ים של שלמה על ביצה מו

אמימר שרי למכחל עינא ביום טוב ב' של ראש השנה דסבור כנהרדעאי דסבירא להו דב' קדושות הן ולית הילכת' כותייהו דקיימא לן קדושה ואי היא מיהו שמע מיניה דאמימר דשרי למיכחל עינא ביום טוב [ב'[ של בליות וכ' הר"ן ומינה שמעינן דכל צרכי חולה שאין בו סכנה נעשין על ידי ישראל ביום טוב ב' ש"ג מיהו איכא למימר דהוי כגון מכחל עינא דמלאכה גופא שבות היא אבל להתיר אבות מלאכות אין לנו כן כתב המגיד משנה בשם הרמב"ן עוד כתב הר"ן ושמעינן נמי משמעתי' דמותר לכבות הנר מפני דבר אתר ומותר לכבות הדליקה מפני הפסד ממון על עי הפרש"י שפי' לעיל ביום טוב של גליות דבגמ' מוכח דהני כלהו כי הדדי נינהו ושרי לי' לרבי יהודא ואסרי לרבנן וכיון דמכחל עינא סמכינן בדרבי יהודא ביום טוב של גליות אף כל כבות הנר מפני דבר אחר ומפני הדליקה סמכינן עליה ביום טוב של גליות וקולא היא לעשות פשרה מעצמינו לדמות כל צרכי האדם לכחול העין דשמא לא התירו אלא כחול העין אף שאין בו סכנה אלא למאירת עינים התירו מה שהתיכו משום שהוא אבר חשוב שבכל האיברים בפרט לתלמוד תורה ובפרט מאחר שמצינו שלא הקילו חכמים ביום טוב שני אלא למת בלבד נאמר גם כן לכחול העין בלבד וכן דעת הטור שכ' ולענין מת בלבד חלוק יום טוב שני מן הראשין וכן לכחול העין דמשמע ותו לא מידי

לב דין דאופין פת מרובה דהיינו גריצין גדולים ורקיקין ביום טוב

תניא בית שמאי אומרים אין אופין פת עבה ביום טוב וב"ה מתירין ומאי עת עבה פת מרובה ואמאי קרו ליה פת עבה משום דנפישא בלישא פרש"י ובית הלל מתירין משום דאמר רבי אלעזר ממלא אשה כל התנור פת וכו' וכ' התו' שלא נהירא חדא דאם כן הוי ליה לאתוי הא דרבי אלעזר כיון דפלוגתייהו בהכי ועו' הקשה הר"ן דהוי ליה לפרש דדוקא בתנור א' איירי ועוד דלא דמו כלל לפתין גריצין ולמאי מייתינהו הכא לכן נראה לי דפת מרובה דקאמ' לאו יותר מכדי צרכו קאמר אלא היינו פתים גדולים ביותר ואיכא למימר שעושה לצורך חול הואיל ואין בו צורך (נראה לי טורח) כל כך והכי משמע בירושלמי מתוך שאתה מיגעו ממנעי ואינו עושה אלא כדי צרכו דפת קטן יש בו טורח יותר (בעריכת) כל א' וא' בין גריצין בין רקיקין היינו כדי צרכו בלבד וגם הם שוין בעובין אלא דגריצין היינו גדולים ורקיקין היינו קטנים והא דקאמר בסמוך משום טורח טירחא דלא צורך הוא קאמר מתוך שעושה ככרות גדולות אתא למיעבד יותר מצורך יום טוב עד כאן ולפי' תו' עת גריצין ופת עבה חדא מילת' והטעם שכ' בירושלמי מתוך שאתה מיגעו קאי על בית שמאי כלומר שאסרו דבר הבא בקלות בלא טורח משום דאיכא למיחש שמא יעשה יותר מכדי צרכו לצורך מחר וכן משמע קצת בירושלמי אכן בספר מצות גדולות לא פי' הכי וזה לשונו בפ' כל שעה מתירין בית הילל לוש פת עבה ביום טוב ואומר שם מאי פת עבה עת מרובה ומוכח בירושלמי שרצה לומר רקיקין דקין שמפרש שם שמותר שמתוך שאתה מיגעו אינה אופה אלא כדי צרכו פי' שיש לו טורח ברקיקים יותר עד כאן אלא שהוא מפרש שמתוך שאתה מיגעו דקאמר קאי אדברי בית הלל ומכל מקום נראה דאף לדעת הספר מצות גדולות דגריצין דמתני' אין פי' רקיקים ביותר אם כן ההיא אין אופין פתין גריצין אלא רקיקין פת גדולה קאמר וסבירא ליה שיש בו טרחא ואפילו הכי אסרי בית שמאי וב"ה סבירא ליה דשרי מתוך שאתה מיגעו כו' ולכל הפי' שרי לבית הלל לאפות בין גריצין בין רקיקין שיש בו טורח מרובה בין שאין בהן טורח ובכדי צרכו קאמר ולא מעני שהפת נאפת יפה וכדפי'

לג דין דמותר לרבץ הבית אפילו בשבת ואפילו אין הקרקע מרוצף וכיבוד אשור אפילו בקרקע מרוצף

מתני' אף הוא אומר שלשה דברים להקל מכבדין את המטות (נראה לי בית המטות) ומניחן את המוגמר ביום טוב ועושין גדי מקולס בלילי פסחי' וחכמי' אוסרין בכל אילו שלשה וכ' הרא"ש מדברי תו' משמע דאף רבי גמליאל דמקיל לא שרי לכבד אלא בי' המטות וביום טוב אבל כל הבית אסור לכבד ולא שרי אלא לרבוץ כדאי' בסוף פרק המצניע והתם מסיק על ריבוץ הבית והאידנא דקיימא לן כרבי שמעון שרי אף לרבץ את הבית דאין ומתכוין לאשווי גומות מפסיק רישא נמי לא הוי ופסק רבינו חננאל והלכות גדולות דהוא הדין לכבד שרי ולא נהירא דבפ' כל הכלים פליגי במכבדות של תמרה דר"ה שרי מכבדות של מילת לטלטל מחמה לצל ואסר בשל תמרה ורבי אלעזר שרי אף בשל תמרה ופריך במאי עסקינן אילימא מחמה לצל בהא לימא רבי אלעזר אף בשל תמרה ומאי קושי' אילימא (נראה לי אימא) אין הכי נמי סבירא ליה כרבי שמעון דקיימא לן כותי' והוי דבר שמלאכתו להיתר אלא ודאי כ"ש מודה דאסור דהוי ליה מזיז עפר ממקומו אי נמי דחשיב פסיק רישא טעי ממרבץ וכן בית המטות דוקא התירו ומשום פירורין וביום טוב ולא בשבת ורבינו חננאל והלכות גדולות צריך לומר דהני תנאי סבירא להו כר"י דאמר דבר שאין מתכוין אסור עד כאן ובן דעת כל הצרפתים לאסור ודעת הרמב"ם כדעת הרב אלפס להתיר אלא שחילק בין מרוצף לאינו מרוצף מה שאין כן בסיכה שאין סכין הקרקע ואין מדיחין חותה אפילו אם הוא מרוצף גדרה מרוצף אטו שאין מרוצף דאתי לאשווי גומות והרבינו אשר כתב בתשו' שאלה על כיבוד שנוהגין באשכנז באיסור ובארץ הזאת סומכין על דברי הרב אלפס זכרונו לברכה ולא מלאני לבי לאסור להם כי לא היו שומעין לי ומאחר שנתלין באילן גדול למה אעשה אותן מזידין עד כאן ובארצינו נוהגין איסור אפילו במרוצף ומרביץ שרי אפילו באינו מרוצף משמע להדיא דאסור לומר לכותי שיכבד הבית דכל שאסור לעשותו אסור לומר לכותי לעשותן אלא שבוע"ה רגילין האידנא להקל בזה וכתבתי מזה בפ' כל כתבי בסי' ל"ט והאגור כתב שאביו זכרונו לברכה הי' אוסר הכיבוד אמנם התיר לכבד בבגד או במטלית עד כאן ותמה עליו מהנ"י קאר"ו וזה לשונו ולא ידענא מה שכתב שהרי הוא מזיז עפר ממקומו וגם משוה גומות כשמכבד בבגד כמו שמכבד במכבדת עד כאן ויפה כתב אלא שאני אומר הנח להם כו' שיש להם על מי שיסמכו אכן ביש מקומות שנוהגין להקל לכבד (בכנף) של אווזא וזהו שיבוש גדול נהי דשינוי הוא קצת מכל מקים לענין משוה גומות הוא ממש כמו מכבדתן ואם כן מלאכתו לאיסור ואסור אפילו לטלטלן מחמה לצל כי אם לצורך גופו או מקומו והר"ן כתב בשם הראב"ד שאינן מותר לכבד אלא בית שנתכבד מעט ואין שום דבר שיהא אסור לטלטלו אלא שהוא רוצה לכבדו מפני פירורין ושער של פולין ושל עדשים או עצמות שהן ראוין לבהמה עד כאן ויפה כתב אם בא אליהו והעיד שלא נעל בה שום צרור ועפר אלא שער של עולין וקליפות ועצמות וזהו קצת מן הנמנע על כן אין להקל בזה

לד דין דאין עושי מוגמר כין אם מכוין להדיה בין אם משוין למגמר הבית או הכלי אבל אם עושין כדי ליתן ריח טוב בפירות למתקן לאכילה מותר לא שנא אש מפזרן על גבי חרס או על גבי נחלת של עץ ואסור ליתן כוס מבושם על גבי שיראין כדי שיכנס בו הריח

פיסקא ומניחין את המוגמר ביום טוב וכן אמר רכ אסי מחלוקת להריח אבל לגמר בו את הכלי שיהיו מוגמרים דברי הכל אסור ומשום הכי אסור לעשות מוגמר לגמר הכלי או הבית אפילו כדי להריח לחוד דהלכה כחכמים שאוסרין אבל מכל מקום מותר להביא הכלי של ברזל והוא מלא נקבים ומעשנים אותם מבעוד יום ופוקקין הנקבים מערב יום טוב ולמחר פותחים הנקבים ונמצא הבית מתגמר מאיליו ושרי אפילו בשבת כדאי' בסוגי' ומסיק איבעי' להר מהו לעשון פירות עי' שמפזרין סמים על גבי גחלים ליתן ריח בפירות אמר רב יהודא על גבי גחלים אסור מפני שהוא מכבה על גבי חרס מותר ואסקינן רבא אמר על גבי גחלים נמי מותר מידי דהוי בישרא אגומרא וכן הלכתא וכתב הרב אלפס מהו לעשון פי' לעשן את הפירות כדי להכשירן לאכילה וכן כתב הרמב"ן לא תטעה לומר שזולת הגימור אינן ראוין לאכילה כלל פשיטא דשרי דהוי אוכל נפש אלא כלומר להכשירן כדי שיהו מעולין ביותר ומה שכתב ראי' מבשרא אגומרי התם כמי אפשר לצלותן סמוך לגחלים ולא לעשות כיבוי אלא שהוא מעולה ביותר ושרי הכי נמי הכא וכן פירש הר"ן ופרש"י דלא שייך לומר שאין זה שוה לכל נפש משום דראוין אף לעניי' אלא שאיך מצוי להם ודומה לנזדמן לו צבי ביום טוב כדאי' בפרק קמא דכתובות וכפרש"י וכתב באור זרוע שאסור לכפות כוס מבושם על מלבוש של שיראין כדי שיכנס בו ריח הבושם משום דקא מוליד ריחא ובדרשות מהרי"ל אוסר להניח אתרוג על גבי טלית או סרבל ביום טוב ראשון משום דקא מוליד ריחא דומיא דכסא על שיראי בפרק שני דביצה ותימה לי הא לא אסר להניח הכוס אלא כדי למגמרו כמו שכתב האור זרוע והא ראי' דמשום הכי נקנו שיראי ולא אמר סתם מבגד דעלמא אלא שדרך שמגמרם אותן אבל היכא דאינו מכווין למגמרו נראה דשרי ולא שייך הכא לומר פסיק רישא אלא במלאכה ממש אבל הגימור גופא אינו מלאכה אלא הכיבוי וההבערה

לה דין גר שול בטילה דהיינו שמדליקין אותן כדי להראות עושרו ונדיבתו אסור

פסק כתב הרא"ש וזה לשונו ירושלמי מהו להדליק כר של בטילה עי' כר של בטלה שאין לצריך לו חזקיה אמר אסור מתניתו פליגי' אדחזקי' לא תבערו אש בכל משבותיכם ביום השבת בשבת אי אתה מבער אבל אתה מבעיר ביום טוב אין תימה בדבר שיש בו אוכל נפש אנו קיימין הא כתיב אך אשר יאכל לכל נפש אלא כן קיימינן מנר של אבטלה אמר רבינא הכיתמן בית שמאי אוסרין ובית הלל מתירין ר' כחום אחוה דרבי אילעי בעי קמא דרבי יוחנן אמר תיסר ולא תשרי נרות שמדליקין בבית הכנסת לא מקרי לא אבטלה