ים של שלמה על ביצה יח

לו חז"ל דשמא לא ימצא בחנם אע"ג דאסור ליטול שכר בשבת אפילו במלאכה המותרת בשבת ע"כ ודבר תימא הוא נהי דמותר לשכור אם לא ימצא בחנם אבל לאותו ישראל אסור ליטול שכר י"ט מאחר שאין כאן הבלעה ונהי דשוינהו י"ט שני כחול לצורך המת שהכי יכול לעסוק בחנם אין מתירין לו כלל י"ט ואם היה בא מעשה לידי שישראל אחד לא היה רוצה לעסוק בחנם אלא בשכר הייתי מצוה להטעותו כמו שמטעין בחליצה

טו דין דכל דבר שנהנו משום חששא ועברה החששא א"צ מנין להתירו ובארנו דגם האידנא מותר לקבור מת בי"ט שני ע"י ישראל ולעשות כל צרכי המת אם אין עממין אבל אם יש עממין יניח לעשות עממין כל המלאכות שהם דאורייתא כפי מה שביארנו למעלה

נחזור לסוגיא אמר רבינא והאידנא דאיכא חברייא חיישינן פירש"י לו שכופין לישראל לעשות מלאכה וכשהוא י"ט מניחין אותן ואם היו רואין שיקברו מתיהם יכופו אותם לעשות מלאכה וכתבו התו' שהשתא בזמן הזה שאין חברייא מותר ואין לומר שצריך מנין אחר להתירו דכיון דהטעם משום חששא ועברה החששא שהרי אין חברייא מצויים האידנא עבר נמי הטעם והכי אמרינן גבי מים מגולין דאסורין שמא נחש שתה מהן ועכשיו שאין הנחשים מצויין בינינו אנו שותין מהם אפילו לכתחילה אע"פ שהוא דבר שבמנין ומ"מ כ"ת היה אוסר ומעשה היה במולא"ן שמת אדם אחד בי"ט שני ורצו להתעסק בו לקוברו וגער בהן ר"ת ושלח להם בני בשכר אינן בני תורה ואתם בני תורה כדאי' בשבת שלא לקבור מת בי"ט שני משום דלאו בני תוכה נינהו ואתי לזלזולי ביה. אבל הר"י אומר דאין זה דמיון דהא לענין הרבה דברים אשכחן דאנן בני תורה כדאי' ביבמות חזינהו דקא אכלי תורמוס דשלקי עממין ואסר להם ופרכינן והא נאכל כמו שהוא חי וכל הנאכל כמו שהוא חי אין בו משום בישולי עממין ומשני שלא היו בני תורה ואנו אין חוששין בדבר זה דק"ל דכל שנאכל כמו שהוא חי משום בישולי עממין. והר"ר יחיאל אומר דלא דמי דשאני הכא דבצינעא הוא אוכל בביתו ולא אוושא מילתא אבל לקבור מתים בפרהסיא אוושא מילתא ואין נכון להתיר ועוד אומר ר"ת דבזמן הזה נמי יש יהודים שהן משועבדים למלכות לעשות מלאכה כגון לקבל המס ולהתעסק בצרכיהם הלכך אם יראו שיתעסקו לעשות מלאכה למת יכופו אותן לעשות מלאכה למלכות ע"כ בתוס' וכן דעת כ"ח לאיסור והס"ת והסמ"ג כתבו להקל והוא דעת הרי"ף והרמב"ם וכאן לא הכריע הרא"ש אבל בתשובה כתב שלא נהגו העולם כר"ת אלא כר"י להקל לעשות ע"י ישראל אכן באשכנז שנהגו להחמיר שלא לעשות כל מלאכה דאורייתא ע"י ישראל היינו שחשו לדברי ר"ת להחמיר לכתחילה מאחר שאפשר לעשות ע"י עממין אבל היכא דליכא עממין עושין ע"י ישראל כמ"ש לעיל בסי' י' ובפרט האידנא דליכא למיחש לחשש השרים שאף הם נזהרים בכבוד המת ויודעין שראוי לעשות מלאכה טפי בשביל המת ממה שעושין מלאכה בשביל אוכל נפש

טז דין מי שלא הניח עירוב תבשילין בעי"ט יכול להניח בי"ט ראשון ומתנה כו' ודוקא בי"ט של גליות אבל בר"ה אינו יכול להניח

רבינא הוה יתיב קמיה דרב אשי בי"ט שני של ר"ה חזייה דהוה עציב א"ל אמאי עציב מר א"ל דלא אותובי ע"ת א"ל ולותיב מר האידנא מילא אמר רבא מניח אדם ע"ת מי"ט לחבירו ומתנה א"ל אימר דאמר כבא בשני י"ט של גליות בשני י"ט של ר"ה מי אמר. וכתב בסמ"ג וז"ל (בה' י"ט דף כ"ז ע"ג) כתב רבי' משה שכל הדברים הללו שאמרנו היו בזמן שב"ה היה קיים שהב"ד של א"י היו מקדשין החודש ע"פ הראייה והיו בני גולה עושין ב' ימים כדי להסתלק מן הספק לפי שלא היו יודעים יום שקדשו בו בא"י אבל היום שבני א"י סומכין על חשבון ומקדשין עליו אין י"ט שני כדי להסתלק מן הספק אלא מנהג בלבד וכך שלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם בידכם אעפ"י דבקיאי בקביעי דירחא עי' שמא יגזרו ח"ו ויבא לשכח העיבור ולפיכך נ"ל שאין מערב אדם ומתנה בזמון הזה לא עירוב חצירות ולא ע"ת ולא שיתופי מבואות ע"כ ודבריו תמוהים מאוד דהא רבא גופא דקאמר מניח אדם ע"ת ומתנה הוא דקאמר בסוגיא ואע"ג דבקיאין אנו בקביעא דירחא אפ"ה עבדינן תרי יומי משום דשלחו מתם כו' אלמא דהקילו בעירובין בין בע"ת בין בע"ח להיות ומתנה בי"ט ראשון על חבירו אעפ"י שהוא מנהג אבותינו מ"מ אחד חול ואחד קודש וכן השיגו הראב"ד והרשב"א והר"ן וגם מהרא"י כתב בכתביו שיש לנהוג כדברי הרא"ש שהביא הא דרבא לעסק הלכה בלי חילוק

יז דין אפרוח שנולד בי"ט ונפתחו עיניו מותר ואם נולד בשבת מותר לטלטלו ואף סותר בי"ט שאחריו ואם לא נפתחו עיניו אסור אפילו בחול

איתמר אפרוח שנולד בי"ט כב אמר אסור ושמואל ואי תימא כ' יוחנן אמר מותר רב אמר אסור מוקצה הוא ושמואל ואי תימא כ' יוחנן אמר מותר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה בלידה מה שלא היה ראוי בתחילה מתיר נמי עצמו להיות מותר באכילה ומוציא אותן מאיסור מוקצה א"ל כב כהנא ורב אסי לרב וכי מה בין זה לעגל שנולד בי"ט א"ל הואיל ומוכן אגב אמו בשחיטה ומה בין זה לעגל שנולד מן הטריפה שתיק כב אמר רבה ואי תימא רב יוסף מ"ט שתיק כב לימא להו הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים. תניא כוותיה דרב ותניא כוותיה דשמואל ואי תימא ר' יוחנן תניא כוותיה דרב עגל שנולד בי"ט מותר אפרוח שנולד בי"ט אסור ומה הפרש בין זה לזה זה מוכן אגב אמו בשחיטה וזה אינו מוכן אגב אמו תניא כוותיה דשמואל ואי תימא כ"י עגל שנולד בי"ט מותר ואפרוח שנולד בי"ט מותר מ"ט זה מוכן אגב אמו וזה מתיר עצמו בשחיטה תו מסקינן ת"ר אפרוח שנולד בי"ט אסור רא"בי אומר אף בחול לפי שלא נתפתחו עיניו כמאן אזלא הא דתניא כל השרץ השורץ על הארץ לרבות אפרוחים שלא נתפתחו עיניהם כמאן כרא"בי. וכתבו התו' והר"אש אחריהם וא"ת אמאי צריכין שמואל וכ"י להאי טעמא דהואיל ומתיר עצמו בשחיטה הואיל ואינון קיימין כר"ש דלית ליה מוקצה בשלהי מס' שבת וי"ל דלטעמיה דרב קאמר דאף לדידך דאית לך מוקצה מותר מיהא מהאי טעמא א"נ משום דדמי לגרוגרות וצמוקים. וכתב הר"אש הרי"ף לא כתב הלכתא כמאן להך לישנא דאמר שמואל פליג אדרב הלכתא כרב באיסורי ולאידך לישנא דאמר ר"י הוא דפליג ארב הלכתא כר"י יש פוסקים הלכה כרב משום דתרתי ברייתות כוותיה ומשנת ראב"י קב ונקי וגם רבה וכ"י דאמרי תרווייהו מ"ט שתיק רב אלמא קיימי כוותיה ויש שעוסקין כשמואל משום דרב כהנא וכ"א הקשו על דברי רב ושתיק להו כב והגאונים פסקו כרב וכן דעת רב אלפס דאזלינן לחומרא ולהכי לא הזכיר הר"יף פסק זה ואע"פי דשתיק להו (רב) הכי כבה ואיתימא כ"י תירצו יפה קושית רב כהנא וכ"א וגם משנת ראב"י קב ונקי והלכה כמותו בכ"מ ע"כ וזהו דעת כ"ח והרמ"בן. ואני תמה בדבר הלא ברוב דוכתין רגיל הרי"ף (והרא"ש) אחריו למיזל בתר לישנא בתרא וא"כ ואי תימא דקאמר בגמרא הוא לישנא בתרא וא"כ הלכה כר"י אפילו נגד רב ושמואל ק"ו נגד כב ועוד במלתא דרבנן הולכין אחר המיקל ועוד אין כאן תרי לישני דאימר תרוויהו קושטא אלא איכ' דשמעו משמי' ואיכא דשמעו מכ"י ועוד דאי ס"ל לגמ' דאיכא חלוק בין חדא ברייתא לתרתי כדי לסייע לרב ה"ל הגמ' למימר תני חדא כוותיה דשמואל ותני תרתי כוותיה דרב ועוד אפי' לא הוה פליג ר"י עליה דרב הוה הלכתא כשמואל שהכי רב כהנא וכ"א הקשו עליו ושתיק להו ונהי דאיכא למימר דלא חש להו מ"מ חולקים הם עליו וא"ת הלא רבה וכ"י דקאמרי מ"ט שתיק להו כב כו' הלא רב כהנא ור"א גדולים וקדמונים יותר מרבה ור"י דהוו בתראי לגבי דידהו ועד אביי וכבא הלכה ככל הגדול מחבירו כאשר כתבו הגאונים ושיטה זו תפסו הרי"ף והר"אש בכל דוכתא ועוד רבה וכ"י אינן אלא כמתמיהין מ"ט שתיק להו רב הלא יכול להשיב להם הלא מוכן אגב אמו לכלבים אבל אין זו תשובת נצחת להתיר העגל מחמת כן אלא עיקר הטעם הואיל ומתיר עצמו בשחיטה ומ"ה שרי אף האפרוח ומ"ה שתיק רב וכן פסק בעל המאור ומשנת רא"בי שהוא קב ונקי אין ראיה דהוא איירי דוקא בלא נפתחו עיניו אבל בנפתחו ס"ל דשרי אף בי"ט ולפי דעתי מ"ה לא פסק הרי"ף (הלכה) שסמך על מה שהביא ואיתימא כ"י והלכה כר"י בכל דוכתא נגד רב וכן פסק הרשב"א מאחר דאמרינן בגמ' ת"כ דמר ות"כ דמר והוה ליה ספיקא דרבנן ונקטינן לקולא. וכתב הר"ן וז"ל ומפלוגתא דרב ושמואל שמעינן דלא ק"ל כרא"בי דאמר אפרוח שלא נפתחו עיניו אף בחול אסור דע"כ ל"פ אלא בי"ט אבל בחול לכ"ע שרי אע"פי שלא נתפתחו עיניו דסתמא הכי הוא מדקאמר רא"בי אף בחול אסור מפני שלא נתפתחו עיניו ע"כ ולא נהירא דאינהו איירי בנפתחו עיניו ונהי דברייתא דפליג בה ר' אליעזר ודאי איירי בלא נפתחו אבל מנ"ל דאמוראי פליגי עליה דרא"בי דמשנתו קב ונקי בכל דוכתא ואיכא עוד סתמא אחריני דקא מסייעא ליה דתניא כל השרץ השורץ על הארץ וכו' אלא איירי באיתרמי שנפתחו עיניו. וכן פי' התוס' וז"ל הרא"ש רא"בי אומר אף בחול אסור לפי שלא נפתחו עיניו משמע דת"ק מתירו בחול והר"יף עסק כת"ק בפ' א"ט דיחיד ורבים הלכה כרבים ותו' פוסקי' כרא"בי וכן נראה דמשנת רא"בי קב ונקי ואפי' בברייתא כדמוכח בפ' הבא על יבמתו ע"כ ולפי מ"ש הלכה כר"י דשרי אפרוח שנפתחו עיניו אפי' בשבת שרי לטלטל ואין בו איסור מוקצה ואע"פי שאין שייך לומר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה שהכי אסור לשחוט בשבת מה בכך איסורא הוא דרביעא עליה מ"מ עומד לשחיטה וכאשר כתבתי בריש פרקין גבי ביצה (בסי' ה') ועוד אפשר למשחיטה גופיה היכא דאיכא חולה. והטור (בסי' תק"ג כתב בשם אחיו הר"ר יחיאל שאם נולדה בשבת שאסור בי"ט שלאחריו משום הכנה דודאי שייך ביה הכנה דעודו בקליפתו לא היה ראוי לכלום ע"כ. ואני אומר דלא שייך ביה הכנה אלא איסור מוקצה ואפי' לרב דשרי בי"ט שלאחריו דהא ק"ל שתי קדושות הן דאי איתא דאית ביה הכנה בלידתו לצורך מחר א"כ האי אפרוח שנולד בשבת אסור בי"ט שלאחריו משום הכנה דאורייתא וא"כ גזרינן י"ט דעלמא ושבת דעלמא אטו י"ט אחר השבת כדאשכחן גבי ביצה א"כ אמאי צ"ל דטעמא דרב דאסור משום מוקצה תיפוק ליה משום הכנה בשלמא