ים של שלמה על ביצה לו

שמחה זו אפילו הי' שותין מים בתוך הסעודה אם לא לכוס של ברכה א"נ היה שותין בצמצום כפי צורך אכילה או מזוג הרבה ולא היה שותין לרוות גופו כדי לשמוח בי"ט אבל עכשיו שאין לנו שמחת שלמים והמקדש חרב וערבה כל שמחה אין שמחה אלא ביין וזולתה אינו יוצא י"ח בשמחת י"ט ואדרבא במה ישמח את עצמו אם לא שישתה וישכח כיש' לשמח ולבטוח בה' שיחזור אלינו ואף בימי גליותינו בהיותינו בארץ אויבינו לא מאס ולא געל אותנו להפיר בריתו תורה ומצות מאתנו כי תמיד הוא ה' אלהינו. עוד כתב הקאר"ו וז"ל מ"ש הקטני' נותן להם קליות ואגוזים לא מצאתיו מפורש ואע"ג דתניא בפ' ע"פ על כ"ע שהי' מחלק קליות ואגוזים לתינוקת בע"פ הא מפ' התם טעמא כדי שלא ישנו וישאלו וא"כ היכא דלא שייך ה"ט מנ"ל ע"כ ואני אומר אולי סמך על התו' דע"פ דקאמר שם מצוה על האדם לשמח בניו וב"ב עד כ"י אומר נשים בראוי להן וקטנים בראוי להן ומה ראוי לקטנים כ"א קליות ואגוזים ומצינו כמי לשם בע"פ ת"ר הכל חייבים בד' כוסות א' אנשים וא' נשים וא' תינוקות אר"י וכי מה תועלת לתינוקות ביין אלא מחלק להם קליות ואגוזים כדי שישאלו וא"כ בודאי מ"ש ר"י וקטנים בראוי להם היינו קליות ואגוזים ועו' אומר אני שמסברת עצמו כתב מאחר שצוה הקב"ה לשמח כל בני ביתו במה ישמח הקטנים אשר הם הגיעו לחינוך מצוה קליות ואגוזים הן שמחת י"ט כאשר מצא בענין ע"פ ומ"ש והנשים קונה להם בגדים ותכשיטי' משמע שבגדי י"ט ותכשיטי' יהי' יפין משל שבת ובהגמ"י כמי כתב מהא דירושלמי דפ"ק דקידושין גבי האחין שחלקו שעל נשותיהן ובנותיהן אין שמין כו' ומסיק כלי הרגל חולקין כלי שבת מבעיא משמע שיותר טובים יהיו בגדים של רגל מבגדי שבת ע"כ עוד כתב הרמב"ם וז"ל כשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר עניים האומללים אבל מי שנועל דלתות חצירו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו ועל אילו נאמר, זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם, ושמחה כזו קלון היא להם שנא' וזכיתי פרש על פניכם פרש חגיכם ע"כ ואמת שכך דרשו רז"ל ושמחת לפני ה' אלהיך אתה ובכך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך אמר הקב"ה ד' שלי לוי גר יתום ואלמנה כנגד ד' שלך בנך ובתך עבדך ואמתך אם אתה משמח את שלי אני משמת את שלך עו' כת' הרמב"ם וז"ל אע"פ שאכילה ושתיי' במועדות בכלל מ"ע לא יהי' אוכל ושותה כל היום כלו אלא כך הוא הדת בבוקר משכימין כל העם לבה"כ ולבה"מ ומתפללין וקורין בתורה בענין היום וחוזרין לבתיהם ואוכלין והולכין לבה"מ וקורין ושונין עד חצי היום ואחר חצות מתפללין תפלת מנחה וחוזרין לבתיהן לאכול ולשתות שאר היום עד הלילה וכשאדם אוכל ושותה ושמה ברגל לא ימשוך ביין ובשחוק ובקלות כאש ויאמר שכל מי שיוסף בה ירבה במצות שמחה שהשכרות ושחוק הרבה והקלות כאש אינה שמחה אלא הוללות וסכלות ולא נצטוינו על הוללות וסכלות אלא על השמחה שיש בהן עבודת יוצר הכל שנא' תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל הא למדת שהעבודה בשמחה וא"א לעבוד את השם לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שכרות ע"כ וכדברים האלו כתב הטור וכתב עוד וז"ל מידת חסידים אשר השם לנגדם תמיד ובכל דרכיהם ידעוהו בעת שמחתם אז יותר ויותר מברכי' ומשבחי' להקב"ה אשר שמחם ויאמר האדם בלבו בעת שמחתו והנאתו אם כך היא שמחת עה"ז אשר הוא הבל כי יש אחרי' תוגה וצער א"כ מה תהי' שמחת עה"ב התמידים שאין אחריה תוגה ויתפלל להקב"ה שיטה לבו לעבדו ולעשות רצונו בלב שלם ושישמחנו בשמחת (עולם) ויזכנו לחיי עה"ב לאור באור פני מלך חיים ע"כ וכל דבריהם הן דברי טעם אלא יא בסדר הנהגה שאחר סעודת שחרית שהיא העיקר שאח"כ ילכו לבה"מ לא משמע כן מעובדא דר"א שהי' יושב ודורש כל היום כולו ואח"כ א"ל אכלו משמנים כו' אלמא שהתפלה והדרשה תהי' קודם סעודת שחרית ובלבד שלא ישהא יותר מחצי היום כמ"ש לעיל בסי' הקודם לזה וכך הוא דרך הנכונה בסעודת שחרית יאכל וישתה וישמח וכדמשמע לעיל בע"ק דמסקינן אושפזיכנה דר"פ אתא לקמי' דר"פ א"ל הנך ביצים משבת לי"ט מהו למכלינהו למחר א"ל זיל האידנא ותא למחר דרב לא מוקי אמורא עליה מי"ט לחברי' פי' כלומר שעשה היום י"ט דהיינו לאחר סעודה עד למחר משום שכרות דרב אורויי הוה מורה בדרשא שלו כדאמרינן בכריתות ושכור אסור להורות דכתיב יין ושכר אל תשת וכתי' להורות לבני ישראל כי אתא למחר א"ל איכו השתא עי' אם הוריתי לך אתמל בשכרותי אשתלאי פי' שכחתי ושגגתי והוריתי בו היתר ואינו כן ע"כ אלמא דמזמן סעודת שחרית התחיל השכרות ומנחה הי' מתפלל בזמנו אפילו הוא שתוי קצת אע"פ ששתוי לא יתפלל לכתחילה ושתוי הוא שיכול לדבר בעני' המלך א"כ אף בשתיי' שלנו לב"ה שתוי הוא אפשר לומר דלא אסרו חכמים לכתחילה אלא בחול משום דאפשר לו להמתין עד שיפוג יינו אבל היום של י"ט שמצוה לשמוח וחצי' לכם אוקמי' אדיניה שתפלתו תפלה והקב"ה מקבל תפלתו מאחר שהוא שמח וטוב לב בשמחתו של מקום והיינו ע"פ המד' שדרשו בקרא ואני תפלתי לך ה' עת רצון וז"ל כתיב ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר וכתי' בתרי' ואני תפלתי לך ה' עת רצון וגומר אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע אין אומה זו כשאר א"ה א"ה כששותין ומשתכרין הולכין ופוחזין ואנו לא כן אלא אע"פ ששתינו ואני תפלתי לך ה' ע"כ אלמא שבשבת וה"ה בי"נ יש להתפלל אחר ששתו רק (שלא יגיע) לשיעור שכרות וכן אתה מוכרח לומר אף לדברי הרמב"ם אף בתפלת ערבית שהרי כתב שאוכלין ושותין עד הלילה וכ"ש האידנא שבלא"ה אין מדקדקין ומכווני' בתפלה כ"כ שאין להקפיד בשתוי כאשר כתבו הגה"מי ומ"מ יזהר שתהא השתיי' מעורבת בשמחה של תורה ולשמוע כ"א דברי חבירו ולא להאריך בהוויית דאביי וכבא אלא יהיו נוחין זה לזה לקבל מדרש חכמי' וטעמיהם וכל המוסיף ה"ז משובח ולענין סעודות י"ט כתב הטור (בסי' תק"כט) וז"ל וי"א שצריך לעשות בו ג' סעודות וכ"כ הרמ"בם ז"ל וא"א הר"אש לא נהג כן ע"כ וכ"כ הכלבו שיש שכתבו שסעודה ג' בי"ט הוא כשאוכל תבשיל א' לבד הראשון ואע"פ שאינו מפסיק בה בב"המז ולא החמירו לעשותן רק בשבת ע"כ ומזה נתפשט המנהג לאכול בסעודת י"ט תבשיל א' יותר משל שבת כגון אם הורגל בשבת בג' מיני תבשילן יעשה בי"ט ד' ומ"מ בעיקר הסעודה אין ספק שצריך סעודה בפת ולא סגי בבשר ויין כמו ר"ח וח"ה מפני שצריך סעודה שיש בה שמחה וקביעות וזהו מ"ש גבי י"ט לא סגי דלא אכיל היינו פת משום חלקהו חציו לה' וחציו לכם כאשר כתבו תו' והר"אש בפ' ג' שאכלו

ו דין דלכתחילה אין לו לשום ארם לסמוך על ע"ת של גדול העיר אלא כל אדם עריך להניח עירוב בבית וכל מי ששכח מחמת עצלותו שלא הי' הרד בדבריה' בין צורבא מרבנן בין ע"ה אין יכול לסמוך על אחרים אכל מי שהי' טרוד שלא היה יכול להניח יכול לסמוך על אחרים ואם הוא ע"ה ולא ידע שמחויב כ"א להניח וסמך על גדול העיר חשיב כאונס אכל אש הוא בר בי רב חשיב כפושע ואין יכול לסמוך

נחזור לסוגיא ושלחו מנות לאין נכון לו מאי לאין נכון לו אמר כ' חסדא למי שלא הי' לו להניח ע"ת כגון שהיה טרוד בעי"ט ולא הי' לו פנאי להניח אבל אם ה"ל פנאי להניח ולא הניח פושע הוא וכתב הר"אש וז"ל דכל אדם חייב להניח ע"ת ואין לו לסמוך על גדול העיר שמניח על כל בני העיר כדאמרינן לקמן שמואל מערב אכולה נהרדעא ר' אמי ור' אסי מערבי אכולא טבריא דודאי גדול העיר יש לו לערב על כל בני עירו נ"מ למי שהי' טרוד ולא הי' יכול לערב או ששכח ולא עירב אבל לכתחילה אין לו לאדם לסמוך על עירוב של גדול העיר אלא צריך כ"א להניח בביתו עירוב ואם נזכר ולא הניח עירוב ולכתחילה סומך על גדול העיר פושע הוא ואינו יוצא בעירובו כדאמרינ' לקמן ההוא סמיא דהוה מסדר מתני' קמי' דשמואל יומא חד חזיא דהוי עציב א"ל אמאי עציבת א"ל דלא אנחת ע"ת א"ל סמוך אדידי לשתא אחרינא חזייא דהוי עציב א"ל אמאי עציבת א"ל דלא אנחת ע"ת א"ל פושע את לכולי עלמא שרי ולדידך אסור ע"כ פי' אפי' האי סמיא שלא הי' בא לסמוך על אחר אלא ששכח מלהניח ע"ת נקרא פושע בפעם ב' משום שה"ל ליזהר מכ"ש מי שלכתחילה אינו רוצה להניח ובא לסמוך על אחרים אבל לפי עי' הר"ן אין כאן ראי' שכתב מש"ה א"ל פושע את דכיון דעציבת (גלית) אדעתיך שאינך רוצה לסמוך בשל אחרים ואף אני אין דעתי לסמוך על הפושעי' שאינן רוצין לסמוך עלי ע"כ ולפ"ז צ"ל דודאי מצות חכמים שיעשה אדם ע"ת לעצמו ולא יסמוך על אחרים אבל מ"מ אי לא עביד וסמך על אדם גדול שיניח עליו יכול לבשל ולסמוך עליו כ"ש אם שכח אפי' כמה פעמים שיכול לסמוך על אדם גדול וה"ה חבירו שלא הניח עליו אבל אם לא הי' דעתו לסמוך על אחר מיד כשנודע לו שלא הניח ע"ת ובעי לאתשולי עלה והוא פעם ב' שלא הניח ע"ת מחמת שכחתו חשבינן לי' כפשיעה ואסור לו לבשל מי"ט לשבת אבל דוחק הוא לפרש כך ס"ס מאחר שעציב בדעתו ואינו יודע מה לעשות למה לא יסמוך על אחר ומה בכך שלא הי' דעתו מתחילה לכך אולי הי' סבור למצוא לו תרופה אחרת אבל מאחר שאין לו היתר אחר מוכרח הוא לסמוך עליו ועוד הלא משנה של אשתקד הי' ג"כ סומך על שמואל ולמה לא ה"ל לסמוך ג"כ עליו ומה שהי' עציב היינו שלא הי' יודע אם הניח שמואל ג"כ עליו שלא יחשיבנו לפושע והעיקר נראה בעיני לפרש מצות חכמי' להניח כל אדם בע"ע ולא לסמוך עליו והיכ' שאין מניח ובא לסמוך על אחר והוא א' מן היודעים בה' י"ט שצריכין לערב ע"ת בכל עי"ט ועבר (אדבריהם) ולא הניח אין לך פושע גדול (ממנו) אכן א' מבע"הב אשר אין בקיאים בה' י"ט והי' בדעתו לסמוך על גדול העיר או על אחר לית בי' חשש ויכול לסמוך על אחר המניח עליו אבל השוכח לעולם פושע הוא ופשיעה קרוב למזיד ואם שוכח נקרא פושע לתשלומין אפי' גבי שט"ח כ"ש שהוא פושע בדת אלהינו שה"ל להיות חרד בדבר אלהינו וע"כ אין לו לסמוך על אחר מש"ה האי סמיא נמי זימנא קמיית' הוי שמואל סבר אולי מקרה הוא ואיזה טרדא גרמה לו שלא הי' יכול להניח או שמרוב טרדא שכח להניח והוי כמו אונס אבל כשראה שאף בזימנא ב' שכח ראה בו שעצל הי' בדת אלהינו ונקרא פושע שוב אין לו לסמוך על אחרים ויש שרצו לדקדק מדברי רש"י שפי' לדידך אסור שאין דעתי על המזידין והפושעי'