ים של שלמה על ביצה לד

ב' תבשילין אכלו או שאבד קודם שבשל כל צרכו לא יבשל עליו בתחילה ואם שייר ממנו כ"ש סומך עליו עי' לבשל (בשבילו) ופריך בגמ' מה"מ פי' אהיכא סמכו רבנן אמר שמואל דאמר קרא זכור את יום השבת לקדשו זכרהו מאחר שבא להשכיחו עי' כשבא י"ט מע"ש קרוב שבת להשתכח מחמת י"ט שמרבה בסעודות היום ואינו מניח לשבת כדי כבודו הזהירך הכתוב לזוכרו וכשמערב ע"ת נמצא שזוכרו שהרי אינו עושה אלא מחמת שבת ואמר רבא כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה לי"ט ורב אשי אמר כדי שיאמרו אין אופין מי"ט לשבת אא"כ התחיל מבע"י דאינו אלא כגומר והולך ק"ו דמי"ט לחול לגמרי לא וכתב הרא"ש וז"ל יראה דנ"מ בין אלו ב' טעמים דלרבה צריך לערב דוקא בעי"ט כדי שיברור מנה יפה לשבת ולרב אשי יכול לערב אפי' קודם עי"ט וי"ט של סוכות שחל להיות בה' בשבת יכול לערב עי"ט עירוב א' לשבת זו ולשבת הבאה ע"כ ואמת שכ"כ המרדכי בשם הירושלמי וכ"כ הגה"מ וז"ל בדין יהא שרא לן לבשולי ולאפויי מי"ט לחבירו מי"ט לשבת (ולמי) שסומכין על עירוב זה עד מי"ט האחרון ובלבד שיהא עירובו שמור עד מוצאי י"ט האחרון אכלו או שנאבד צריך לעכב בי"ט אחרון עכ"ל הירושלמי (והשתא) שמעינן מהירושלמי די"ט דסוכת העירוב שהניח בעי"ט ראשין מועיל גם לי"ט האחרון ובלבד שיאמר בפי' עד מי"ט האחרון והא דקאמר בירושלמי מי"ט לחבירו פי' רבינו אבי העזרי כגון אם חל י"ט ע"ש ושבת אז צ"ל מי"ט לחבירו דהיינו נמי מי"ט לשבת ע"כ ולא נהגו כן אלא לעולם אומרים מי"ט לשבת וכתב עוד אבל להניח בי"ט א' שיועיל בכל י"ט שבאותה שנה לא ול"ד לע"ח שמניח בפעם א' לכל שבתות השנה משום דהכא הוי טעמא כדמפרש רבא כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה לי"ט ואי מקדים לערב כולי האי אין לך שכחה גדולה מזו ע"כ וכ"ז לא שוה לי כי אפי' לר"א שאמר הטעם משום אם יאמרו אין אופין כו' א"כ צריך לכל י"ט וי"ט דהוי בע"ש לתקן ע"ת מעי"ט ולא לסמוך על ע"ת הראשונה דשמא אתא חד דלא הוי בעת שהניח ע"ת הראשונה ועוד כשם שלא מהני ע"ת לכל השנה אם הניח לעני י"ט א' שיועיל לשאר י"ט שבאותה שנה ה"נ גבי סוכות דהא ג"כ שני י"ט הן וש"ע רגל בפ"ע הוא לענין פז"ר קש"ב ומה בכך שהוא סומך על ע"ת די"ט הראשון ס"ס לא יצא ידי חובות חכמים שתיקנו ע"ת לכל י"ט שחל להיות בע"ש ואדרבא אמינא דאפי' אם נאמר שכך הדין שיכול לעכב ע"ת בסוכות על כל המועד מסתבר לומר דדוקא לרבא דאמר כדי שיברור מנה יפה א"כ אפשר לומר כשזוכר בימים ראשונים ובורר לו מנה יפה לשבת ה"ה בימים האחרונים יברור מנה יפה כי כבר הורגל מהימים ראשונים בכך אבל לר"א דאמר כדי שיאמרו אין אופין כו' והטעם משום כשהניח ע"ת בעי"ט נראה כאילו התחיל מבע"י ואח"כ היי כגומר והולך כמו שפרש"י וא"כ איך הוי כגומר והילך מה שנעשה כבר מח' ימים ע"כ נראה בעיני שאין לסמוך כלל בי"ט אחרון על עירוב הראשון וכן עמא דבר גם מ"ש הרא"ש דלרבא צריך להניח ע"ת מעי"ט ולרב אשי יכול לערב אפי' קודם עי"ט לא נהירא מן הטעם שכתבתי גם למה נוציא המשנה מידי משמעותה שאמרה ועושה תבשיל מעי"ט ולא אמרה ועושה תבשיל קודם י"ט דהוי משמע בכל ענין. שוב מצאתי שכ"כ בס' כלב"ו (בהלכות יו"ט) וז"ל ויש לעיין אם יניח ע"ת קודם י"ט ב' ימים או יותר אם יועילו וע"ז כתב הר"ר נתנאל לחומרא דאין לשנות מנהג (לערב) קדם עי"ט בלא ראייה ברורה ואין לנו אלא לשון משנתינו עושה אדם ע"ת מעי"ט וסומך עליו לשבת וגם הברייתות והגמ' כך הוא וגם אין כבוד י"ט בתבשיל שכבר עברה צורתו ואיך בתבשיל זה שייך זכרהו מאחר שבא להשכיחו וכן טעמא דכולהו אמוראי לא שייכי אלא עי"ט ועוד האריך וכ"נ בעיני עיקר ועוד כתב הרא"ש בתשו' (כלל ס') שאפי' מי שהניח ע"ת לא יכול לבשל מי"ט הראשון שחל ביום ה' לשבת וכ"כ העיטור וכ"כ הר"ן בשם ר' אפרים והטעם אית' בירושלמי דשבות קרובה התירו ע"י עירוב ולא שבות רחוקה ועוד מאחר שהראשון הוא דאורייתא והשני דרבנן ל"ל לעשות מלאכה בכדי לצורך שבת מאחר דאפשר למחר וגם הוא יותר כבוד שבת שהרי אינו מפיג טועמו ול"נ שאפי' אם עבר ובישל בראשון שאסור לאכול בשבת ו דלקמן הוה המסקנא דלא אפשטי' הבעיא דעבר ואפה ואזלינן לקולא ה"מ התם משום דאין לו מה לאכול התירו לו בדיעבד אבל הכא דאפשר לו לבשל למחר לצורך שבת אסור ליהנות ממנו עד לאחר השבת מאחר דעבר אמילת' דרבנן דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן בפרט בכה"ג שיש בידו עוד לתקן

ב דין דמדינא סני בתבשיל א' לאפיי' ולבישול אבל אין לשנות המנהג לכתחילה וצריך פת ותבשיל לע"ת

מסקינן בסוגיא ותנא מייתי לה מהכא את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו מכאן אר"א אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל מכאן סמכו חכמים לע"ת מדאורייתא ותו מסיק בסוגיא דלקמן מתני' דלא כהאי תנא דתניא ארשב"א מודים ב"ש וב"ה על ב' תבשילין שצריך על מה נחלקו על דג וביצה שעליו שבש"א ב' תבשילין צריך וזה כתבשיל א' שמחובר בו ובטיל לגביה ובה"א דיו בתבשיל א' כזה ושוין שאם פרפר ביצה ונתן לתוך הדג או שרסק קפלוטות ונתן לתוך הדג שהם ב' תבשילין ומסיק אמר רבא הלכה כתנא דידן ואליבא דב"ה דשרו בתבשיל א' וכתבו התו' שפסק ר"ת דלאפיי' צריך לערב גם בעת ואינו יכול לאפות על עירוב תבשיל א' דהא ק"ל כר"א דאמר אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל מדקא מייתי סתמא דגמ' כוותי' לעיל בריש פירקין דקאמר ותנא מייתי לה מהכא והא דקאמרי ב"ה בברייתא דחנניא מניח אדם עירוב תבשיל א' ועושה בו כל צרכו קאי אמה דקאמר (לעיל מיני') ב"שא אין טומנין את החמין אא"כ היו לו חמין טמונים מבע"י וסברי דאפי' בג' תבשילין צריך שיהא לכל א' וא' כנגדו וע"ז קא מיירי ב"ה ואמרו דעל תבשיל א' עושה כל צרכו כלומר כל מיני תבשילין כגון חמין וכיוצא בו והא דקאמר אביי ל"ש אלא תבשיל א' אבל פת לא היינו דוקא היכא דאין רוצה לאפות אבל אם היה רוצה לאפות היה צריך עת (ואין להקשות לפי דבריו שצריך פת לאפייה ותבשיל לבישול הוצאה והדלקה מאן שריא לן די"ל דלא אצריכוה רבנן אלא בעיקר סעודה) ולא נהירא לר"י חדא דמכל הני משמע דל"צ אלא תבשיל א' לכל דבר בין לאפות בין לבשל ומה שמביא הגמ' לעיל דר"א לאו משום דהילכת' כותיה אלא אסמכת' בעלמא מייתי על ע"ת אלא אדרבה ק"ל כריב"ל לגבי דר"א משום דר"א שמותי הוה ו' יהושע פליג עליה בירושלמי ואמר אופין ומבשלין על המבושל מ"מ אר"י לא מלאני לבי לעבור על דברי דודי וצריך ב' תבשילי פת ותבשיל וכן עמא דבר ע"כ ואף שבה"ג כתב נמי דבעי עת הפול וכן הורה כ"ש הזקן מ"מ נראה עיקר דברי החולקין כגון כ"י והרמב"ן והרשב"א והר"ן וכ"ד הרי"ף והרמב"ם וכן איתא בתוספתא להדיא ועוד אומר (אני) שאם הלכה כהאי תנא דברייתא דמייתי לה מהכא כו' ומביא דברי ר"א לפסק הלכה לא הוי קמבעי' מה"מ ולאתויי הא דשמואל אלא הוי ניחא לאתויי ברייתא דעדיפא מדשמואל וגם הוה ש"מ דבעי פת ותבשיל אלא משום דק"ל דלא בעי אלא תבשיל לחוד מש"ה בעי לאשכוחי אסמכת' מקרא אחרינא דלא כי האי בריית' אבל מ"מ אין לשנות המנהג לכתחילה ונוסח הברכה נכתוב לקמן בסי' כ"ז

ג בזה השי' הוכיח הרב המחבר ז"ל ה"ה מסוגי' גמ' וממשמעות דברי הפוסקים דאע"ג דהכנה מן התורה במידי דאפיי' ובישולי אפיה מועיל ע"ת דאמרינן הואיל ואי מקלעי אורחים כו' ובהעתק לא הי' כתוב להיות שאין נפקותא לענין הדין מ"ט כתבתיו למען לא יחסר כל בו

פסק כתב הסמ"ג וז"ל י"ט שחל להיות בע"ש אין אופין ומבשלין בי"ט מה שהוא אוכל למחר בשבת ואיסור זה מד"ס הוא כדי שלא יבאו לבשל מי"ט לחול שק"ו הוא לשבת אינו מבשל לחול לכ"ש לפיכך אם עשה תבשיל מעי"ט שהוא סומך עליו ואופה מי"ט לשבת ה"ז מותר ותבשיל זה שסומך עליו הוא הנקרא ע"ת זו דברי ר' משה אבל כל רבותינו שבצרפת שוין דאע"ג דהכנה מן התורה לרבה אפי' מי"ט לשבת וכוותי' ק"ל ואעפ"כ מועיל ע"ת דרבה לטעמיה בפ' אילו עוברין גבי אופה מי"ט לחול דליכא איסורא דאורייתא הואיל ואי מקלעי אורחים חזי ליה ומיתוקמא שם מילתיה דרבה כר"א שפוסק שם כמותו ואיסור הכנה דאורייתא משכחת לה כגון סמוך לחשיכה שאין שהות לאורחים לאוכלו מבע"י. עוד לשון אחר פי' ריב"א כי בזה תלוי איסור הכנה כשהוא מכין דבר שאינו ראוי היום ליהנות בו כגון קניית שביתה שהוא צורך מחר וכגון ביצה שנגמרה היום שלידתה למחר ומ"ש רב אשי הטעם כדי שיאמרו אין אופין מי"ט לשבת ק"ו מי"ט לחול על טעם העירוב עומד שלכך ניתקן שיאמרו שאופין מי"ט לשבת אין אופין אא"כ התחיל קודם י"ט שאינו אלא כגומר והולך בי"ט ק"ו שאין אופין מי"ט לחול וכן ערש"י שם ע"כ ונראה בעיני לפרש שדעת הרמב"ם שאין הכנה מדאוריית' במידי דלית ביה רק תיקון אוכל נפש דכל דבר אפוי ומבושל לא שייך ביה הכנה שאין מחוסר רק תיקון בעלמא משום דמעיקרא הוי חזי רק גבי ביצה שהוא דבר חידוש ולא היה ראוי כלל מעיקרא אבל לאפות ולבשל תקוני מילתא בעלמא הוא וכן הוא לשון תו' בשינויא בתרא במסכת בילה שכתבו ואי הכנה דאורייתא האיך הפקיעו חכמים בתקנתם דבר שהוא איסור דאורייתא ונ"ל שדעתו כשינוי בתרא לכך אמר אין אופין ומבשלין גזירה משום י"ט לחול דאי הוי דאוריית' האיך הפקיעו כו' ע"כ מסיק הסמ"ג אבל כל רבותינו שבצרפת שוין שסברו דאע"ג דהכנה מן התורה לרבה אפי' מידי דאפיי' ובישול אעפ"כ מועיל כו' דליכא לאיסור הכנה דאוריית' אלא כגון סמוך לחשיכה שאין שהות כו' וא"כ אין אופין דמתני' הוי דאורייתא וכגון בענין זה שאין ראוי להנות ממנו היום ולאפוקי הרמב"ם שמפרש אין אופין דמתני' אד"ס ויש מקשים דילמא הרמב"ם בכל ענין איירי ומוקי מתני' בכל ענין בין דאיכא שהות דמקלעי אורחים ובין ליכא שהות כו' וכל היכא דאיכא שהות כו' אמר שאיסור זה מד"ס כו' נראה דלק"מ מאחר שמע' מתני' דאיסור זה משום גירה שמא יבשל מי"ט לחול כו' וא"כ אי הוה ס"ל דאיכא הכנה דאוריית' תיפוק לי' דהוא אסור מדרבנן אע"ג דיכולין למקלעי אורחים מ"מ גזרינן מיניה וביה היכא דאיכא שהות אטו ליכא שהות דהוי איסור דאוריית' ממש ולא הי' צריך לי' לדחוק ולפרש טעם אחר אלא ודאי דלא ס"ל שום איסור דאורייתא כו' אבל הסמ"ג סבר דאותו ק"ו שהוזכר בגמ' משום גזירה כו' לא קאי רק על ע"ת דלפ"ז תקנו ע"ת