ים של שלמה על ביצה מ

אותה לצורך מחר שהוא מותר ויש אוסרין ונראה שהוא מותר כיון דהטעם דהיתר מפני שהתו' גרם טעם בתבשיל א"כ אפילו פירשה בעי' נמי מותר ע"כ ולענין פסק הלכה כתב הקאר"ו להקל כיון דהוא מדרבנן ויראה מדבריו שחולק הרש"בא על פר"שי ולא נהירא כי נראה סוגי' מיחוורא כדברי רש"י מקאמ' ת"ק סתמא ממלאה אשה קדרה מבשר ולא כתב טעם להיתר מפני כדי שיאכל משמנים אלמא דלא ס"ל הטעם דעילוי התבשיל או פת ומש"ה פליג שפיר נמי אאפיי' אבל אי הוי טעם למילוי בשר לת"ק מפני שמתבשל יפה א"כ למה אוסר בפת ודוחק לומר דהוא ס"ל דאין הפת נאפת יפה בשביל שהתנור מלא ורש"בא חולק עליו בזה ואמר מפני שהפת יפה אלא ודאי משום דחד טירחא הוא דשרי ת"ק ומ"ה אוסר בפת משום דכל ככר וככר צריכין אפיי' והערכה ורדיי' בפ"ע וכמו שפרש"י אלא שפליג עליה ר"ש וס"ל דאף משום עילוי התירו ומש"ה שרי בפת ואף בתבשיל אפילו אחר שהניחו הקדרה על הכירה נמי שרי ומאחר דק"ל כרשב"א לגבי ת"ק א"כ שרי גבי אפיי' וגבי תבשיל ומ"מ נ"ל דאף לפי מ"ש דשרי ליתן חתיכה א' או ב' בתוך הקדרה אפי' אחר שהניחה על האש משום עילוי קצת כדי שיאכל משמנים משום שלא דקדקו חכמי' כ"כ בדבריהם אבל מ"מ נראה שאסור לומר בעי' שהוא א"צ לאותו היום דלא התירו אלא במבשל סתם שנראה שאינו מבשל אלא לצורך י"ט בפרט מאחר דליכא שריות' לת"ק אלא שהוא חד טרחא אבל בב' טרחות (לא) אלא שר"ש מתיר בב' טרחות משום עילוי והרש"בא חשב זה נמי לעילוי כדי שיאכל משמנים א"כ כדאי הוא להתירו בסתם וכ"פ הרוקח וכ"ה עיקר אף שהטור הכריע להתיר

טז דין אם מי שאפה או בישל לכתחילה מי"ט לחבירו המאכל מותר באכילה

פסק כתב המרדכי מעשה הי' בקולונ"יא שאפו לכתחילה פשט"ידא מי"ט לחבירו והתירו רבני קולונ"יא בדיעבד באכילה כנ"י דאמר המבשל בשבת בשוגג יאכל למ"ש בין לו בין לאחרי' וכ"ש בי"ט דקיל ור"י אוסר דע"כ לא שני כ"י אלא גבי שבת דחמירא ולא אתי לזלזולי בי' אבל י"ט דקיל אי שרית לי' אתי לזלזולי בי' ואסור וכן אמ' הכ"א שראה שבא מעשה לפניו בטבח א' שתיקן ואפה קרעפ"ליש מי"ט לחבירו וצוה להשליך לאבוד ואפילו ליתן לשפחתו אסר לו ע"כ אכן בתשב"ץ כתב שמה"רם התיר (אפיי' של) אשה שאפתה מי"ט ראשון של ר"ה לחבירו מדתנן המבשל בשבת בשוגג יאכל וקצתן כראה כן מדברי הרמ"בם שכתב המבשל בשבת או האופה בי"ט כדי לאכול בו ביום או שזמן אורחי' ולא באו ונשארה תבשיל והפת ה"ז מותר לאוכלה בין בחול בין בשבת ובלבד שלא יערים ואם הערים אסור ואפי' בשבת שאחר י"ט מפני שהחמירו במערים יותר מן המזיד משמע דאין איסור בדיעבד אלא במערים וכ"כ הרש"בא בתשו' וז"ל תבשיל שנתבשל בי"ט ראשון לצורך י"ט שני אם מותר תשובה זו בעיא בגמ' עבר ואפה מאי ואתינן למיפשטא מדתני' מי שלא הניח ע"ת כו' ודחי כ"כ והרי"ף לא פסק בה כלל ומיהו מסתברא דשרי חדא מדדחי לר"נ וכ' אשי ש"מ הכי ס"ל ועוד דה"ל משל דבריהם דאי מדאוריית' מישרא שרי דהא איכא הואיל וכ"נ מדברי הרמ"בם אע"פ שלא כ"כ מפורש וכ"פ ב"הע ולזה דעתי נוטה ויותר נ"ל הלכה שאפי' ה"ל מאכלים אחרים ה"ז מותר ואע"פ שהקשו שם מהא דתנן המעשר פירותיו בשבת כו' ואוקמינא בדאית לי' פירי אחרינא ותו מקש' מהטביל כליו בשבת וכו' ואוקמינא בדאית לי' כלי אחרינ' א"נ אפשר בשאלה אני אומר שלא עמדו דברים במסקנא שהני חזרו והקשו עוד שם מהמבשל בשבת בשוגג יאכל וכו' ופירק' איסורא דשבת שאני ומסתברא לי דהשתא דאתית להכי כולהו אינך נמי איסורא דשבת נינהו ובהנהו הוא דאסרי מזיד דידהו אבל בי"ט כלל לא דמעיקרא הוא דמהדרי למפרקינהו כדי שלא תחלוק בין שבת לי"ט אבל בסוף דלא קם ליה פריק פרוקא אחרינא דסגי לכולהו וכנ"ל ישובין של דברים ע"כ

יז דין מי שלא הניח ע"ת ועבר ואפה מותר לאכלו אכל אם הערים אסור והכל לפי ראות עיני החכם יעשה כשם שאסור לבשל לעצמו כך אסור לבשל לאחרים אפילו קמח שלהם ואפילו בביתם וכן אחרים אסורים לבשל לו אם לא שמקנה קמחו לאחרים

אבעי' להו מי שלא הניח ע"ת הוא נאסר וקמחו נאסר או דילמא הוא נאסר ואין קמחו נאסר למאי כ"מ לאקנוי קמחו לאחרים א"א הוא נאסר ואין קמחו נאסר מצי לאקנוי' קמחו לאחרים וא"א הוא נאסר וקמחו נאסר לא מצי לאקנויי' קמחו לאחרים דהא לא מועיל הקניי מאי ת"ש מי שלא הניח ע"ת ה"ז לא יאפה ולא יבשל ולא יטמין לא לו ולא לאחרים ולא אחרים אופין ומבשלין לו כיצד הוא עושה מקנה קמחו לאחרים ואופין לו ומבשלן לו ש"מ הוא נאסר ואין קמחו נאסר ש"מ כ"ה גי' הספרים ועיקר והחזיקו אותו התו' וכ' הר"ן הא דאמרינן מצי לאקנוי' בלשון מתנה בלא סודר אלא כשאר מטלטלין הנקני' במשיכה והמרדכי כ' בעל ה"ג התיר להקנותו בי"ט משום מצוה וכן לולב ואתרוג יוצאי' בו כל העם ע"י מתנה ע"מ להחזיר ודכותי' קונין בש"מ ואפילו בשבת משמע דאפילו להקנות במשיכה בלא קנין סודר כמו אתרוג ולולב דאסור בעלמא משום דמחזי כמ"ומ ובמקום מצוה התירו תו מסקינן איבעי' להו עבר ואפה מהו מי קנסי' רבנן או לא ואתינא למיפשטא מהא דתני' מי שהניח ע"ת ה"ז אופה ומבשל ומטמין ואם רצה לאכול את עירובו הרשות בידו אכלו עד שלא אפה עד שלא בישל עד שלא הטמין ה"ז לא יאפה ולא יבשל ולא יטמין לא לו ולא לאחרי' ולא אחרי' אופין ומבשלין לו אבל מבשל הוא לי"ט ואם הותיר הותיר לשבת ובלבד שלא יערים ואם הערים אסור וא"כ ה"ה נמי אם עבר ואפה ודחה ליה ר"א שאני הערמה דאחמירו בה רבנן טפי ממזיד וכ' הריף ולא איפשט' בעיין עי' וספיקא דרבנן לקולא וכ"כ הר"ן וכ"ד הרמ"בם והסמ"ג שלא החמירו במזיד כמו גבי הערמה דאיכא למיחש שמא ילמדו ממנו או הוא גופא לעולם יעבור וכ"פ רש"י והר"אש כ' דברי הרי"ף ובעיין לא איפשטא והוסיף עליו וז"ל ויראה מר"א ומר"נ בר יצחק דקאמר הא מני חנני' הוא ואליבא דב"ש דאינון אמוראי בתראי דחו להך פשיט' דמסתבר להו משום כבוד שבת אין לקונסו ע"כ לכאורה יראה שתפס הר"אש כל הדחויי' האלו וא"כ תהא אף הערמה שרי דהא דאסרי הערמה בבריית' אוקימנ' כחנני' ואליבא דב"ש והיינו דלא כהלכתא אבל תימ' שהטור לא כ"כ אלא אוסר הערמה בסתם ולא הזכיר דעת אביו הרא"ש גם כל המחברים אסרו הערמה ע"כ נ"ל דקאי אדברי הרי"ף שכ' ובעיין לא איפשט' וא"כ יש כאן מקום לחלוק ולומר דאזלינן לחומרא משום דמצינו שקנסו אפי' במערים ולכאורה אם עבר ואפה יותר יש לקונסו וכמ"ש הא"ז וז"ל עבר ואפה במזיד לא איפשטי' אבל בשוגג פי' רי"בא דשרי ולא כדברי ר"י שאסר והמחמיר תע"ב ע"כ כ' הוא דאין כאן ספיקא בדבר דכל הני אמוראי דחו הך פשיטות' משום שמסתבר להו דמשום כבוד שבת אין לקונסו ואפילו במזיד ואף דהיכא דעבר ואפה מי"ט לחבירו דלעי' לא שרינן אלא שוגג הכא משום כבוד שבת שרי אפי' במזיד ומ"מ כראה דבשוגג דאיכא למיחש שיש הערמה בדבר שאומר שוגג הייתי והוא עבר ואפה במזיד שיש לקונסו משום שדמי להערמה ואיכא למיחש שהוא יעבור תדיר כדלעי' ומש"ה יפה כ' הא"ז הכל לפי ראות עיניו של החכם ששואלין אותו יעשה כ' הטור (בסי' תקכ"ז) וז"ל וכשם שאסור לבשל לעצמו כך אסור לבשל לאחרים אפי' בביתם שאין העולם יודעים שהוא לאחרים וגם אחרים אסורי' לבשל לו ואין לו תקנה אלא שמקנה קמחו ותבשיל לאחרי' והן אופין ומבשלין ונותנין לו דשלהם הן ומבשלי' ונותנין לו אח"כ ואפי' בביתו יכולין לבשל דאחר שנתן להם במתנה קנו אותו וב"הע כתב מסתברא אחרים שלא הניחו עיכוב אופין ומבשלין למי שהניחו דשלוחו ש"א כמותו ולא נהירא דבהדי' גרסי' אין אופה לאחרי' ע"כ והנה מ"ש שלא לבשל לאחרים אפי' בביתם משום שהעולם אינם יודעי' כו' א"כ לפ"ז אינו איסור אלא כשיודעי' העולם שלא הניח ע"ת אבל בסתמ' מאי איכא למיחש הרואה יאמר שהניח ע"ת וכן אי מוכח מילת' שפיר שהיא לאחרי' שרי ולא נהיר' דבכל ענין אסור לבשל אף לאחרי' מאחר שהוא לא הניח א"כ הוא נאסר מ"ל לו מ"ל לאחרים ומ"ש אח"כ על העיטור דל"נ משום דבהדי' גר' אין אופה לאחרים אין זו השגה כ"כ עליו דאפשר דמפרש הא דאמרי' אין אופה לאחרי' היינו לומר שהקמח שלו אין אופה אותו לא לו ולא לאחרי' דקמחו נאסר כ"ז שהוא של אבל קמח של אחרי' שהניחו עירוב מותר לו לאפותו לצרכם דשלוחו ש"א כמותו ובפרט שהרא"ש תפס ג"כ גי' רש"י ש"מ הוא נאסר וקמחו נאסר א"כ שפיר יש לחלק ומ"מ נראה דלית' לדבריו חדא דברייתא סתמא קתני ועו' הלא כבר כתבתי שגי' הנכונה היא הוא נאסר ואין קמחו נאסר דאי נאסר לא מצי להקנות לאחרי' וא"כ אין חילוק בין קמח שלהם לקמח שלו ולקמ' נכתוב היכי שלא מצי להקנות קמחו לאחרי' כגון שאחרים ג"כ לא הניחו ע"ת או שאין כאן אנשים אחרים מה יעשה

יח דין אם אפה ולא בישל או בישל ולא אפה ונאבד העירוב או נאכל מה שנעשה בעוד העירוב קיים מותר לו שבת

פיסקא אכלו או שנאבד לא יבשל עליו כו' אמר אביי נקטינן התחיל בעיסתו ונאבד עירובו גומר וכ' הרא"ש איכא לאסתפוקי בפי' מילת' דאביי דאיכא למימר גומר עיסה זו כיון שהתחיל בה ושוב לא יבשל ולא יטמין וכן אם התחיל לבשל תבשיל א' יגמרנו בלבד או שמא מכיון שהתחיל להתעסק בא' מצרכי שבת בעוד העירב קיים יגמור כל צרכי שבת וה"ה אם התחיל בתבשיל והא דנקט עיסה שהיא הכנה א' שעושין מע"ש לשבת שכן תיקן עזרא שתהא אשה משכמת ואופה ולשון משמע כן דקאמר גומר דמשמע גומר כ"צ שבת דאי לעיסה לחודי' קאי הל"ל גומרה והדבר שקול עד שיבא מ"צ ע"כ וכן הר"ן הניחו בספק אכן מדברי הראב"ד כראה דלא שרי אלא דוקא מה שנעשה בהיתר שני ולא יותר שכ' וז"ל שאם אפה ולא בישל או בישל ולא אפה ונאכל העירוב או נאבד מה שעשה בעוד שהעירוב קיים מותר לו לשבת ע"כ וכתב עליו המ"מ וסברא נכונה היא שמה שנעשה בהיתר אפי' נתכוין בו לצורך י"ט יכול הוא להניחו לשבת ולבשל מכאן ואילך לי"ט ע"כ וכן עיקר מ"כ במהרא"ק פעם א' הניחו ע"ת ובי"ט מצאו הפת לבד והבשר נאכל והיו מגידים לר"י בשעת הסעודה ואמר אלו לא אתא