ים של שלמה על ביצה לט

היא ואף שמהרי"ב חולק והבי' ראי' מסוגי' דהכא שאמר מקדש השבת וישראל והזמנים אפשר ספר מוטעה בא לפניו ובגמ' שלנו לית' ואף מספרים שלו אין ראי' כי הגמ' לא דקדק אלא שיאמר השבת וישראל זאח"ז ולא להיפך

יג דין י"ט או ר"ח שחל להיות בשבת א"צ להזכיר שבת ביעלה ויבא

פסק כתב הקאר"ו מצאתי כ' בתשו' אשכנזי' שי"א דכשחל י"ט בשבת אין להזכיר של שבת ביעלה ויבא דלא שייך הזכרת יעלה ויבא לענין שבת בשים מקום וי"א שיש להזכיר ומביאין ראי' מדכ' המרדכי בפ' ב"מ שאין להזכיר של שבת ביעלה ויבא שבעבודה בר"ח וח"ה דאלמלא ר"ח אין שבת בעבודה משמע דבקדושת היום יש לאומרו דליכא ה"ט גם באשר"י פי' הטעם שאין להזכיר של שבת בי"ו שבעבודה לפי שכבר חתם קדושת היום ולא מצינו הזכרה אחר חתימה ע"כ גם יש מרבותינו הפוסקי' שפסקו שאין להזכיר של שבת בי"ו שבבהמ"ז שכבר הזכיר רצה וחת' וב' טעמים אלו לא שייך לקדושת סיום וכן נהגו העולם להזכיר ש"ש בי"ו שבאמצע התפלה ומ"מ נראה שאם שכח ולא הזכיר בו של שבת שאין חוזר דכיון דפלוגת' דרבוותא היא בדיעבד סמכינן על האומרים שלא להזכיר ע"כ ותמה אני בזה שתלה הטועם שאין מחזירין אותו א"ל הזכיר משום פלוגת' דרבוות' הלא בוודאי אפי' למאן דנהג להזכיר איך יעלה על הדעת שיחזור א"ל הזכיר של שבת בי"ו הא כבר הזכיר של שבת ותתן לנו את יום השבת הזה וכו' ולענין פסק הלכה נוהגין אנו שלא להזכיר של שבת בי"ו וכ"כ בדרש' מהרי"ל וכ"נ עיקר חדא דאין י"ו נתקן לשבת ועו' בלישנא דגמ' משמע להתחיל בשל שבת דהיינו ותתן לנו וקדושת היום באמצע משמע דקדושת היום לחוד הוא באמצע ומה שמזכירין השבת בוהשיאנו בסופו משום דסמיך לחתימה מעין חתימה מאחר שחותמין מקדש השבת ישראל והזמני' ומש"ה אין ראי' מהני מחברי' שתלו הטעם שאין להזכיר של שבת בי"ו דעבודה משום שהוא אחר חתימה דמשמע הא בתוך קדושת (היום) אמרי' אדרבא אמרי' בתוך קדושת היום פשיט' שאינו מזכיר דצ"ל קדושות היום באמצע ובשל שבת הוא מתחיל אבל בי"ו דעבודה ה"א שצריך להזכיר דלעולם מתחיל בשל שבת ע"כ כתבו שאין להזכיר אחר חתימה

יד דין אם שכח להניח ע"ת מעי"ט אם נזכר ביום א' כגון ביום ה' מתנה ומניח ע"ת ואומר אם היום חול כו' ואפי' אם לית לי' מידי דמבושל מעי"ט וכן יכול להתנות בע"ח אכל לא בע"תח ובי"ט שני דהיינו בע"ש א"א להניח ע"ת ולא ע"ח

אמר ר' חייא בר אשי א"ר מניח אדם עת"ח מי"ט לחבירו ומתנה וכ"ש ע"ת ורבא אמר מניח אדם ע"ת מי"ט לחבירו ומתנה אבל לא עת"ח דלמיקנא ביתא בי"ט לא וכתב הרי"ף והילכת' כרבא דהוא בתראי ומסתברא לן דה"מ בעת"ח דמיקני ביתא הוא אבל ע"ח דביטול רשות הוא מניח אדם עירובו בי"ט ראשין ומתנה ונימא הכי האידנא חולא בהאי עכובא לשתרי לן לטלטולי בשבת' מבית' לביתא ומדרת' לדרת' ואי האידנא י"ט אין בדברי כלום למחר במעלי שבת' דהוא י"ט ב' נימא הכי אי אידנא י"ט כבר עבידנא עירובא מאתמול והשת' ל"צ מידי ואי אידנא חולא בהאי ערובא תשתרי לן לטלטולי מבית' לבית' ומדרת' לדרת' והיכא מניח ע"ת ומתנה כגון דאתרמי לה ב' י"ט של גליות ה' בשבת ומעלי שבת' דמיבעי ליה לאנוחי ע"ת ממעלי י"ט דהוא ד' בשבת' ואי אשתלי ולא אנח במעלי י"ט מנח לי' לערובא בי"ט קמא דהוא ה' בשבת ונימא הכי אי האידנא י"ט למחר חולא הי' ול"צ ולא מידי ואי למחר י"ט האידנא חולא הוא ובהאי ערובא דקא מנחנא לשתרי לן לאפויי ולבשולי מי"ט לשבת' ודוקא בב' י"ט של גליות אבל בב' י"ט של כ"ה לא כדאמרי' בפ"ק ע"כ וכבר כתבתי בפ"ק סי' ט"ז שאי' נראה דברי רמב"ם שכ' שהאידנא אין להתנות כלל וכ' הר"ן בשם כ"א כי מתני דוקא דאי' לי' מידי דבשול מאתמול אבל לכתחילה אסור וכ"נ מן הירושלמי ר"ח רבה עלה לביתי' א"ל אנשינן מערבה א"ל איכא טלפחין מאתמול א"ל אין כו' ע"כ והטור כ' על דברי ר"א ונראה דל"צ וכ"כ בה"ע וכנ"ל עיקר דסתמא קאמר בריית' דמתנה ומירושלמי אין כאן ראי' דאיירי התם בהתנה כבר מעי"ט כמ"ש לעיל בסי' ט' ומה שלא הי' מתנה עתה אפשר דאיירי בב' י"ט של ר"ה או איירי בשבועות שחל יום א' בו' ובשבת וכ' המרדכי בפ"ב דביצה שהורה הר"ש מבונבור"ק לעשות ע"ת עכשיו בי"ט שני ופוסק בד"ס הלך אחר המקיל והילכתא כרבא דאמר כדי שיברור יונה יפה לשבת ופריך אפי' בי"ט ב' נמי ומשני שמא יפשע הלא"ה יכול להניח ע"ת אפי' בי"ט עצמו וכיון ששכח ואין כאן פשיעה יניח בי"ט עצמו ע"כ וחידוש הוא ולא ילפינן כי אין דעת שאר מחברי' כן אלא כולן כתבו סתמא לאיסור דאין היתר בדבר אלא ביום א' ולהתנות אבל לא ביום ב' כלל ועוד מסתמא חכמים לא חלקו דבריהם מאחר שאסרו להניח ביום ב' שמא יפשע לא חלקו בדבר לעולם להניח ביום ב' שהרי תקנת חכמים להניח ע"ת בעי"ט ועוד איכא למיחש לערמה שיאמרו שכחנו ויניחו ע"ת בי"ט שני והוא ביזוי י"ט להשוותו לחול לכן אל תסמוך עליו

טו דין אין אופין מי"ט לשכת ק"ו מי"ט לחול וה"ה מי"ט לחבירו ואפי' בב' י"ט של ר"ה אבל ממלאה האשה קדרה אי אע"פ שא"ע אלא לחתיכה א' ויכול להוסיף בקדרה חתיכה אפי' אחר שהניח הקדרה על האש ודוקא קודם אכילה אבל לאחר אכילה אינו רשאי לבשל ולומר אוכל ממנו כזית כי זו היא הערמה ומ"מ אם אירע כן בדיעבד שהערים ובישל ע"מ לאכול כזית מותר המאכל בדיעבד וכן ממלא נחתום חביות של מים אע"פ שא"צ אלא לקיתון א' ואופין תנור מלא פת אפי' א"צ אלא לככר א' כין בתנור גדול כין בתנור קטן אשל אסור להערים

ת"ר אין אופין מי"ט לשבת ק"ו מי"ט לחול וה"ה מי"ט לחבירו באמת אמרו ממלאה אשה קדרה בשר אע"פ שא"צ אלא לחתיכה א' ממלא נחתום חבית של מים אע"פ שא"צ אלא לקיתון א' אבל לאפות לא יאפה אלא מה שצריך לו רשב"א אומר ממלאה אשה את התנור פת מפני שהפת נאפת יפה בזמן שהתנור מלא אמר רבא הלכה כרשב"א וכ' הרא"ש וז"ל פרש"י שהתנורי' שלהם קטנים והיו מדביקין הפת בדפנותיו מתוך שהוא מלא אין מקום לחמימתו להתפשט והפת נאפת יפה אבל בתנור גדול אין לאפות יותר מכדי צרכו וכ"מ מדשבק רשב"א נחתום דאיירי ביה ת"ק ונקט אשה משמע דוקא אשה שאופה לביתה בתנור קטן אבל נחתום שאיפה בתנור גדול לא ע"כ וכ"כ בהג"א בשם התו' ואפשר לומר איפכא דגבי נחתום שאופה בתנור גדול והוצאות עצים מרובה פשיטא שהתירו לאפות הרבה שאם לא נתיר לו בודאי לא יסיק התנור בהוצאה משום עת א' ויבא להמנע משמחת י"ט אלא אפילו אשה שאופה בתנור שלה והוא קטן והוצאה מועטת אפ"ה שרי משום שהפת נאפת יפה וזהו דעת הרי"ף שכתב הא דרשב"א כצורת' וכן הרמב"ם פסק האי דין בסתמא דמשמע אפילו לדידן שיש לנו תנורי' גדולים שרי וכן יראה מדעת התו' אשר נמצאו לפנינו שהקשו מהא דפסקינן הלכה כרשב"א דמתיר בפת אהא דמסיק לקמן כ"ח דעיסה חצי' של גוי וחצי' של ישראל אסור ולא שרינן לומר מפני שהפת נאפת יפה והוכרחו לחלק בין ישראל לגוי ומאי ק' דלמא הא דכ"ח איירי בת"ג ובמקום שאין מדבקין הלחם בדפנות אלא ש"מ שאין לחלק בזה וכ"כ המרדכי וז"ל הלכה כרשב"א ל"ש תנור קטן ול"ש פורני כדגר' בפ' המביא ואופין בפורני ומשמע אפילו בהערמה והא דתני' לקמ' ואם הערים אסור מוקמינן לי' בגמ' דחנני' הוא ואליבא דב"ש ור"י היתר לאפות בי"ט לצורך ברית מילה שחל להיות ממחרת ולא הי' די להקל בתנור א' והתיר לאפות ב"פ מפני צריכות פת א' לכל תנור ע"כ אכן נראה בעיני נהי דשרי אפילו בת"ג ע"י צורך פת א' אבל להערים כדברי ר"י לא נהירא בעיני וכן נמצא בהג"מ ע בפר"ח כתב ובלבד שלא יערים כך קבלתי מרבותי והיינו דלא כר"י שהתיר ג' תנוי' מלאים לצורך בר"מ שלמחר בח"ה רק ע"י צריכות פת א' מכל תנור ע"כ וכ"ד הרשב"א שנשאל על א' שהתיר לטפל בי"ט ראשון בצק בגבינה לצורך ליל י"ט ב' ובלבד שיתן מעט מא' מהנה לתינוק א' והביא ראי' מר' אדא ב"א דמערים ומלח גרמא גרמא והוא ז"ל השיב שטעה שאם אתה אומר כן למה הוצרכו להתיר למלאת קדרה בשל מחמת שהתבשיל יפה בזמן שהקדרה מלאה בשר והא לדברי המתיר מותר לבשל כמה חתיכות בזא"ז ואפי' בקדרות מחולקות כיון שהוא רוצה לאכול א' מהחתיכות ועל מה שהביא ראי' מר' אדא ב"א דמלח גרמא גרמא כ' שטעות גמורה היא בידם דהתם היינו משום שמחת י"ט והתירו סופן משום תחילתן שאם אי אתה מתיר לו כן אף הוא לא ישחוט ואתי לאמנועי משמחת י"ט והערמא זו מותרת לפי שלא באה לו מחמת פשיעתו כאותו הערמה דאפי' מחמת שנאבד עירובו בפשיעתו וכ"ש עכשיו שלא רבים יחכמנו ולא עדיפי מבני בשכר ע"כ ומש"ה נראה עיקר דברי התו' שכתבו בשם הכ"ש שרגילין העולם שמערימין ואוכלין מעט מן התרנגולת ואוכלין הכבד היינו דוקא קודם אכילה אבל אחר אכילה לא ע"כ וכ"כ הטור בשם ב"הע קודם אכילה יכולין להרבות בבישול אבל לאחר אכילה אין יכול להרבות בבישול ולומר אוכל ממנו כזית דאין לך הערמה גדולה מזו ע"כ ומ"מ נראה שאם הערים באכילת כזית אפילו לאחר אכילה שרי בדיעבד דהערמת אכילת כזית אין לו דין מערים לאסור ע"ז התבשיל אלא לו דין מבשל במזיד או בשוגג דשרי וכ"כ ריב"ש בתשו' וכל מה שכת' אין חילוק מי"ט לחול או מי"ט לחבירו ואפי' בב' י"ט של כ"ה ואע"ג דקדושה א' היינו להחמיר ולא להקל ועוד דהאידנ' יום א' עיקר וכן בסמ"ק והא דממלא אשה הקדרה מבשר כו' כתב רש"י הטעם דבחד טרחא סגי ולפי דבריו אם נתנה חתיכה א' בקדרה אחר שהניחה הקדרה ע"ג האש אסור דהוי ב' טירחא וכ"ה בודאי לת"ק דלא שרי בעילוי כלל ואף רש"בא מודה לדבריו ול"פ אלא בפת מפני שיש עילוי בדבר שהפת נאפת יפה אכן המ"מ כת' בשם הרש"בא ממלאה אשה קדרה כו' כדי שיאכלו משמנים לפיכך יראה לי שאפי' ליתן בקדרה חתיכה אחר שהניח ע"ג האש מותר ע"כ וכ"ד הטור שכ' (בסי' תק"ג) וז"ל וי"א דאפי' אמרה בעי' שהיא רוצה