינן דלא כברייתא אלמא דהוי שמיע ליה להדיא מרבותיו הלכה למעשה לאיסור וכתבו התו' שהאידנא זהירות הנשים שלא למדוד במדה שמודדין בה בחול אלא פוחתות או מוסיפות ואף למתירין היינו דוקא בימיהם שהיו נותנים א' מכ"ד חלה וטעם זה לא שייך האידנא שהרי אין אנו מפרישין כ"א מעט אפי' מעיסה מרובה ואותו מעט אינו נאכל אלא נשרף וכ' הרא"ש ומיהו בפסח שאין לשין יותר מעשרון וגם אין לפחות משיעור חלה אפשר שדומה לנעילת חלה בעין יפה למתירין אכן התו' כתבו וז"ל וכן בפסח נמי יש להזהר מלמדוד בי"ט למצות וצריך לעשות פחות מכשיעור ולא ימדוד במידה שעשוי למדוד בחול ובצמצום אלא יפחות או יוסיף אם המידה קטנה וז"ל הטור ויש שמתירין בפסח מפני שצריך לדקדק במדידה שלא לפחות משיעור חלה ושלא להוסיף משום חשש חימוץ והרי"ף אוסר וכ"כ הרמב"ם וכ' מהר"י קאר"ו ואני לא מצאתי להם שאסרו להדיא מדידת קמח בפסח אלא שכתבו סתמא אסור מדידת קמח ומה בכך הם כתבו לשון הגמ' דאיירי סתמא ואם המפרשי' מתירין בפסח מטעם שכתבו אף דבכי הרי"ף והרמב"ם נוכל לפרש כך אלא נראה דבשיטת הרא"ש כ"כ שהוא כתב דבפסח אפשר שדומה לנטילת חלה בעין יפה ומתירין משמע דלדברי העוסקים דאסרו כדשמואל בפסח נמי אסור שהרי אפי' בימיהם שהיו נותנים א' מכ"ד חלה אסור שמואל ולהרא"ש לא עדיף פסח מנטילת חלה בעין יפה בימיה' ע"כ ויפה כתב שהוא מיושב לפי סברת הרא"ש אבל אינו מיושב לפי סברת הר"ן שכ' וז"ל ומיהו מסתברא דלצורך הפסח שהאשה צריכה למדוד שרי אפי' למעש' דלא גרע מתבלין לנחתום ונראה בעיני דלא דמי דאף הכא יש תיקון בדבר כמ"ש בהגהמ"י שלא ימדוד אותה אלא ילוש אותה בשני פעמים ובכל פעם ישים יותר מן החצי מדה

כז דין אין מרקדין קמח בי"ט דהיינו תחלת הרקדה אפילו ע"י שינוי ואם רקדו מעי"ט ורוצה לשנות בי"ט כדו שתהא נאה עריך לעשות ע"י שינוי כגון אחורי הגפה או ע"ג השלחן ואם נפל בו צרור או קיסם מותר לרקדו שנית אפי' בלא שינוי

ת"ר אין שונין קמח בי"ט כ"ע וכ"י בן בתירה אומר שונין ושוין שאם כפל לתוכו צרור או קוסם ששונין תני תנא קמיה דרבינא אין שונין קמח בי"ט אבל נפל לתוכו צרור או קיסם בורר בידו א"ל כ"ש דאסור דה"ל כבורר והפוסקים לא הביאו זה כי רבינא איכו פליג אלא לענין ברירה ביד שאמר כ"ש הוא דאסור ולסברת תנא דס"ל שונין היכא שנפל בו צרור או קיסם לא פליג רבינא כלל ומ"ה השמיט הרי"ף והרא"ש דביתהו דרב יוסף הוה נהלא פי' מרקדת קמחא אגבא דמהולתא פי' אצד שני של הנפה שהיתה מהפכת אותה א"ל חזי דאנא ריפתא מעלייתא בעינן כ"ל ואל תצטרך לשנות דביתהו דרב אשי הוה נהלא קמחא אגבא דפתורא עי' רש"י אחורי השלחן כמו אגבא דמהולתא והתו' כתבו אפשר לפרש ע"ג השלחן ממש וחשיב שינוי לעי שדרך לרקד בעריבה ובודאי האידנא אין לך שינוי גדול מזה אמר רב אשי הא דידן ברתיה דכמי בר חמא הוי ורב"ח הוה שכיח קמיה דר"ע מריה דעובדא פי' מדקדק במעשים הוה ואי לא דחזייא מבי נשא לא הוה עבדת וכ' הרא"ש מדברי התוס' וכל הני עובדא אשונין קאי אבל בתחלת הרקדה אפי' ע"י שינוי אסור וכ' עוד ומה שהביא הרי"ף ז"ל הני תרי עובדא אע"ג דלכאורה משמע דפליג אהדדי כב יוסף לא בעי שינוי ורב אשי בעי שינוי ומסתמא הלכה כר"א ולא היה לו להביא עובדא דרב יוסף אומר אני דל"פ אהדדי דשינוי אגב' דמהולתא לא בעי לפי שאינו נרקד יפה והיינו דקאמר לה רב יוסף אנא ריפתא מעלייתא בעינא ואגבא דמהולתא אין העת יפה אבל שינוי דאפתור' בעי ולא