ים של שלמה על ביצה לח

כל הנמצאים בתחומו אבל טפי מהני אפשר דאפי' כשפירש ומתנה לא מהני שאינו בדין שיערב א' על כל העולם וכתב הרב המגיד בשם הרש"בא אפי' עירוב ע"תח ויכול לבא אינו סומך עליו שלא נתן דעתו מן הסתם אלא על אותן שהן תוך תחומו ולפיכך אם פי' אפילו על מי שיכול לבא אצלו ע"י עת"ח אף הם סומכין עליו ע"כ וז"ד התו' ואין לדברים אלו ראי' ע"כ ואני אומר דבריהם א"צ חיזוק (דמילת' דפשיטא) מי שלא יכול לבא בתחומו אפי' ע"י עירוב דלא יכול לזכות לו שיבא ויסמוך עליו מאחר שלא יכול לבא אל התבשיל א"כ לא יכול לבא ולסמוך עליו ולומר דלא הוי אלא כגומר והולך ולא הוי צ"ל עד תחום שבת ויי אי לאו דבא למעוטי מי שהיא חוץ לתחום ואע"פ שיכול לבא בתחומו ע"י עירוב והיינו טעמא דמסתמא לא הי' דעת המניח עליו א"כ היכא דפי' להדיא אפי' על מי שהוא חוץ לתחומו ויכול לבא ג"כ בתחומו בודאי מצי מזכה וכן עיקר וכתב עוד הרא"ש וז"ל מאן שמערב אבני מתא או חברי' צריך לזכות להם דגרסי' בעירובין בפ' חלון בעי ר"כ ע"ת צריך לזכות או לא א"ר יוסף ומאי תיבעי ליה הא אמר שמואל צריך לזכות וכשהוא מזכה להן אינו מזכה ע"י בנו ובתו הקטנים אלא ע"י בנו ובתו הגדולים וע"י עבדו ושפחתו העבריים וע"י אשתו ע"כ ברי"ף מדויק בס"י וכתב עליו הרא"ש מדברי התו' דעירובין ול"נ דאין מזכה ע"י אשתו דהא דאמרינן גבי ע"ח דמזכה ע"י אשתו מוקי לה בשילהי נדרים בשיש לה בית באותו חצר דמיגו דזכי לנפשה זכי נמי לאחרינא אבל אין לה בית באותו חצר פי' ודרה עם הבעל לא דיד אשה כיד בעלה ובע"ת אין אדם צריך לזכות לאשתו ולבני ביתו אלא כשהוא עיכוב כולן מותרין וכיון דא"צ לזכות אין מזכין על ידה מידי דהוי אע"ח כשאין לה בית וחצר ע"כ וכ"כ בפ' חלון וכ"ד בה"ע אבל הר"ן כתב וז"ל דכי אוקמית' התם הכי ה"מ אליבא דר"מ דאמר אין קנין לאשה בלא בעלה כדאי' בפ"ק דקידושין אבל לרבנן דפליגי על כ"מ התם ל"צ בע"ח שתהא לה בית באותה מבוי הילכך מצי מחכה ע"י אשתו ע"כ ואין זו השגה אלא לאותן דפסקו התם כשמואל דס"ל כרבנן כדעת הרמב"ם וכ' שמואל הנגיד אבל לדעת התו' דפסקו בפ"ק דקידושין כרב אליבא דר"מ וכ"כ הרא"ש א"כ יפה כתב אבל תמה אני על הר"ן דמה תלוי זה בפלוגת' דר"מ ורבנן הלא לשם בנדרים מוקי למתני' דעירובין דקתני ע"י אשתו דאיירי כשיש לה בית באותו חצר משום מתני' אחרית' דאקשי עלה שהוא להיפך הוא דאוקי הכי ואינו תלוי כלל בפלוגת' דרב ושמואל במאי דאוקי כב מתני' כר"מ וכ"פ תו' להדיא בנדרים וכן הרא"ש ואף הר"ן גופא כתב שם בפי' דנדרים דאין תלוי האי אוקימת' כלל במילתא דרב דבלא"ה קשי' מתני' אהדדי וא"כ ראוי לומר על דבריו שכתב כאן ולית' ודברי הר"אש איתא וכן עיקר ומ"מ כתב הרא"ש בפ' חלין דלא אמרינן שא"צ לערב בפ"ע לענין ע"ח אלא באוכל עמו או במקבלת פרס שאפי' אוכלת לבדה ס"ס מאחר שאוכלת מתבשיליו ותיקוניו הוי כאלו אוכלת עונו וא"צ עירוב בפ"ע אבל היכא שנתן לה בשר וקמח והיא מבשלת את שלה בע"ע וכ"ש אם נותן לה מעות שצריכה לערב בפ"ע וכה"ג יכול לערב ע"י אשתו דאמרינן מגו דזכי לנפשי' כו' ה"נ לענין ע"ת שהרי הרא"ש מדמה ע"ת לע"ח כדמשמע מדבריו א"כ יכול שפיר לזכות ע"י בטעם מגו דזכי לנפשי' כו' וכגון שעדין לא הניחה היא ע"ת לעצמה ואפי' לפי מה דקי"ל במסקנא דהתם כנ"י בן בבא שאוסר בנשים אם יש לה בית אפי' במקבלי פרס וא"כ תו ל"צ לחלק בין היכא שאוכלת מתבשילו או נתן לה הוצאה אלא הכל קרוי מקבלי פרס וא"כ נימא דא"צ לערב ע"ת בפ"ע וכן יראה מדעת הרא"ש ממ"ש כאן וכן לשם דכשהוא מערב ע"ת אין מזכה לאשתו ולבניו אלא כשהוא עירוב כולן מותרין בו ובע"כ לא איירי שהם אוכלי שולחנו או אוכלין מה שנותן להם מתבשילו דפשיט' שא"צ לע"ת מאחר שהוא עיכוב על התבשיל אלא ר"ל כדפי' שהן מבשלין מאכלן בפ"ע והוא נתן להם פרס דהיינו בשר וקמח או שנתן להם הוצאה מ"מ כתבתי בפ' הדר במתני' דהאחין שאוכלים על שלחן אביהם כו' ומוקי לה התם במקבלי פרס דלא נקרא הכי אלא שאוכלין ממאכלו ותבשילו וא"כ ה"נ בעינן כה"ג וכל היכא דלא"ה לא נקרא מקבלי פרס וצריכין ע"ת בפ"ע ועוד נראה בעיני לחלק ולומר דאפילו לפרש"י דהתם גבי האחין דס"ל הכל נקראו מקבלי פרס ואפי' לר"י בן בתירא דאמר בפ' הדר היכא דמקבלת פרס שהאשה אינה אוסרת עליו אפי' יש לה בית בחצר היינו משים דטפלה האשה לגבי בעה"ב ומש"ה אינה אוסרת אבל ע"ת שתקנו חכמי' משום דלא יבשל מי"ט לחבירו עתה שהניח ע"ת חשבינן כגומר וכל זמן שהיא אינה אוכלת מתבשילו לא שייך למימר עלה שאינה אלא כגומר והילך שהרי אין לה עסק באותו תבשיל והיכא שאינה מקבלת פרס נראה בעיני אפי' הרא"ש מודה בזה שהרי כתב בע' חלון היכא דאין לה מזונות כלל משל בעלה דמציאתה שלה לא אמרינן שוב ידה כידו וא"י לזכות על ידה כה"ג אפילו במקום שא"צ לזכות לנפשה כגון שאוכלת עם אדם אחר או שהיא כבר הניחה לעצמה ע"ת אפ"ה יכול הבעל לזכות על ידה לאחרים משום דלא חשבינן ידה כידו היכא שאין נותן לה מזונות ומ"ש לעיל בסי' ח' שאם עשה תבשיל מיוחד כדי לסמוך עליו משום ע"ת או שהפרישו הוא לשם כך מבע"י אפי' לא התנו להדי' לומר בדין יהא שרא כו' ולא בירך עליו דשרי לסמוך אין חילוק בין דוקא שעשה (הוא) בין שעשתה היא או הפרישה אפי' שלא מדעתו שהרי אשתו של אדם מערבת עליו אפי' שלא מדעתו אפילו גבי תחומין ובהא ודאי ניחא ליה וליכא מאן דפליג ושרי בכל ענין ומה שמזכה ע"י בנו ובתו הגדולים כתב הרא"ש ז"ל הי' אור"ת דלר"י דאמר גבי מציאה בפ"ק דב"מ לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש אלא קטן ואינו סומך על שלחן אביו הוי גדול וגדול הסומך על שלחן אביו זהו קטן ה"ה ה"נ ואין לזכות העירוב ע"י גדול הסומך על שלחן אביו דידו כיד אביו ועבדו ושפחתו העבריי' אע"פ דסומכין על שלחנו לא הוי ידם כידו דדוקא בנו גדול הוא דאמר כ"י דידו כיד אביו לפי שרגיל להיות תמיד על שלחנו אבל נכרי הסמוך על שלחן בעה"ב אין מציאתו של בעה"ב ואפי' אוכל אצלו בחינם וכ"ש עבדו ושפחתו העבריי' (דבשכר) קא אכלו ע"כ הן דברי התו' וכ"כ הסמ"ג והמרדכי ואני כבר הכרעתי בפ' נערה דהלכת' כר"י דגדול לאו גדול ממש הוא כו' אך בכאן צ"ע לעי שהא"ז כת' וז"ל וכ"ש הזקן אמר דבבנו הגדול אמי' סמוך על שלחנו מזכה ע"י דלא אמר ר"י לא גדול גדול ממש אלא במציאה אבל בעירוב גדול גדול ממש דתלמוד שלנו וכן הירושלמי לא מייתי מילת' דכ"י אלא אמציאה בכ"מ ע"כ והנה הרי"ף והרמב"ם הביא המשנה כצורתה וכתבו המפרשי' משום דס"ל דדוקא גבי מציאה הוא דאמרינן אין האב זוכה אלא שלא תהא איבה כיון שהבן סומך על שלחנו אבל במה שהאב רוצה (לזכות) לאחרים ע"י בניו זוכין הם לאחרים כאינש דעלמא וכ"כ בתשו' הרמב"ן ע"כ נראה שאי' להקל כלל ולערב ע"י גדול האוכל על שלחנו וכן ע"י בנו הקטן אפילו אינו סומך על שלחן אביו ואף הטור בכאן לא נשא פנים לאביו וכתב וז"ל וטוב להחמיר כדברי שניהן שלא לזכות ע"י בנו הקטן אפי' אינו סומך על שלחנו ולא ע"י בנו הסומך על שלחנו אפי' הוא גדול ע"כ אבל ע"י אחר שאינו בנו אפי' הוא סופר שלו או מלמד שבביתו או שגדל יתום בביתו אפי' אוכלים על שלחנו תמיד מזכה ע"י

יא דין י"ש שחל בע"ש אין מערבין בו לשבת לא ע"הת ולא ע"ח ואפי' אם הניח ע"ת

ת"ר י"ט שחל להיות בע"ש אין מערבין לא עת"ח פי' משום דמקני שבית' בי"ט הוא ולא ע"ח משום דנראה כמתקן לצורך מחר כ' אומר מערבין ע"ח אבל לא עת"ח מפני שאתה אוסרו בדבר האסור לו ואי אתה אוסרו בדבר המותר לו פרש"י כח יש בידך לאסור עליו מלעשות צורך מחר דבר שהוא אסור בו ביום והיינו תחומין שאף בי"ט אסור לצאת מן התחום ואי אתה אוסרו בדבר המותר לו עי' אין כת בידך לאסור לו מלתקן לאחר דבר שהוא מותר בו ביום ואיסור טלטול חצרות ליתא בי"ט שלח ר"א לגולה לא כשאתם שונים ר' מתיר וחכ"א אלא ר' אוסר וחכ"מ א' רבא א"ר סחורה א"ר הונא הלכה כר' לאיסור' וכ' הר"ן וז"ל הא דאין מערבין עת"ח בי"ט שבע"ש דוקא כגון שלא עיכב בראשון אבל אם עירב בראשון מערב ברגליו בב' ע"כ ועיקר דבר זה בפ' בכ"מ ומ"ש הא"ז הא דאין מערבין איירי כגון שלא הניח ע"ת אבל הניח ע"ת מערבין ע"ח לא נהירא דסתמא קתני בבריית' דאין מערבין דמשמע בכל ענין אפי' הניח ע"ת דמסתמ' מניחין ע"ת דהא מצוה הוא להניח ע"ת וכ"כ נמי הר"ן להדיא דלא שרי ע"ת אלא דבר שהוא דומה לתיקון סעודה כגון אפיי' ובישול ע"כ

יב דין י"ט שחל להיות בששת מתפלל שבע ונסחו ידוע ובחתימה יאמר מקדש השבת ישראל והזמנים

ת"ר י"ט שחל להיות בשבת בש"א מתפלל ח' ואומר של שבת בפ"ע ושל י"ט בפ"ע ובה"א מתפלל ז' מתחיל בשל שבת ומסיים בש"ש פי' ותתן לנו את יום השבת הזה ואח"כ מזכיר החג ובנוס' אחרת ותתן לנו את יום המנוחה הזה כו' וכ"ה בנוס' של רש"י ובנוס' שלנו ותתן לנו באהבה שבתות למנוחה ומועדים לשמחה חגים וזמנים לששון וכו' ואומר קדושת היום באמצע פי' יעלה ויבא והשיאנו כ"נל עיקר וכ' אומר אף חותם מקדש השבת ישראל והזמני' תני תנא קמי' דרבינא מקדש ישראל והשבת והזמנים א"ל רבינא אטו שבת ישראל מקדשי לי' שבת מיקדשא וקיימא פי' מו' ימי בראשית ואינו תלוי בקביע' דירחא אלא אימא מקדש השבת וישראל והזמנים אר"י הילכת' כר' וכדתריץ רבינא. ת"ר שבת שחל להיות בכ"ח או בח"ה ערבית שחרית ומנחה מתפלל של שבת ואומר מעין המאורע בעבודה ואם לא אמר מחזירין אותו כ"א אומר בהודאה ואין הלכה כמותו ובמוספין מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואו' קדושת היום באמצע רשב"ג וכ"י בנו של ר"י בן ברוקא אומר כ"מ שזקוק לז' אפי' ערבית ושחרית ומנחה מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואו' קדושת היום באמצע א"ר הונא אין הלכה כאותו הזוג וכתב תו' הא דלק"א הלכה כת"ק משום דהוי משמע אכל דבריו אף (אמה) שאמר מסיים בשל שבת והא לית' דקי"ל דהל' כר' דחותם מקדש השבת ישראל והזמני' ע"כ כ' מהרא"ט שא"ל מקדש השבת וישראל אלא מקדש השבת ישראל בין בר"ח בין במועד והטעם משים דמוכח הכא בסוגי' דקדושת ישראל ושבת אינן תליין זה בזה לאפוקי קדושת ישראל והזמנים שתלוי קדושת זמנים בישראל שהם מקדשים החדש וקובעים הקביעות א"כ שייך לומר ישראל והזמנים כלומר שתלוי זה בזה משא"כ בשבת שקבוע וקיימא וכן קדושת ישראל הילכך כל חדא קדושה בפ"ע