ים של שלמה על ביצה כד

מפריחין ולא יהיו אסורין משום מוקצה כדאמרינן בבכל מערבין ההיא ליפתא דאתא למחוזא חזנהו רבא דכמישי אמר הני ודאי מאתמול עקרינהו מאי אמרת מחוץ לתחום אתו הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר וכ"ש הכא דאדעתא דגוים אתו וקנייה זה בלא דמים בי האי בפ' א"צ ואע"ג דנלקטו לשם כותים אם נלקטו היום היו אסורים משום מוקצה הלכך אם היוני' גדולים שיכולין לפרוח חוץ לתחום אסורין משום מוקצה ואם לאו מותרין בדיעבד היכי שקנאם אבל אם רגילין לעשות כך אסור לאכול מהם אפילו קנו כבר דזה אין נקרא דיעבד אלא לכתחילה כיון שרגילין בכך ע"כ. (א"ה מכאן ועד סוף הסי' היה בלתי מסודר ומוכן והנכון בעיני לסדרו) ותימה לפרש שמה שכ' הר"אש שאסורין משום מוקצה דחוץ לתחום קאמר דאז לא הוי אסור אלא לישראל הבא בשבילו ואפי' לאותו ישראל גופא תיפוק ליה שהוא דבר הבא מחוץ לתחום אדעתא דכותי' דשרי לכ"ע אלא בודאי איסור מוקצה דמחוסר צידה קאמר דהוי כמוקצה דמחובר שהכי מדמה אותו לפירות שנלקטו היום ודוקא חוץ לתחום הוא דהוי וחוסר צידה ואסור לכל ישראל כמוקצה דמחובר שמודה בה ר"ש כדפרי' ואע"ג שהן קטנים מ"מ כשהן גדולי' כ"כ שיכולין לפרוח עד שבאו חוץ לתחום הוי כמחוסר לידה אבל בתוך התחום אע"ג שיכולין לפרוח מ"מ אינם מחוסרים צידה כדפרי'. וכן יראה מלשון רש"י שפי' בפ' א"צ גבי הא בה והא באמה ופי' בה בילד א"צ זימון שאינו יכול לברוח ומדלא פי' שאינו יכול לפרוח אלא לברוח כ"ל מן האדם כי האדם משיגו ואצ"ל הבא מצודה ונצודנו ואין להקשות ממ"ש הרש"בא והביאו ב"י בסי' תל"ז) וז"ל כותי שהביא דורון לישראל בי"ט בני יונה קטנים משובכו שיש לו בעיר כראה דמותרין הן כיון שאין צריכין צידה דהוי לי' כפירות שאין במינן במחובר דאפילו מחוץ לתחום מותרין למי שלא באו בשבילו אע"ג דפירות של ישראל ממש שבאו מחוץ לתחום אסורין בין לו בין לאחרים דמוקצין הן כ"ש חוץ לתחום הקצו אותן הבעלים מדעתן של ישראל צריכין הכן אבל של כותי א"צ הכן ע"כ אלמא דאיירי שיכולין לפרוח מדחיישינן בהו שבאו מחוץ לתחום אפ"ה חשבינן כדבר שאין במינו במחובר לפי שאין מחוסרין צידה הפך דברי זה אינו התם איירי בקטנים שאינם יכולין לפרוח ומוקצה שלהן שלא הוכנו מאתמול והוי כשאר מוקצה שאינו במחובר אלא שהובא חוץ לתחום דשרי לישראל אחר ה"נ האי מוקצה דבני יונה דמותרין פי' לישראל אחר אבל לא לי:

כט דין עלי שהוא דף עב וכבד וכלי הוא שכותשין בו החיטי' מותר לטלטלו לקצב עליו בשר ולאחר שקצב עליו בשר אסור לטלטלו אפילו לצורך גופו ומקומו ודוקא עלי אבל תברי גרמי דהיינו דף שעומד לקצב עליו בשר אפילו לאחר שקצב עליו בשר מותר לטלטלו

מתני' בש"א אין נוטלין את העלי לקצב עליו בשר פי' דף עב וכבד שכותשין בו את החיטין במכתשת וב"ה מתירין ושוין שאם קצב עליו בשר שאסור לטלטלו וכתב הרי"ף ת"ל וה"מ מחמה לצל אבל לצורך גופו או לצורך מקומו מותר אפילו אחר שקצב עליו בשר כדאוקמינא לה בפ' כל הכלים וכתב הר"אש וז"ל וכ"י פי' דאפי' לצורך גופו ולצורך מקומו נמי אסור דבפ' כל הכלים מדמי לי' לסיכי זירי ומזורי ורבא מוקי לה מחמה לצל פי' הא לצורך גופו או מקומו שרי והרי"ף פסק כאוקימת' בתריית' דרבא ובירושלמי גרסי' הדא אמרת שלא לקצב עליו בשר הדא הוא דאמ' רבא בר חייא בר שלימיא בשם כב מודים חכמים לר' נחמיא בזירי ומזורי ובוכנא זירי דעצר ביה מזורי דחביט ביה מוכנא דכתית בי' זה מוכח כפירש"י ע"כ. ולכאורה נראה דברי ר"י עיקר ואפי' לדעת ר"י דוקא עלי אבל תברי גמרי דהיינו דף כבד שעומד לקצב עליו בשר שריא פי' לאחר שקצב עליו בשר דמלאכתו להיתר. וכ"פ בא"ז מדתני ושוין שאם קצב עליו בשר דאסור אלמא לא שרי ב"ה אלא משום שמחת י"ט והא בלא"ה נמי שרי אם הוא לצורך גופו דומיא דלקצב עליו בשר דהוי לצורך גופו או מקומו דהא שרי אפי' בשבת לצורך גופו או מקומו דהא כלי הוא אלא בודאי היכא דליכא שמחת י"ט דהיינו לאחר שקצב עליו בשר לצורך י"ט הוא אסור אפילו לצורך גופו ומקומו משום דדמיא לסיכי זירי ואף שהרי"ף דחק לפרש דה"ק ושוין שאם קצב עליו בשר שאסור לטלטלו מחמה לצל אבל לצורך גופו או מקומו שרי כל היום הלא בסוגיא דלעיל גבי מוחלפת השיטה דפריך נמי מהאי מתני' דאין נוטלין את העלי כו' אלמא דגבי שמחת י"ט ב"ש לחומרא וב"ה לקולא. ורמינהי השוחט כו' אלמא דלא התירו אלא משום שמחת י"ט ולא משים שהוא לצורך גופו אכן בפ' כל הכלים בסוגי' דהתירו וחזרו והתיכו כו' וכן בסוגי' דכל הכלים נטלין לצורך ושלא לצורך כו' דפליגי בדבר שמלאכתו לאיסור אי שרי לצורך מקומו דלאביי דוקא לצורך גופו ולרבא אפילו לצורך מקומו ופרי' ליה אביי התם מברייתא דמרובה שאם אין (בה) שום שאסור לטלטל וכן ממתני' דעלי ומוקי לי' בלצורך מקומו וכבא אוקי ליה במחמה לצל אלמא דאביי וכבא תרווייהו לא מדמי לסיכי וזירי וכן הלכה

ל דין דמוליכין טבח וסכין אצל בהמה וכן בהמה אצל טבח וסכי' ואפי' היה רה"ר

מסקינן בסוגיא תניא בש"א אין מוליכין טבח וסכין אצל בהמה ולא בהמה אצל טבח וסכין ובה"א מוליכין זה אצל זה וכתב הר"ן וז"ל פי' ואפילו דרך רה"ר ואע"ג דאפשר דעביד לי' מאתמול אפ"ה שרי משים דהוצאה באוכל נפש כתקון אוכל נפש עצמו היא ולא כמכשירין ותיקון אוכל נפש עצמו אפילו (אפשר לעשותו ממעי"ט) דלא מפלגינן בין אפשר ללא אפשר אלא במכשירין ע"כ ולפ"ז מאי דנכתוב לקמן (עיין בפרקין סי' ל"ד ובפרק) א"צ (סי' א') בשם כ"י דאפי' אוכל (נפש) עצמו דלא מפיג טעינו ואפשר לעשותו מעי"ט אסור לעשותו בי"ט א"כ ה"כ דאסור. ותימה למה השמיט הרי"ף ברייתא זו ולישמעינ' דשרי אפי' בר"ה ואפשר לעשותו מעי"ט ומשום דדמינן לאוכל נפש גופא אלא כר' בעיני דמילתא דפשיטא דשרי בכל ענין מאחר שהוא צורך היום אפי' אפשר לעשותו (מעי"ט) דאמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך כמו שמתירין ב"ה להוציא ס"ת ולולב אפילו באפשר להוציאה מעי"ט ועיקר טעמא משום דהוצאה מלאכה גרועה היא וא"כ אם היא לצורך היום אפילו בלא אוכל נפש שרי בכל ענין וכ"ש לענין אוכל נפש וכמו שנפרש לקמן

לא דין בהמה שנשחטה בי"ט מותר להגביה העור אפילו לטלטל מחמה לצל וכן מותר ליתנה לפני הדורסן ואפי' אין עליה כזית בשר וכן מותר לטלטל נוצה של עופות לאחר שהסירן מן העוף ומותר למלוח עליו בשר מליחה מועטת כדרך שמולחין לעלי אכל אש מולח צלי שלו קרוב למליחת קדירה אשור ומותר להערים למולחו כאן מעט וכאן מעט עד שמלח כולו והערמה זו מותרת אפי' (שלא) לצורבא מרבנן אשל אם נשחטה בי"ט אסור ליתנה לפני הדורסן

מתני' אין נותנין את העור לפני הדורסן פי' שתתעבד בדריסת רגלים ולא יגביהנה פי' אפי' לטלטל מן הארץ אא"כ יש עליו כזית בשר וב"ה מתירין פי' לגבותו ולטלטל אפילו כעין מחמה לצל דהיינו שלא יגנובו אפילו בלא כזית בשר וכן מתירין לתת לעני הדורסן והטור (בסי' תצ"ט) מערב וכתב מותר להגביה עיכה וליתנה במקום דריסת הרגלי' אע"פ שאין עליו כדת בשר והא דמשמע הכא דאסור לטלטל עור אחר שהופשטה בלא כזית בשר א"ל הכא משום שמחת י"ט דהיינו שהתירו סופן משום תחילתן הלא"ה לא ובפרק במה טומנין אמרינן להדי' שמטלטלין השלחין דהיינו עופות שהופשטו בין עבודין ובין אינן עבודין התם איירי ביבישין כאשר פי' לשם סי' י' בשם כ"ת וכתב המרדכי מה שהתירו לטלטל נוצה של עופות לאחר שהסירו אותן מעוף מידי דהוה אעור לפני הדורסן דהתירו סופן משום תחילתן ע"כ. תנא ושוין שמולחין עליו בשר לצלי אמר אביי לצלי אין אבל לקדירה לא פי' שמולחין הבשר להוציא דמו שיהא ראוי לבשלו בקדירה ופריך פשיטא צלי תנן ומשני אפילו לצלי כעין קדירה לא פי' אדם שמולח צלי שלו קרוב למליחת קדירה שלו אסור וכתב הרי"ף והר"אש אחריו בשם הירושלמי מערים ומלח הכא ומלח הכא עד דמלח כולהו כלומר הי' מולח על העור מעט כאן ומעט כאן עד דמלח כל העור. וכתב ר' ירוחם דהערמה זו מותרת לכל אדם אפי' אינו צורבא מרבנן ע"כ ומסיק לקמן אמר עולא ג' דברי' התירו סופן משום תחילתן וחד מינייהו נתינת העור לפני הדורסן ופריך בגמ' תנינא כלומר מאי נפקא לן מעולא ומשני מ"ד טעמייהו דב"ה משום דחזי למיזגא עלייהו ואפילו מעי"ט נמי קמ"לן התירו סופן משום תחילתן ובי"ט אין בעי"ט לא ופי"רשי ואפילו בעי"ט נמי שהופשט מעי"ט יראה קצת מלשונו אבל הופשט בי"ט אע"פי שנשחטה מעי"ט שייך לומר התירו סופן משום תחילתן וכן יראה קצת מלשון הרמ"בם (בפ"ג) שכתב המפשיט עור בהמה בי"ט כו' ולא הזכיר השחיטה אלמא שתלוי הכל בהפשטה ולישנא דגמ' דמעי"ט לא משמע לפי פשוטו (דקאי) אנשחטה מאחר דנשחטה מבע"י היה לו להפשיט מבע"י ולא שייך להתיר סופן משום תחילתן. וכ"כ הר"אש להדי' דלא התירו סופן משום תחילתן אלא אם נשחטה בי"ט אבל אם נשחטה בעי"ט לא. וכ"כ המ"מ בשם הרש"בא ועיקר

לב דין דאין מולחין החלבים ולא מהפכין בהן אפי' לשוטחן ע"ג יתידות ואעפ"י שנשחטה בי"ט ואסור למלוה עליהם בשר באויר אפי' אינו נוגע בהן ודין דמולח אדם כמה חתיכות כבת אחת ואפי' אינו עריך אלא אחת ואפילו בלא הערמה וע"י הערמה מותר אפי' בזא"ז שלאחר שימלח חתיכה אחת אומר חבירתה ערבה עלי יותר והבשר שנשחט מעי"ט המנהג לאסור שלא למולחו בי"ט ודגים אותן שמתקלקלי' בשהייתן במלח מותר למלוח בי"ט ואותן מינים המשובחי' במלחן אסור למלוח בי"ט. וניקור אחוריים אסור