ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א צב

אצל בני אדם, לכך דימה העולם להלולא ודפח"ח. ולפי פירושו כך א"ל שמואל לר"י חטוף אכול כו' כלומר לא תעשה סעודתך קבע אלא עראי, ועשה עבודת הבורא עיקר וצורכי עוה"ז טפל, דעלמא דאזלינן מיני' לבי הלולא דמי, כלומר כי דרך העולם לעשות העיקר לטפל והטפל לעיקר כמו בחתונה. אך אתה לא תעשה כן. ובזה מיושב הדקדוק שדקדק בס' בש"א על פירוש זה ודו"ק]

ל"א: אימתי שמחה לאיש במענה פיו בזמן שדבר בעתו מה טוב הכוונה עפ"י מחז"ל סוף מס' תמיד איזהו חכם הרואה את הנולד. דמי שרואה השתנות העת בימים העתידים לבוא יכיר ויודה כי טוב פתר החכם ומענה טובה היתה בפיו בעת ששאלוהו, איך איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת מלפנים, אמנם אח"כ כשכבר רואה בעיניו שנשתנו העתים גם הוא יודה מה טוב היה תשובת החכם שראה מכבר את הנולד. ואז שמחה להחכם שכבר הכל יודעים כי דבר אמת היה בפיו. וז"ש אימתי שמחה לאיש במענה פיו, בזמן שדבר בעתו מה טוב, כלומר בזמן שהדברים בעתם שלאח"כ בעצמם אומרים מה טוב השיב אותו האיש מקדמת דנא וא"ש ודו"ק

אימתי תאות לבו נתת לו בשעה שארשת שפתיו בל מנעת סלה עיין באלשיך תהלים סי' כ"א פסוק ג'. אז תבין כוונת חז"ל בזה

זכה תאות לבו נתת לו לא זכה וארשת שפתיו בל מנעת סלה פירש"י זכה אם יש לו מזל טוב עכ"ל -- עיין ברש"י ב"ב ט' א' זכה הלא פרוס לרעב לחמך כו' פירש"י ג"כ זכה למזל טוב. ותמה שם הרי"ף שעל הע"י למה שינה ממשמעותי דזכה במעשיו להיות צדיק וכו' ע"ש. ובס' "עיון יעקב" שם ע"ב בד"ה ר' יהושע כו' כתב דשמע שטעות נפל שהיה כתוב זכה למ"ט שהיא ראשי תיבות למעשים טובים. וטעה המדפיס וכתב מזל טוב עיי"ש. והנה כמו כן י"ל בפירש"י דכאן. עכ"פ יש להפליא על הני גדולים שעמדו על רש"י דב"ב ולא עמדו גם על רש"י דכאן וצ"ע. [וגוף כוונת המאמר כ"ל ע"ד המאמר שלאח"כ חיים שאל ממך נתת לו אורך ימים לעולם ועד" פי' הוא שאל בפיו סתם חיים ואתה נתת לו כפי תאות לבו וכפי כוונתו שמכוין בחיים דהיינו חיי העוה"ב והוא אורך ימים לעולם ועד. וז"ש זכה, תאות לבו נתת לו, דהיינו חיים כפי כוונת לבו כלומר חיי העוה"ב, לא זכה, רק, וארשת שפתיו בל מנעת סלה, שאז תתן לו רק חיים בעוה"ז, כמשמעות הלשון שהוציא בשפתיו וא"ש]. אילמלא לא נשתברו לוחות הראשונות לא נשתכחה תורה מישראל -- י"ל דמה"ט אמר לו הקב"ה למשה אשר שברת יישר כוחך ששברת. עפי"מ שכתבו ז"ל דהשכחה היא טובה להאדם דאלמלי ששוכחין היו לומדין התורה פעם א' ושוב לא היו לומדין ע"ד אבל ע"י ששוכחים מה שלומדים עי"כ מוכרחים ללמוד התורה בתדירות בלי הפסק, והנה אלמלי לא נשתברו הלוחות לא היה שכחה וממילא לא היו לומדים בתמידות, ולכך א"ל הקב"ה יישר כחך ששברת וק"ל. [וגוף הדבר היאך נרמז באשר שברת יישר כחך ששברת, מבואר יפה בשיורי המדות אשר לספר המדות מהמגיד מדובנא ז"ל דף ע"ח ע"א כי משפט וחק האהבה הנעימה לשכח ולהעביר מן הלב וכש"כ שלא ישמע על פיו דבר שעשה לו רעהו מן הרע. כי כן טבע בני אדם שלא יערב להם לשמוע את השגגה אשר יצאה מתחת ידם. וא"כ מה זה שהזכיר השי"ת בימי הרצון פסל לך כו' את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת (אם משה לא יפה עשה במה ששיבר הלוחות), אם לא שבאמת שבירת הלוחות תפיק רצונו ית' ומגיע לו בעבור זה יישר כח, על עשותו הנכון והישר. לכן יפה הוכיחו חז"ל ממה שהזכיר בפניו מאמר אשר שברת מסתמא יישר כח ששברת והבן]

נ"ה. לא בשמים היא לא תמצא בגסי הרוח (שמגביהין עצמם עד לשמים) ולא מעבר לים היא לא תמצא בסחרנים ולא בתגרים -- פי' בפתיחה שם משמואל לתשו' כתב סופר חא"ח. לא בגסי הרוח המה האנשים הלומדים תורה רק לעשות עטרה להתגדל בה וזה תכליתם המבוקש ממנה ומגביהם עד לשמים, כמו שהשמים עליון על כל, כן רוצים גם הם להיות לשם ולתפארת עליון על בני אדם, ואמרו ז"ל למה נמשלה תורה למים מה מים יורדין ממקום גבוה למקום נמוך כך ד"ת אינן מתקיימין אלא בענוים ושפלי רוח, ולא בסחרנים ולא בתגרים, היינו אלו שעושים מסחר בלימודם, ולימוד התורה אינה תכלית העצמיי רק סיבה להמסובב, לעשות ממנו פרנסה קרדום לחפר בה מחליף תורתו בממונו כסוחר ותגר ועל דרך זה אם יתמידו בלימודם לא תתקיים התורה בידם עיי"ש

אר"ה אמר רב כל עיר שאין בה ירק אין תלמיד חכם. רשאי לדור בתוכה -- והקשו תוס' הא אמרי' בשבת ק"מ ב' בר בי רב לא ליכול ירקא משום דגריר. וכתב בס' אהבת יונתן (הפטרת בלק) וי"ל עפ"י הלצה דאיתא במדרש וה' ברך את אברהם בכל אפי' ספינה המוטרפת בים היתה ניצולה בזכותו של אברהם ופריך אם היתה הספינה מלאה יין נסך איך ניצולה בזכותו הלא אי אפשר לשתות הימנה, ומשני הא מוזיל חמרא על גבה דאם יש הרבה יין נסך נעשה יין כשר בזול, וא"כ אין מקום לקו' התוס' דודאי אסור לת"ח לדור במקום שאין בו ירקות כי שם יתייקר הבשר ביותר ואפ"ה לא יחוייב מזה לאכול דוקא הירקות. וזהו מאמר רב חסדא לא בעניותי אכלי ירקא משום דגריר ולא בעתירותי דהיכא דעייל ירקא ליעול בשרא וכוורי בזול ע"י מציאות הירק תמיד וא"ש עכ"ד ודפח"ח

ס"ג. כל מקום שיש חילול ה' אין חולקין כבוד לרב מפרשים העולם בדרך הלצה עפ"י מה שאנו רואים דכשני בלי דינים מריבים על סך עצום העולה למאות ולאלפים אז הולכים לדון בערכאות של עכו"ם, אבל כשדנים רק על סך קטן אז חולקים כבוד לרב והולכים לדון אצלו. וז"ש כל מקום "שיש" היינו כל מקום שדנים על סך גדול שיש בו ישות וממשות, אז חילול ה' כלומר אז הולכים לדון בדיני עכו"ם וגורמים חילול ה' כמ"ש רש"י בחומש ר"פ משפטים שכל המביא דין ישראל לפני עכו"ם מחלל את השם וכו' ע"ש. "אין כלומר אבל כשדנים על דין פרוטה שהוא כאין, אז "חולקין כבוד לרב" והולכין לדון אצלו וק"ל. (וכבר הבאתי זה לעיל בהשמטות לברכות אות כ' ע"ש)

ס"ד. לא יפטר אדם מחברו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרו -- עיין בענף יוסף בשם מעין הברכות פי' יפה על זה. והנה שמעתי הרבה פירושים בזה ואזכיר א' מהם דהנה הצדיק כל מחשבותיו מחוברים ודבוקים בה' ית"ש כמ"ש שויתי ה' לנגדי תמיד ואסור להסיח דעת ממנו ית' אפילו רגע אחד, אמנם כשלימד דבר הלכה אז צריך שיהיה כל מעינו בה ואם יסיח דעתי הימנה לחשוב מחשבות בענין אחר אז לא ישאר אותה הלכה חקוק בזכרונו כאשר יעיד ע"ז הנסיון. על כן בדבר הזה הותר מכללו היסח הדעת מהבורא ית"ש על אותו שעה שמעמיק ושם עיונו בדבר הלכה. וז"ש לא יפטר אדם מחברו כלומר אי אפשר לאדם להפטר מחיבוק ודביקות מחשבתו בהבורא ית"ש, אלא מתיך דבר הלכה, יען שמתוך כך שמסיח דעת מן הכל ומשים כל מעיני בה, זוכרו. לאותו דבר הלכה ונשאר חקוק בזכרוני ודו"ק: