ים של שלמה על ביצה לז

שאינן חרדין לדברי חכמים משמע שאם הי' דעתו אף על המזידין שיכולין לסמוך עליו ודבר תימה דע"ת תקנת חכמים היא וכי תקנו חכמים לחטאים ולפושעים ועוד מאחר ששמואל לא הי' דעתו על הפושעי' ולא רצה לתקן אותה אנו נתקן אותה. כלל הדבר כל מי ששכח מחמת עצלותו שלא הי' חרד בדבר ה' בין צורבא מרבנן בין ע"ה אין לו לסמוך על אחרים שהניחו אבל מי שהי' טרוד שלא הי' יכול להניח או ששכח מחמת אונס יכול לסמוך על אחרים שהניחו ולכתחילה אין לסמוך על אחרים ואם סמך ולא ידע שמחויב כ"א להניח כסתם בע"הב חשיב כאונס אבל אם הוא בר בי רב חשוב בפושע שה"ל לדקדק במצות ולא להתרשל בהן אפי' אם לא ידע מ"מ פושע הוא ששגגת תלמוד עולה זדון

ז דין שלא ידאג האדם בהוצאות שבת וי"ט המוסיף מוסיפין והפוחת פוחתין לו

מאי כי חדות ה' מעוזכם א"כ יוחנן משום כ"א בר"ש א"ל הקב"ה לישראל בני לוו עלי וקדשו קדושת היום והאמינו בי ואני פורע וכתב הטור (בסי' רמ"ב) וכיון שהוא כן אל ידאג כי נאמן הוא ב"ח לפרוע חובו ותני ר' תחליפא בר אבוה דרבנן חוזאה וא"ל אחוה דרבנן חוזאה כל מזונותיו של אדם קצובין לו מר"ה ועד כ"ה חוץ מהוצאות שבת והוצאו' י"ט והוצאות בניו לת"ת שאם פוחת פוחתין לו פי' ממציאין לו שכר מועט ואם הוסיף מוסיפין לו וכתבו התו' וא"ת הא אמרינן עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות וי"ל דהתם מיירי שאין לו לפרוע אא"כ יטול מן הצדקה אבל הכא מיירי שיש לו משכנות כדי לפרוע ואין לו מעות לכך קאמר לוו עלי ואני פורע בפ' כ"כ סי' צ"ב ביארתי זה הענין ככל הצורך וכ"כ שם פלוגת' שמאי שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת והלל אומר בכוך ה' יום יום

ח דין תבשיל דע"ת אינו רשאי לעשות בפת לחוד ולא בדייסא ועדשים שבשולי קדרה וכן שמנונית שע"ג הסכין שיש בהן כזית סומך עליהן משום ע"ת והוא שמתנה מעי"ט ואם עשה תבשיל מיוחד לע"ת אע"פ שלא בירך ברכת ע"ת סומך עליו בדיעבד

פיסקא ועושה תבשיל וסומך עליו כו' אמר אביי ל"ש אלא תבשיל אבל פת לא מ"ט מידי דמלפת בעינן ופת לא מלפתא וכן דייסא נמי לא מלפתא דא"ר זירא בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא תני ר' חייא עדשים שבשולי קדרה פי' שנשארו בלא מתכוין סומך עליהן משום ע"ת פר"שי מעי"ט ולא אמרינן לא חשיבי ובטלין וה"מ דאית ביה כזית א"ר יצחק ברי' דכ"י שמנונית שע"ג הסכין גוררו פי' מעי"ט וסומך עליו משום ע"ת והוא דאית בי' כזית וכתב המרדכי וז"ל פר"שי סומך עליהם מעי"ט ולא בי"ט עצמו וכ"פ כ"י דצריך להתנות מעי"ט ולומר אם אשכח מלעשות ע"ת אסמוך ע"ז התבשיל או על השמנונית זה הנגרר מן הסכין ואשמעינן ר' חייא דהא דתנן עושין תבשיל ה"מ לכתחילה אבל היכא דשכח עבדינן כדפי' ובירושלמי איכא פלוגת' אם צריך להתנות מעי"ט ואיכא מ"ד שא"צ להתנות מעי"ט גם ע"ז סמך הר"ש מבונבורק והתיר לסמוך עליהן בי"ט עצמו בלא תנאי משום דבשל סופרי' הלך אחר המיקל ע"כ וכתב עליו מהר"י קארו וז"ל ומ"ש דאשמועינן כ' חייא דהא דתנן עושה תבשיל מעי"ט ה"מ לכתחילה כו' שנראה מדבריו שאין סומכין על עדשים שבשולי קדרה אלא בדיעבד דוקא לא משמע לי הכי מפשיטי דמילת' אלא לכתחילה נמי סומכין על עדשים שבשולי קדרה או על שמנונית שנדבק בסכין שאם אין לו בעי"ט שום תבשיל אלא עדשים שנשארו בשולי קדרה או אותו שמנונית שנדבק בסכין יכול לערב עליהם לכתחילה ע"כ. ואני אומר מדלא קאמר מערבין על עדשים שבשולי קדרה אלא סומך עליהם קאמר דהיינו בשעת הדחק שלא עשה תבשיל לשם ע"ת וגם אין לו תבשיל ברווח שיכול להניח לשם עירוב ולשומרו עד שבת סומך עליו בשעת הדחק אבל לכתחילה ביזוי מצוה הוא וצריך לעשות תבשיל כלישני' דמתני' ועושה תבשיל כו' שהוא לכתחילה ומ"ש המרדכי שהר"ש מבונבורק סומך על הירושלמי ולסמוך עליו אפי' לא התנה מעי"ט לא נהירא כי אין בו מחלוקת בירושלמי אלא דבעי לדיוקי דלא בעי תנאי ודחה דבעי תנאי וכך אסקינן בירושלמי חייא רבה עלה לביתו אמרון לי' אנשינן מערבה א"ל אית הכא טלפוחין מן אתמול א"ל אין הדא אמרה א"צ להתנות א"ר חסדא תנאי ה"ל לר' חייא הגדול אלמא דדחי ר' חסדא וא"ל דהדא אמרה הוא כמו עסק הלכה דסתמא דתלמודא דפליג עליה דר"ח וז"א דהא איכא נמי התם הדא אמרה אע"פ שאין בה כזית ודחה אית הוי בה שיעור והך דחיי' היא פסק הלכא וקושטא דמילת' ה"נ דברי ר"ח ומו"מ כראה דלא בעי להתנות מעי"ט אלא תבשיל שנשאר בלא מתכוין כגון שולי קדרה והדומה לו אבל מי שעשה תבשיל מיוחד לשם ע"ת או שהפרישו לשם כך אפי' היה דעתו אח"כ להתנות עליו ולברך עליו ושכח מלהתנות ולברך עליו סומך עליו בדיעבד כלישנא דמתני' ועושה תבשיל מעי"ט וסומך עליו והברכה שצריך לברך עליו לכתחילה ולהתנות עליו להדיא אינו מעכבת כי הברכות אינו מעכבות

ט דין דנים מלוחים אין בהן משום בשולי כותים אם צלאן או בישלם הכותי' ואם צלאן כותי' סומך עליהן משום ע"ת ואפי' אם מלחן כותי' וצלאן אין בהם משום ב"כ ואם עושים כותים כסא דהרסנא מטוגין בשומן קרבי דגים וקמח אסור ושל דבר שנאכל כמות שהוא חי אין כו משום ב"כ ויוצאין בו משום ע"ת ותבשיל של ע"ת בין הוא עלוי בין כבוש בחומץ או בחרדל בין שהוא מבושל מאד יוצאין בו משום ע"ת אכל במליחה בלא בישול אע"פ שנאכל מחמת מלחו אין עושין ממגו ע"ת ושיעור ע"ת צריכין כזית בין בתחילה בין כסוף בין לא' בין לק'

אמר כ' אידי אמר כב דגים מלוחים אין בהם משום בישול כותי אם צלאן או בשלן הכותי משום דנאכל כמות שהוא חי וכל הנאכל כ"ש"ח אין בו משום ב"כ אמר ר' אשי אם צלאן כותי סומך עליהן משום ע"ת וכתב הר"אש אפי' מלחן כותי וצלאן דמליחת כותי לא אסרה אע"פ שנאכלין מחמת מלחן חיין לא אסרה כיון דנאכלין חיין ומסיק דאי עבדינהו כותי כסא דהרסנא פי' מטוגן בשומן קרבי דגים וקמח אסור דקמחא עיקר וקמח אינו נאכל כ"ש"ח ומ"ש התו' מקוטנויי"ש ומאובליי"ש כתבתי בפ' א"ט סי' קי"ח. גרסי' בירו' בההיא פירקא כל אוכל שהוא נאכל כ"ש"ח אין בו משום ב"כ ויוצאין בו משום ע"ת וכ"כ הר"ן בסוף תענית ומרדכי בה' ע"ב והסמ"ג כ' בפ"ה מה' תענית יוצאין בתפוחין מבושלין משום ע"ת כדמוכח בירושלמי דנדרים ע"כ תו מסיק תניא תבשיל זה של ע"ת בין הוא צלוי בין הוא כבוש בחומץ או בחרדל בין הוא שלוק הרבה בין הוא מבושל כהלכתו אבל במליחה בלא בישול אע"פ שנאכל מחמת מלחן אין עושין ממנו ע"ת ובקולייס האספנין שנתן עליו חמין מעי"ט פי' דג מלוח הוא ורך ונאכל כ"ש"ח אלא שנותנין עליו חמין וזהו בישולו כדתנן במס' שבת שהדחתו זהו גמר מלאכתו. ותחילתו פי' כשעשה התבשיל וסופו עי' אכלו או שנאבד ושייר ממנו קצת אין לו שיעור ומפ' בגמ' אין לו שיעור למעלה פי' לומר שלא יוסיף בו על כך וכך אלא יכול להוסיף כל כמה שירצה אבל יש לו שיעור למטה פי' שלא יפחות מכזית וכדא' ר' אבא אמר רב ע"ת צריכין כזית בין בתחילה בין בסוף בין לא' בין לק' וכן הלכה

י דין המניח ע"ת גם על אחר צריך שיהא בדעתו על אותו שרוצה להניח עליו אכל אותו שהניח עליו א"צ לידע אלא כשיודיעו אותו בי"ט דהיינו בע"ש שעירב עליו מאתמול הולך וסומך עליו ומבשל ואופה לשבת ובארנו דמי שדרכו לערב על כל בני העיר בכל שנה א"ע להכריז וסומכין עליו מן הסתם ועוד בארנו דדוקא על אותן שהן בתוך התחום יכול לערב אכל אותן שחוץ לתחום אינם בכלל אפי' אם עירבו עת"ח ויכולין לבא אליו אפיה מן הסתם אין דעתו על אותן שחוץ לתחום ומ"מ אש פירש להדיא שדעתו ג"כ על אותן שחוץ לתחום אם יכולין לבא אליו כגון שעירבו עת"ח סומכין עליו בעית

אמר כב הונא אמר רב ע"ת צריכין דעת ומסיק פשיטא דעת מניח בעינן שיהא בדעתו על מי שרוצה להניח דעת מי שהניחו עליו בעינן או לא בעינן ת"ש דשמואל מערב אכולה נהרדעי וכ' אמי ור' אסי מערבין אכולי טבריא מכריז ר' יעקב בר אידי מי שלא הניח ע"ת יבא ויסמוך על שלי ועד כמה א"ר נחומי בר זכריה משמי' דאביי עד תחום שבת וכ' הרי"ף והרא"ש אחריו שמעינן מהני כולהו דלא בעינן דעת מי שהניחו לו אלא כשמודיעו בי"ט עצמו שהוא ע"ש שעיכב עליו מאתמול הולך וסומך עליו ומבשל לכתחילה לשבת והסמ"ג כתב וז"ל א"צ להודיעו לאלו שזכה להם מעי"ט דהא שמואל מעכב אכולה נהרדעא אבל הן צריכין בי"ט לידע שכבר זיכה להן אחר ועירב להן ואח"כ יסמכו ל ויאפו ויבשלו עליו אע"פ שלא ידעו אלא בי"ט הרי אלו מותרין דמכריז ר' יעקב בר אידי מי שלא הניח ע"ת יבא ויסמוך על שלי עד תחום שבת ע"כ. ויש מקשי' על דבכי הסמ"ג פשיטא שצריכין לידע אם לא ידעו איך יבשלו או יאפו ונראה בעיני דבא לומר שאם לא ידעו בבירור ואמרו סמכנו על החכם שבודאי יערב עלינו ועליו כסמוך לאפות ולבשל שאפילו נמצא אח"כ שהניח עליהן דאסור אם לא שיודעין להדי' שעירב עליהן ומ"מ כראה בעיני האידנא שנוסח העיכוב הכתוב בסידורי' שכ"א וא' יעכב על כולם שאמר יהא שרא לי ולכל ישראל הדרים בעיר הזאת שא"צ לידע ולשאול למחר אם ערבו עליו דהא כל בני העיר מערב כ"א על חבירו ודומה לזה כתב הר"ן וז"ל שמואל ור' אמי וכ' אסי דהוו מעכבי אכולא מתא ולא הוו מכרזי משמע מתוך שהיו רגילין בכך וכבר הי' הדבר נודע לכל אנשי המקום וסומכין עליהן ומש"ה אשמועינן שמי שדרכו להניח בכל שנה כשמואל ור' אמי ור"א א"צ להכריז אלא סומכין עליו מן הסתם אבל מי שאין דרכו להניח כנ"י בר אידי צריך להכריז ע"כ והא דקאמר לעיל עד תחום שבת פיר"שי דלעומדים חוץ לתחום לא היה דעתו של מנים עליהם ונראה מדבריו שאם עי' שהוא מערב אף על אותן העומדים חוץ לתחום מהני אבל הר"ן כתב עד תחום שבת דמסתמא דעתי' על