ים של שלמה על ביצה כא

תניא כוי אין שוחטין אותו בי"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו ופריך תלמודא ולכסייה כרב יהודא דאמר מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בו כל צרכיו או באפר כירה דמוכן הוא כדאי' במתני' ומשני אמר כבא אפר כירה (מוכן לודאי ואין מוכן לספק) וה"ה הכניס מלא קופתו עפר דעתו לודאי ואין דעתו לספק ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא הכניס עפר לכסות בו צואה של ילדי' מותר לכסות בו דם צפור. דם צפור אסור לכסות בו צואה דדם צפור ודאי הוא וצואה ספק הוא רמי בריה דרב ייבא אמר כוי היינו טעמ' דלא מכסין גזרה משום התרת חלבו א"ה אפי' בחול נמי בחול אמרי לנקר חצירו הוא צריך שחט באשפה מא"ל אלא בחול לא יבא להתיר חלבו אפילו אם רואה שמכסין אותו משום דמימר אמר מספיקא א"ל רבנן זיל טרח וכסי אבל בי"ט אי מספיקא מי אמרי לי' זיל טרח וכסי בתמי' אלא יאמר ודאי חיה הוא ויבא להתיר חלבו והנה לפי דברי רבא אם הכניס להדיא לכסות בו כוי שרי לכסות בו אבל הרי"ף והרא"ש הביאו הא דרמי ברי' דר"י לחוד וא"כ אפילו באפר מוכן אסור משום התרת חלבו. וכן דעת המחברי' ואזלא לה שינוייא דרבא דאמר דעתו לודאי כו' אבל מ"מ דינו אמת שאם הכניס עפר לכסות בו דם צפור שאסור לכסות בו צואה וה"ט מאחר שהכניס לצורך ודאי אבל הכניס עפר בסתם נ"ל דשני לכסות בו צואה דהא ר"י סתמא קאמר ועושה בו כל צרכיו וגם מסתבר דלכל מילי הכניס ואף דלפי שינוייא דרבא אין חילוק בין הכניס לדם צפור שהוא ודאי או הכניס בסתם מ"מ אין דעתו לספק דהא קאי אמלתא דכ"י ואפר כירה מוכן דהוי סתם היינו לפי משו' דבעי לשנוייא הא דכוי דאין מכסין את דמו דחק עצמו לפי שיטתו לומר כן ואמר כמי ואזדא (כבא) לטעמיה אבל לפי (מה) דקי"ל כרב מכי דכוי אין מכסין משום התרת חלבו א"כ בהכניס עפר מלא קופתו שרי לכסות בו צואה אפי' בשבת וכן באפר מוכן בי"ט וכתב הר"אש לענין כוי דאין מכסין את דמו בי"ט אבל לעכב מי"ט מכסין את דמו דכיון דלא מכסי ליה בי"ט אע"ג דמכסי ליה בחול לא אתי למימר הכי והא דאין שוחטין אותו בי"ט לכתחילה וישמור את הדם עד הלילה ויכסנה לפי שאין שוחטין לתוך הכלי ואם ישחטנו על העפר יבלע הדם בארץ ולא יהא רישומו ניכר אבל לא (גי' הר"אש דלא מסתבר) מסתבר לפי שימנע משמחת י"ט לפי שאין יכול לכסות את הדם לאלתר ע"כ תו מסקינן בסוגיא תני כ' חייא לא כוי בלבד אמרו שהוא ספק אלא אפי' שחט בהמה חיה ועוף דאיכא חיובא בודאי ונתערבו דמן זה בזה אסור לכסותו בי"ט אמר כ"א בר יאסיניאה ל"ש אלא שאין יכול לכסותו בדקירה אחת אבל יכול לכסותו בדקירה אחת מותר וכתב הרמ"בם (בפ"ג מה' י"ט) וז"ל השוחט חיה ועוף מעי"ט לא יכסה דמם בי"ט שחט בהמה חיה ועוף בי"ט ונתערב דמם לא יכסה אותה עד לערב ואם היה לו עפר מוכן או אפר כירה ויכול לכסות הכל בדקירה אחת הרי זה יכסהו ע"כ והשיג עליו הטור (בס"ס תצ"ח) וכתב ונראה אם יכול לכסות בדקירה אחת כיון ששחט כבר מותר אפילו אין לו עפר מוכן רק שיהיה לו דקר נעוץ (ואפר כירה בטור ליתא) ועפר תחוח ואם יש לו עפר מוכן יכול לכסותו אפילו בהרבה דקירות ע"כ ובחנם השיג עליו במ"ש שמותר בדיעבד אפי' אין לו עפר מוכן רק דקר נעוץ הלא דקר נעוץ מבע"י הוא עפר מוכן אלא שאסור לכתחילה משום חופר גומא אבל בלא עפר מוכן כלל ס"ל דאסור אפי' בדיעבד אלא שאני הכרעתי לעיל (בסי' כ"א ובסי' הקודם) שאף באין מוכן כלל שני בדיעבד ולא בעי דקר נעוץ אלא משום תרתי לריעותא ומ"ש הרמ"בם דאפילו באפר מוכן לא שרי אלא בדקירה אחת יפה כתב משום דהוה טירחא שלא לצורך ודלא כדעת הטור דס"ל שמטלטל עפר שאינו מוכן שלא לצורך אלא אפילו מוכן קאמר ומשום טירחא דהא סתמא קאמר דבשתי דקירות לא יכסה ונראה היכא שלא יספיק לו דקירה אחת אז לא יכסה כלל אפי' דקירה אחת דשמא לא יכסה הדם המחוייב בכיסוי ונמצא שטרח בי"ט שלא לצורך

כד דין השוחט בהמה בי"ט מותר לפנות הצמר ולמשוך לכאן ולכאן למקום שחיטה ואם נתלש נתלש ובלבד שלא יכוין לתלוש ובעוף אסור למרוט הנוצה למקום חיטה

פסק כתב הרמ"בם ז"ל (בפ"ג מהי"ט) השוחט בהמה בי"ט מותר לתלוש הצמר במקום הסכין ובלבד שלא יזיזנו ממקומו אלא ישאר שם מסובך כשאר צמר הצואר אבל בעוף לא ימרוט מפני שזה הוא דרכו ונמצא תולש בי"ט ע"כ וגמרה להא מילתא מדתנן בבכורות פרק הלוקח בהמה רבי יוסי בן המשולם אומר השוחט את הבכור עושה מקום לקופץ מכאן ומכאן ותולש את השער ואיבעיא ליה עלה בגמ' כנגדו בי"ט מהו ואסיקינן כנגדו בי"ט מותר דתליש לאו היינו גוזז ופרכינן עלה והתניא התולש את הכנף והקומטו והמורטו חייב שלש חטאות ואמר כ"ל תולש חייב משום גוזז ומפרקינן שאני כנף דהיינו אורחיה ומשמע דכיון דהיינו אורחיה אסור למרוט את הנוצה בי"ט והרמ"בן ז"ל חלק עליו ואמר דהתם ה"ק היכי אמרת דתולש צמר מן הבהמה לאו היינו גוזז מ"ש ן התולש את הכנף דחייב משום גוזז ומפרקינן דלא דמי כנף לצמר דצמ' לאו היינו אורחים וכיון דהיינו אורחיה אם לא היה סוף של י"ט לדחות אצל מלאכה זו כשם שאין סופו לדחות אצל צמר הבהמה אה"נ דהוה אסור אבל כיון שסופו לדחות דהא אפילו לאחר מיתה מיקרי גוזז כדגרסינן בירושלמי בפ' כלל גדול התולש מן הבהמה מתה חייב שתלישתה זו היא גיזתה וכיון שכן אע"ג דהיינו אורחיה מה לי מחיים מה לי לאחר מיתה ועוד דק"ל כר"ש דמלאכה שא"צ לגופה פטור עליה הלכך שרי (אפי' לכתחילה משום שמחת י"ט) וכן נהגו ע"כ. ואני אומר בודאי במקום שנהגו היתר יש להם על מי לסמוך ובפרט שאומר דברים שלטעם אבל במקום שלא נתפשט המנהג להקל יראה להחמיר מאחר שרבו הגדולים שפסקו לאיסור שהרי ר"י פסק נמי כדברי הרמב"ם וכן פסק רבי' יונה והרשב"א וגם הרא"ש כתב על דברי הרמב"ן לשם וז"ל מ"ש שמותר לגזוז לצורך אוכל נפש מחיים כמו לאחר שחיטה לא נ"ל דודאי לאחר מיתה כיון דכבר הותרה לאכול וא"א לאוכלה בלא תלישת נוצה מותר לתולשה כמו שמותר לצלותה ולבשל אבל בעוד שלא נשחטה כל מה דעביד מכשירי אוכל נפש דאפשר למיעבד מאתמול הוא ואסור ומ"ש דמלאכה שא"ל לגופה היא כתבתי לעיל בשם נ"י דאין לדמות מלאכה שא"צ לגופה (לעוקר דבר מגידולו) כלאחר יד והמחמיר תע"ב ע"כ ועוד אני אומר ולא זו בעוף דאסור למרוט לצורך השחיטה במתכוין אלא אפילו בבהמה אסור לתלוש הצמר במתכוין כמו שלא במתכוין שעושה מקום לקופיץ ואם נתלש נתלש וכן פסק כ"י והרא"ש אחריו ואני אומר לישנא דמתני' הכי משמע עושה מקים לקופיץ מכאן ומכאן ותולש את השער ובלבד שלא יזיז ממקומו וה"ל למיתני תולש את השער ועושה מקום לקופיץ אלא כדפי' דבאינו מתכוין איירי דוקא ועוד סוגיא דשמעתא דייקא הכי דבעי כנגדו בי"ט מהו טעמא דר"י בן המשולם משום דקסבר תולש לאו היינו גוזז ובי"ט אסור דהוה ליה עוקר דבר מגידולו או דילמא בעלמא סבר ר"י בן המשולם תולש היינו גוזז וה"ט דשרי דה"ל דבר שאין מתכוין וי"ט דבר שאינו מתכוין מותר ופשט משמיה דרב דכנגדו בי"ט מותר ופריש דסבר רב דבר שאינו מתכוין אסור ותולש לאו היינו גוזז ובי"ט היינו דשרי דה"ל עוקר דבר מגידולו כלאחר יד ומדלא קאמר והכא ה"ט דשני דאיירי בלא מתכוין אלא ה"ל דבר שאינו מתכוין קאמר ר"ל דמתני' בודאי איירי כה"ג כדדייקת לישנא דמתני' ומ"ה אפילו לפי מסקנא דרב שרי משום דהוי כלאחר יד מ"מ מתני' לא קא שרי אלא בכה"ג בדבר שאינו מתכוין ולא עסיק רישי' הא במתכוין אסור משום דגזרו תלישה אטו גזיזה וכן הוא לפי המסקנא והתוס' והרא"ש (בדף ס"ד ע"ב) דייקו דסוגיא דשמעתא דקמבעי לא קמבעי אלא באינו מתכוין אבל במתכוין אסור אפי' (אי) גוזז לאו היינו תולש ולא קא מבעיא אלא לענין מלקות ודייקי הכי שהכי בלאו י"ט היו יכולין לשאול הא דקתני מתני' ותולש את השער במתכוין קאמר משום דתולש לאו היינו גוזז או שמא באינו מתכוין קאמר וגם שלא יהא עסיק רישי' משום דתולש היינו גוזז אלא צריך לפרש דאיירי דאפי' (אי תולש) לאו היינו גזיזה מ"מ מדרבנן אסור במתכוין או בפסיק רישי' גזרה תולש אטו גוזז ולעולם תולש דקתני מתני' כשאינו מתכוין ואינו פסיק רישי' קאמר ולענין בכור לא מצי למבעיא מידי כפשטא דמתני' אם לא לענין מלקות וקא מבעי' להו כנגדו בי"ט מהו דדילמא (דוקא) בבכור דתולש לאו היינו גוזז וליכא איסורא דאורייתא הוא דשרי דבר שאינו מתכוין אבל בי"ט דאיכא איסורא דאורייתא דעוקר דבר מגידולו לא שרינן באינו מתכוין א"ד גוזז היינו תולש דאיכא (בבכור נמי) איסורא דאורייתא וכי היכי דשרי בבכור משום דאינו מתכוין שרי נמי בי"ט ואין זה ראיה בעיני לסתור דברי הרמב"ם כלל דס"ל נהי דדעת המקשן היה דדוקא באין מתכוין הוא דשרי אבל במתכוין ודאי אסור ולא קמבעיא מ"מ בסוף המסקנא שאומר תולש לאו היינו גוזז ועוקר דבר מגידולו כלאחר יד הוא א"כ שרי אפי' במתכוין. עוד כתב התוס' (בדף כ"ד ע"ב) וכן מוכח בסמוך דקאמר רב כנגדו בי"ט ופריך מהא דאמר רב הלכה כר"י דאמר דבר שאינו מתכוין אסור ומשני דתולש לאו היינו גוזז ובי"ט ה"ט דשרי דהוה ליה עוקר דבר מגידולו כלאחר יד (וא"תל) דאי תולש לאו היינו גוזז א"כ ותולש דקתני מתני' הוי כמתכוין היכי שרי כנגדו בי"ט מתכוין משום דלאחר יד ע"כ ומאי קושיא זו הלא לרב דבר שאינו מתכוין אסור וכי היכי דשרי באין מתכוין משו' כלאחר יד ה"ה במתכוין וא"כ לדידן ה"ה דס"ל דבר שאינו מתכוין מותר מ"מ שמא אף במתכוין מותר משום דהוי כלאחר יד אלא עיקר ראיה בעיני מ"ש דמסוגיא דגמ' מוכח דמתני' לא איירי אלא באינו מתכוין וא"כ מאחר דמתני' איירי דוקא באינו מתכוין ש"מ מתכוין אסור אפילו לרב וה"ט מאחר דמתכוין לכך גזרינן תלישה אטו גזיזה ואסור

כח דין דשחט צפור מעי"ט ולא כסה דמי אסור לכסותו בי"ט גלגל עיסה מעי"ט אינו מפריש ממנו חלה ביום טוב

אמר כבה שחט צפור מעי"ט אין מכסין אותו בי"ט גלגל עיסה מעי"ט מפריש ממנה חלה בי"ט אבוה דשמואל אמר אפי' גלגל עיסה מעי"ט אין מפריש ממנה חלה בי"ט ומסיק לימא פליג שמואל אדאבוה דשמואל דאמר שמואל חלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש אמר רבא מי לא מודה שמואל שאם קרא עלה שם שאסורה לזרים פי' אלמא שם תרומה עלה ואיתא בכלל אין מגביהין תרומות ומעשרות בי"ט וכתב הרא"ש וטעמא דרבה כיון דק"ל חלת (באשיר"י תרומות) ח"ל אוכל