ים של שלמה על ביצה מז

דלשם מצוה ולשמחת יום טוב מדליקין אותו ושרי על ידי מתוך כהוצאות קטן ולולב וספר תורה עד כאן וכ"י כתב נר של בטילה נראה שמדליקין לכבוד דאלו לבטלה ממש פשיטא דאסור ולא נהירא דלכבוד יום טוב לא מקרי כר לבטלה לא מבעי' נרות שמברכין עליה' אפילו מדליק הרבה אלא אפילו אחר שהדליק אותם ובירך עליהן יכול להוסיף עליהן אלא נר של בטילה שמדליקין להראות עושרו או נדיבתו בעני אחרים וזה אסור אלא שאין העולם נזהרים בזה ויש להן על מה לסמוך כי דלדברי הרמב"ם בפרק ראשון משמע דשרי וכ' לשם המגיד משנה דאע"ג דרבי יהודא אמר בירושלמי לא תאסר ולא תישרי לא סמך עליו רבינו דכיון דבגמרתינו כבי יהודא עצמו השוה אותן דאמרי' בפרק קמא דביצה דכי היכא דאמרי בית הלל מתוך בהוצאה הכי נמי בהבערה עד כאין

לו דין דאין מסננין את החרדל במסננת שלו ואין ממתיקין אותן בנחלת של עץ אשל בשל מתכת מותר ואין עושין גבינה ביום טוב

פסק כתב הרי"ף והרא"ש אחריו גרסינן בפ' ר"א דמילה תנו רבנן אין מסננין את החרדל במסננת שלו פי' משום דהוי כבורר ואין ממתיקין אותם בגחלת והתני' ממתיקין אות' בגחלת לא קשיא כאן בגחלת של מתכת כאן בגחלת של עץ אמר ליה אביי לכ' יוסף מאי שנא מבשרא אגומרא אמר ליה התם ליכא כיבוי הכא איכא כיבוי בעא מיני' אביי מרבה מהו לגבן אמר ליה אסור אמר ליה ומאי שנא מלישה התם לא אפשר הכא אפשר והא אמרי נהרדעא גבינתא בת יומא מעליא הוא הכי קאמר אפילו בת יומא מעליא וכ' בעל המאור וזה לשונו הא דתנו רבנן אין מסננין את החרדל כו' כדאי' בפרק רבי אליעזר דמילה וכתב הרב בהלכות במקום הזה אלא שהוא כתב מאי שנא מבשרא אגומרא אמר ליה התם ליכא כיבוי הכא איכא כיבוי ואנן לא גרסינן הכי כי כל כיבוי שהוא מחמת אוכל נפש מותר ומה לי הבערה ומה לי כיבוי אלא הכי גרסינן התם לא אפשר הכא אפשר כלומר אי אפשר באכילת צלי אלא כך כי הוא המובחר שבצלי אבל (מתוק) החרדל אפשר בלעדיו לעי שאין בו צורך אלא לנשים מפונקים ומעונגים יותר מדאי ואינו דבר השוה לכל נפש ולא שרי מלאכה בכל כי האי מילת' וכן ההיא דבעי מיני' אביי מרבה מהו לגבן א"ל אסור ומ"ש מלישה התם א"א הכא אפשר כלומר הגבינה אפשר בלעדיה כי החלב טוב ממנה אפי' להגבינה המובחר שהיא בת יומא א"ל והא אמרי נהרדעא גבינה בת יומא מעליא קס"ד שהיא מעולה יותר מן החלב א"ל הכי קאמינא אפי' גבינה בת יומא כ"ז שיש בה טעם החלב מעליא משאר גבינה שאינה ב"י ויצא הלחות ממנה וכ"ש שהחלב יותר טוב מכילן ובפרש"י נמצא זה בחילוף שהוא אומר שהגבינה יבשה טובה מן הלחה וי"ס שאין כ' בהן אפי' גבינה אלא אפי' בת יומא והם נוטים לדברי רש"י ז"ל ע"כ ולפי דבריו במקומות שכל בני העיר מאכלם חרדל שרי לעשותן בי"ט אבל יש לפרש הכא אפשר למתקן מבע"י שכן דרכו למתוק ממנה הרבה בבת א' אבל עושין פירות אן נעשין אלא ביומא כדי שלא יפחת ריחו וא"כ בכל המקומות אסיר ומ"ו אף לפי זה יש למצוא היתר היכא שלא היה לו באפשר לעשו' בעי"ט שרי אבל דברי הרי"ף דס"ל התם ליכא כיבוי כלומ' כיון דסופו מבעיר לא חשיב כיבוי אבל הכא כבוי גמור הוא ומה שהקשה בעל המאור על דברי הרי"ף השיב הרמב"ן וז"ל אמר הכותב זה הפי' מר מן החרדל וא"א למתקו דכל ממה שהוא אוכל נפש מותר לכל אדם ולווה זה דומה לשחיטת צבי בי"ט שמותר כדאי' בפ"ק דשבועות ומה יאמר למי שאין לו לפתן אלא זה שהוא מטביל עתו בחרדל ואוכל לכן המיתוק ודאי צורך הוא ושוה לכל אדם שהכל ממתיקין אותו וגי' רבינו נכונה היא וכך פי' שמתוק החרדל תקון הוא ואינו בכלל אפיה ובישול אלא כטחינות החטים וכענין שאמרו באגדה כל ממה שנברא בו' ימי בראשית צריך עשיה חרדל צריך למתוק חטים צריך לטחון אפילו אדם צריך תיקן ומפני כך אסרוהו והוינן בה משום דקס"ד דאין כיבוי לצורך והיינו דאמרינן ומ"ש מבישרא אגומרי שיש בו כיבוי ואינו לצורך אוכל נפש ממש שהרי אפשר לצלות בלא כיבוי והמובחר שבצלי אינו ע"ג גחלים ממש אלא קרוב להם שלא ע"ג גחלים או בתנור גרוף ואעפ"כ אין חוששין לכבוי זה ומפרקי' התם ליכא כיבוי ומש"ה מותר הכא איכא כבוי ע"כ

לז דין קמטים שעושין הנשים בבתי זרועותיהן ובתי שוקיהן אסור לעשותן אפי' בחיה

מסקינין בסוגיא קטרי בידי מעשה אומן הוא ואסור והוא שעושין בידי זרועות של נשים סמוך ליד וכן בתי שוקיים קמטין קמטין וכפרש"י והר"ן והרמב"ם כ' בזה"ל בה' שבת אסור לתקן בית יד של בגדים ולשברם שברים כדרך שמתקנין בחול הבגדים כשמכבסין אותו ע"כ עוד פי' הרי"ף פי' אחר קטורי מלשון קטורה כ"ל לעשן בית הידים בבושם אס' ומה שמסיק בגמ' לעשן שרי היינו פירות דומיא דלעשן דלעיל אכן לע"ז העי' לא מסתבר שיהא אסור כ"א בי"ט ולא בח"ה דהא מוגמר אינו אסור אלא משום דאינו שוה לכל נפש ומה"ט אסרי' נמי רחיצת כל גופו וז"א אסור אלא בי"ט ובהדי' פסקינן בפ"ק דמ"ק דאסור אפי' בח"ה וכן הביאו כל המחברים בה' ח"ה וצ"ל דאינו מעשני' כשאר בגדים אלא צריכין בושם בע"א ואינו אלא מעשה אומן ואסור אפי' בח"ה

לח דין [אין] מניחין הפרה לצאת ברצוע' שבקר' ודין דמקרדין הבהמה בי"ט אע"פ ששיני המגרדת קטנות ועושין חבורה וכ"ש כששניה גדולות ודוקא שלהן שלא היו תולשין השערות אשל שלנו שבודאי השער ניתלש אסור ואסור לטחון הפילפלין בריחים קטנים שלהם ואפי' חדא חדא אסיר

מתני' ג' דברים ראב"ע מתיר וחכ"א והלכה כחכמים פרתו יוצאת ברצועה שבין קרניה ומקרדין את הבהמה בי"ט ושוחקין את הפלפלין ברחים שלהם וכ' הגהמ"י דפלפלין ברחיים שלהם אפי' חדא חדא אסור בי"ט והיינו לרבנן רי"א אין מקרדין את הבהמה בי"ט פי' שגורר אותה במגירה של ברזל ששיניה דקות והיא עושה חבורה וחכ"א אין מקרדין אף לא מקרצפין ת"ר איזהו קירוד ואיזהו קירצוף קירוד קטנים ועושין חבורה קירצוף גדולים ואין עושין חבורה ת"ק סבר כר"ש דאמר דבר שאינו מתכוין מותר וקירוד אע"פ דקא עביד חבורה מותר כ"ש קירצוף דאין עושין חבורה כי"א דבר ש"מ אסור וקירצוף דלא עביד חבורה שרי ורבנן סברי כר"י דאמר דבר ש"מ אסור וגזרינן קירצוף אטו קירוד ותימה דלא מדכר הכא אלא איסור חבורה ואנו רואין כשמגררין הסוסים במגררת של ברזל שתולשין מהן השער והוי פסיק כישא כההי' דתנן נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק וכ' האישר"י מדברי התו' וצ"ל שלא היו עשוי כעין שלנו ולא הי' תולש את השער אבל שלנו ודאי אסור וכ' ר"י שיש מי שכתו' דאפי' בשלנו מותר אע"פ שמשיר השער מאחר שאינו נהנה לא הוי פסיק רישא והוא סברת בעל הערוך דס"ל דפסיק כישא דלא ניחא לי' מותר אבל כבר הוכיח כ"י בעל התו' דלית' להאי סברא אלא כל ע"ר אפי' לא ניחא לי' אסור מדרבנן והרמב"ם כ' וז"ל מסירים זבובים הנתלים בבהמה אע"פ שהן עושין חבורה והיינו דהוא ס"ל דלא כזכר דין מגררת כלל ומ"ש בגמ' דקירוד הוי קטני' וקירצוף הוי גדולי' אזבובי' הנתלי' קאי דכשהן קטני' כשעוקרין אותה ביד' או בכלי מקרי קירוד וכשהן גדולים מיקרי קירצוף וכשעוקרין הקטנים נעשה חבורה לפעמים אבל כשעוקרין גדולי' אין נעשין חבורה וכפ"י הוא ז"ל בפי' המשנ' בפ"ב דביצה ובפ"ג דעדיות והערוך נמי הביא פי' זה והמ"מ רצה לפרשו דגדולים וקטנים שאמרו בגמ' קאי אשיני המגררת ומסתמא לא עיי' בפי' המשניות שלו ולפי' הרמב"ם ניחא שאין אנו צריכין לחלק ביך מגררת שלנו למגררת שלהם כאשר מוכרחים לחלק לעי' שלנו אמר רבא א"ר נחמן הלכה כר"ש שהרי ראב"ע מודה לו אמר רבא לר"נ ולימא מר הלכה כר"י שהרי חכמי' מודים לו א"ל אנא כר"ש ס"ל ועוד שהני ראב"ע מודה לו

לט דין הרחים של פלפלין מקבלת טומאה על שם ג' כלים משום כלי קיבול ומשום כלי מתכות ומשום כברה ונ"מ דאי אזיל חד שמא מינה מטמאה משום אידך

מתני' הרחים של פלפלין טמאה משום ג' כלים שי' מקבלת טומאה ע"ש ג' כלים ונ"מ דאי אזיל חד שמא מינה טמאה משום אידך משים כלי קיבול ומשום כלי מתכות ומשום כברה פי' תחתונה שמקבלת אבק הפלפלין כשנופל דרך נקבי המכבר טמאה משום כלי קיבול שכלי עץ שיש לו בית קיבול הוא אמצעית שמקפת את המכבר משום כלי עץ לא מיטמאה דאין קיבולה קיבול אלא חכמים גזרו טומאה על הכבר' משום ארוג ואפי' אין המכבר של מתכת מטמא' משו' כלי כברה ושלנו שהיא של מתכת ודאי טמאה משום פשוטי כלי מתכת ועליונה שמכתשין ושוחקים בה הפלפלין טמאה משום כלי מתכות דמשום כלי עץ ליכא לטמאה דפשוטיהן טהורין אלא משום ציפוי התחתון שהוא העיקר והעץ בטל אצלו כך פרש"י ומ"ש גזרו חכמים טומאה על הכברה משום שהוא ארוג התוס' חלקו עליו וכ' דלא שייך ארוג במעשה של עץ ואין לו שום טומא' כ"א מה שיש לכברה דקאמר בירושלמי כברה של סלתות טמא משום שיש עליה תורת כלי שמקבלת הסובין שאין יכולין לצאת דרך נקבים והא דקאמר משום כלי כברה ול"ק משום בית קיבול ה"ק משום בית תורת קיבול בית כברה דחשוב קיבול שלהם וכדפי' ע"כ

מ דין עגלה שעושין לקטנים ע"ג אופנים ומלמד להלוך בה מטמאה מדרס וניטלת בשבת

מתני' עגלה של קטן פי' שעושין לו לשחוק ויושב עליה ומטלטלין אותו עליה טמאה מדר' אם התינוק זב נעשית העגלה אב הטומאה דמיוחדת לישיבה היא כך פי' רש"י אבל התוס' כתבו וז"ל