ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א צא

לחבר ספרים לאין קץ, לז"א ולהג הרבה כו' כל שעה שאדם מחזר וכו' מוצא בהם טעם. א"כ אין קץ לתורה ולחכמה וממילא תוכל עשות ספרים הרבה אין קץ וא"ש ודו"ק

בשעה שתקן שלמה עירובין ונט"י וכו'. עיין מ"ש בזה במס' שבת דף י"ד ע"ב וינעם לך

דרש רבא מ"ד לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים אל תקרי בכפרים אלא בכופרים אראך בני עשו שהשפעת להם טובתך וכפרו בך, נשכימה לכרמים אלו ב"כ ובמ"ד נראה אם פרחה הגפן אלו בעלי מקרא פתח הסמדר אלו בעלי משנה הנצו הרמונים אלו בעלי תלמוד שם אתן את דודי לך שאראך כבודי וגדולת שבח בני ובנותי -- כ' בספר המקנה מהגאון בעל ילקוט אליעזר בהקדמה לח"ר וח"ב הכוונה כי בעת שבעלי מקרא משנה ותלמוד עומדים על גפי מרומי קרת ההצלחה וכבוד חכמים ינחלו, אין שבח כ"כ שעוסקים בתורה כי יוכל להיות שלומדים עבור תקות עישר או כבוד, אבל בזמן שתורה מונחת בקרן זוית ולומדי תורה בבזיון ושפלות, לא יפרח הגפן זה בעל מקרא ולא יניץ הרמון זה בעל תלמוד, ואעפי"כ מגדלים את בניהם לתורה ומשיאים בנותיהם לת"ח בזה ניכר שבח בני ובנותי וז"ש נשכימה לכרמים נראה אם פרחה הגפן וכו' ואעפי"כ מגדלים בניהם לתורה ונותנים בנותיהם לבחורי חמד, שם אתן את דודי לך בזה אראך כבודי וגדולת שבח בני ובנותי וא"ש. כ"ט: מעשה בר' חנינא בן דוסא שאכל חצי בצל וחצי נחש שבו וחלה ונטה למות ובקשו עליו חביריו רחמים וחיה מפני שהשעה צריכה לו -- וכ' במהרש"א בהרבה מקומות בתלמוד אשכחן דבקשו רחמים על חביריהם ולא קאמר כי הכא מפני שהשעה וכו' וי"ל משום דר"ח שהוזכר הכא היינו ר"ח בן דוסא שהוא בעל המעשים בכ"מ להתפלל על חבריו וקאמר הכא דבקשו חבריו רחמים עליו ולא בקש הוא רחמי שמי' על עצמו וקאמר טעמא מפני שהשעה צריכה לו שיתרפא מחליו ואין בקשתו על עצמו מועלת כבקשת אחרים עליו כדאמרינן אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים וק"ל עכ"ל ועיין "אוצר בלום" דמציין ברכות ה' ע"ב דשם אמרי' אין חבוש כו'. אמנם קשה טובא ע"ד מהרש"א דהוא נגד דברי רש"י בחומש פ' וירא בפ' כי שמע אלקים אל קול הנער באשר הוא שם פרש"י מכאן שיפה תפלת החולה מתפלת אחרים עליו והיא קודמת להתקבל, וכ"א במדרש רבה שם בפ' הנ"ל ופירש"י שם מכאן אמרו יפה תפלת החולה לעצמו יותר מכל תפלות אחרים דכתיב וישמע אלקים את קול הנער עכ"ל, ואיך כתב מהרש"א להיפוך מזה וצע"ג, [ברם זכור אותו האיש לטוב ידידי הרה"ג מ' יצחק יוסף הכהן נ"י אבדק"ק סאמאש-אויוואר יע"א, שהקשה סתם על פרש"י הנ"ל דהא אדרבה אמרי' אין חבוש מתיר עצמו כו', ואני הראיתי לו אז דיותר קשה על מהרש"א דכאן, ומצוה ליישב ולפשר הענינים]. ועיין במזרחי וגור ארי' ברש"י פ' וירא הנ"ל וצ"ע

מ"ג. אלא אמרינן לב"ד הגדול אתא -- כ' בחידושי והגהות מהר"ץ חיות ז"ל, מכאן ראיה ברורה לשיטת הרמב"ם בפי' המשנה פ"א דסנהדרין דגם בזה"ז יש אפשרות לסמיכה אם יתקבצו כל חכמי ישראל וכו' דאל"כ לא תמצא ב"ד הגדול לפי שיצטרך שיהיה הב"ד סמוך עכ"פ וכו' -- ובמח"כ נעלם ממנו דבני האורים ותומים חו"מ סי' א' סוף סק"ב שכתב לפמ"ש רוב המחברים דאלי' יבוא לפני משיח וכמשמע בפשיטות מגמ' כאן א"כ הוא מוסמך מאחי' השלוני ואף הוא ישית ידו לסמוך אחרים ויחזור הסמיכה למקומו וזהו אמרם לב"ד הגדול אתא הרצון צורך ביאתו יהי' להעמיד ב"ד הגדול בישראל ולהקים סנהדרין ב"ד הסמוכים עכ"ל ועיי"ש עוד דפח"ח

נ"ג. ויקם מלך חדש על מצרים רב ושמואל חד אמר ן חדש ממש וחד אמר שנתחדשו גזרותיו -- פי' בס' נטע שורק פ' וירא דמ"ד חדש ממש יען כי לפי השכל האנושי לא אפשר שינוי ותמורה גדולה כזאת באדם אחד להיות לבו מלא אהבה לעם הישראלי ואח"כ ישתנה לבו ונפשו לשנוא אותם ולרדפם עד חרמה ולהכחידם ח"ו. אין זה בחק האפשרות אצל אדם אחד. ואין זה כי אם מלך חדש קם תחת המלך הראשון אשר בטבעי שונא ישראל היה, וחד אמר לא כן הוא כי הוא המלך הראשון והוא פרעה ברשעתו מתחלתו ועד סופו, והטוב אשר עשה והראה לעם ה' בראשיתו, כמו כן ברעה היתה, וברשעתו חפץ להכחיד ח"ו שם ישראל מקרב הארץ, בחשבו שהטובות אשר יעשה להם יהיו בידו לכלי יוצר להעבירם מאמונתם ויתאחדו עמהם והיו אתם לעם אחד, וכאשר ראה שלא הועיל עצתו בזה מול ישראל, יעץ לקום עליהם בחזקה בעינוי סבל, אולי מלחץ סבלם יטו שכם להבלם וישקרו באמונתם, לכן כל הטובות שעשה עם ישראל בראשונה ג"כ גזירות רעות היו כפי מחשבת רצונו, אכן היו הגזירות בפנים אחרות בפנים שוחקות, ואח"כ חידש עליהם הגזירות באופן אחר, במטה חובל בזעם ועברה, וז"ש שנתחדשו גזירותיו פי' שהיה פרעה אחד ברשעתו מתחלה ועד סוף, והכל היה גזירות רעות, רק אח"כ נתחדשו גזירותיו בפנים אחרות עכ"ד ודפח"ח

נ"ד. א"ל שמואל לרב יהוד' שיננא חטיף אכול חטוף אישתי דעלמא דאזלינן מיניה לבי הלולא דמי -- הכוונה כי הצדיקים לא באו לעוה"ז למען ישבעו ויתענגו מטוב העוה"ז ומעדניו כ"א למען יעסקו בתורה ובעבודת ה' ויוכל כל העולם להתקיים ולחיות בזכותם כמאמר חז"ל כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מע"ש לע"ש. נמצא כי להצדיקים האי עלמא לבי הלולא דמי. דכמו אצל חתונה לא יאכלו ויתענגו כי אם הקרואים. אבל הבעל חתונה עצמו אינו אוכל ומתענג רק הולך תמיד סביב השלחן. ושואל את כל אחד אם כבר הביאו לו הבשר והדגים ויין רב כיד המלך. כן הוא הצדיק אשר בזכות תורתו ויראתו ניזון כל העולם כולו, הוא עצמו אינו אוכל ומתענג רק חיי צער יחיה ובתורה הוא עמל, א"כ דומה ממש לבעל חתונה הנ"ל. וז"ש שמואל לר"י חטוף אכול חטוף אישתי כלומר לא תאכל במתינות לאט לאט כדרך בעלי עוה"ז בעלי תענוג האוכלים למעדנים, כי אם חטוף אכול ושתה, דעלמא דאזלינן מיניה לבי הלולא דמי, כלומר דהעולם הזה דומה לנו לחתונה, וכשם שלא נעשה החתונה בשביל שיהנה הבעל חתונה, רק בשביל שיהני הקרואים. כן לא נברא העולם בשביל שנהנה אנחנו בזכות תורתנו ומעשינו הטובים, אלא בשביל שיהנו ויתענגו ויחיו כל העולם כולו מזכות התורה והעבודה אשר אנחנו עושים פה היום וא"ש. ובס' בית שמואל אחרון פרשת: בהר מביא בשם אחיו הגאון לפרש למה דומה האי עלמא להלולא, ואמר בדרך משל דהנה החתונה עיקר דהחתן מקדש הכלה ואגב זה עושין סעודות ושוררין בכלי זמר. והנה דרך העולם. על הקידושין אין משגיחין אם יהיו כדין דלפעמים מקדש החתן בטבעת שאולה ולפעמים איך עדים רואין הקידושין. ועל הטפל דהיינו הסעודות וכלי זמר עיקר הוא אצלם. כן העולם הזה. דעיקר שבא אדם לעולם הוא לעבוד הבורא אך כיון שבא לעולם מוכרח גם לאכול ולשתות וללבוש בגדים ולהתעסק בסבת פרנסה והוא הטפל. והנה על העיקר שבא אדם לעולם אין משגיחין כלל ודברים הטפלים צורכי עוה"ז עיקר הוא