ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א פ

סמיכות שבת לצדקה, ולפי הנ"ל א"ש עפ"י מ"ש לעיל בשם ס' עין הבדולח, דלכאורה למה נחשב נתינת צדקה למצוה, הלא אינו נותן צדקה בשלו אלא משל הקב"ה כמאמר התנא שאתה ושלך שלו, ותי' בס' הנ"ל דכל הדן דין אמת לאמתו נעשה שותף להקב"ה במע"ב א"כ יש לו חלק בבריאה, והוי שפיר עושה צדקה בשלו, ופי' בזה מאמה"כ הנ"ל שמרו משפט ועשו צדקה, הכל כמש"ל, אמנם קשה התינח בדיין שפיר י"ל כנ"ל, אבל אטו כ"ע דיינים נינהו, א"כ עדיין קשה בצדקה דכ"ע, איך נחשב עשיית צדקה למצוה, ולז"א הנביא תיכף אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שומר שבת מחללו, וא"כ ע"י שמירת שבת כהלכתו נעשה כל אדם כשותף להקב"ה במע"ב, ויש לו חלק בבריאה, וא"כ שפיר עושה הצדקה בשלו וא"ש, ובזה פירשתי ב"ה כמין חומר הפסוק בפ' ואתחנן, וצדקה תהי' לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה' אלהינו כאשר צונו, דאיתא במדרש רבה פ' אחרי (פ' כ"א) בזאת יבא אהרן אל הקודש, בזכות שבת, אשרי אנוש יעשה זאת, א"כ נלמד מזה דשבת נקרא "זאת", וז"ש וצדקה תהי' לנו, כלומר ומצות צדקה תהי' לנו משלנו, (כמו שדרשו חז"ל בלולב ולקחתם לכם משלכם), כי נשמור לעשות את כל המצוה "הזאת" דהיינו שבת קודש שנקרא זאת, דעי"ז אנו נעשים שותף להקב"ה במע"ב ויש לנו חלק בבריאה והוי שפיר הצדקה משלנו וא"ש ודו"ק, (ובזה א"ש נמי דנקט המצוה הזאת בלשון יחיד ולא אמר המצות האלה בל"ר) -- ובזה יל"פ החרוז לש"ק, לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה דמשמע מזה דגם שאר דברים מביאים ברכה רק שבת היא מקור הברכה (כמו שאנו אומרים על הקב"ה שהוא מקור החכמה דהיינו אעפ"י שיש עוד חכמים בעולם, מ"מ הקב"ה הוא המקור של החכמה) וה"נ ה"פ אעפ"י שיש עוד מצות שמביאים ברכה להאדם מ"מ השבת היא המקור של הברכה, ולכאורה אינו מובן על מה קאי, אמנם לפי הנ"ל ניחא דבאמת מצות צדקה ג"כ מביא ברכה להאדם. וכמ"ש בפ' ראה נתן תתן לו וגו' כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך וגו', רק דע"ז קשה מה חשיבות יש לצדקה ולמה נחשב למצוה, הלא האדם אינו נותן משלו רק משל הקב"ה, אך ע"י ששומר שבת כהלכתו ונעשה שותף להקב"ה במע"ב, יש לו חלק בבריאה ועושה שפיר הצדקה בשלו, א"כ לולא שבת לא הי' חשיבות לצדקה רק ע"י שמירת שבת יש חשיבות גם לצדקה, א"כ באמת השבת היא מקור הברכה, וז"ש לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה וא"ש ודו"ק

(י"ט

) בדף פ"ח ויתיצבו בתחתית ההר מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית כו' מודעה רבה כו' אעפי"כ הדר קבלוה בימי אחשורוש כו' עיין מ"ש בפנים בשם ס' דבש לפי למרן החיד"א ז"ל דמודעא רבה היינו כמו קדושא רבא בלשון סגי נהור וכו' עייש"ה, ועפ"י דבריו הקדושים א"ש מאוד לשון אעפי"כ דאמר רבא אעפי"כ הדר קבלוה כו' ולא אמר בקיצור הדר קבלוה וכו' ומזה ראי' גדולה לדברי החיד"א ז"ל אמנם שאר כל המחברים ראשונים וגם אחרונים לא ס"ל כדבריו -- וע"ד קושי' התוס' למה הוצרך הקב"ה לכפיי' ההר כגיגית הלא כבר אמרו נעשה ונשמע, אולי י"ל דהם לא קבלו ברצון רק קיום המצות ועז"א נעשה ונשמע, אבל לימוד ועסק התורה שיתעסקו בה יומם ולילה זה לא רצו לקבל לפי שבזה יש יגיעה וצער ונידוד שינה והתשת כח כמ"ש חז"ל למה נקראת תושי' שהיא מתשת כחו של אדם, ובזה מדוייק הלשון שאמר הקב"ה אם אתם מקבלים התורה מוטב, ולא אמר אם אתם מקבלים המצות, כי קיום המצות באמת כבר קבלי ברצין ואמרו נעשה ונשמע, אך "התורה" דהיינו לימוד התורה כמ"ש כי נר מצוה ותורה אור, לא רצו לקבל וע"ז כפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר אם אתם מקבלים התורה מוטב וכו' ובזה מיושב קו' הרשב"א ז"ל למה נענשו ישראל בבית ראשון מקמי ימי אחשורוש הלא אז הי' להם מודעה, ולפי הנ"ל ניחא דהא אז גם כל המצות מ"ע ול"ת שבתורה לא קיימו א"כ שפיר נענשו דהא קיום המצות קבלו ברצון וע"ז אמרו נעשה ונשמע ובזה יש לפרש מאמרם בפסחים דף ס"ח רב יוסף ביומא דעצרתא אמר עבידו לי עגלא תילתא אמר אי לאו האי יומא כמה יוסף איכא בשוקא והוא פלא כנודע ולהנ"ל י"ל דהנה בכל המצות קיי"ל שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, רק על לימוד התורה משלם הקב"ה שכר גם בעוה"ז, כמ"ש בס' אור חדש על קידושין דף ט"ל בפסוקים דפ' ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וגו את הברכה אשר תשמעו, וכתב בעה"ט את הברכה אשר תשמעו ס"ת תורה בזכות התורה תזכו לברכות האלה והוא תמוה, וכתב בס' הנ"ל משום דהמפורשים כ' טעמא דמלתא דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא, משום דאין שכירות משתלמת אלא בסופו, וכל ימי חלדי האדם הוא עומד ופועל מעשה ה' ומצותיו ואין לו שכרו עד שובו לעפרו וישקוט מעבודתו. וז"כ רש"י ס"פ ואתחנן אשר אנכי מצוך היום לעשותם ולמחר לעוה"ב לקבל שכרם, ובגמ' דרשינן היום לעשותם ולא למחר לעשותם, רק להמבואר חדא באידך תלי' מדנותן שכר למחר והיינו משום דאין שכירות משתלמת אלא לבסוף ש"מ דלמחר לאו זמן עשי' הוא, דאל"כ אין עדיין זמן לשלם שכרו ומתי ישתלם וכשם שמשלמין לעתיד כך הי"ל לשלם מיד, אעכ"ח ממילא נשמע דלאו למחר לעשותם. אמנם כן בסוף מס' ברכות איתא אר"א ת"ח אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא לעוה"ב שנאמר ילכו מחיל אל חיל וכו' הרי דלימוד התורה לא יושבת אף לאחר מיתת הת"ח ואין קץ ותכלית לעבודה זו, מעתה ראוי לשלם שכר התורה גם בעוה"ז, וז"ש ראה אנכי נותן לפניכם "היום" ברכה, וקשה הא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, ועז"א את הברכה אשר תשמעו ס"ת תורה, בזכות לימוד התורה תזכו לברכות האלו גם בעה"ז עיי"ש דפח"ח ש"י -- וז"ש רב יוסף אי לאו האי יומא ר"ל יומא תליתאי שנאמר בו ויתיצבו בתחתית ההר שכפה עליהם הקב"ה את ההר כגיגית שיקבלו גם את המצוה דלימוד התורה, ולא הי' לנו אלא קיום המצות לבד, אז כמה יוסף איכא בשוקא פי כמה וכמה ת"ח היו מוכרחים לסבב בשווקים וברחובות ולעסוק במשא ומתן לפרנס אשה ובנים, ולא היו יכולים לסמוך ע"ז שהקב"ה בוודאי יזמין להם פרנסתם גם בלי יגיעה וטורח בזכות שמקיימים המצות, דהא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, אבל ע"י האי יומא שכפה הקב"ה על ישראל ההר כגיגית וקבלו גם המצוה דלימוד התורה, א"כ על לימוד התורה משלם הקב"ה שכר גם בעוה"ז, ממילא א"צ הת"ח ליגע ולטרוח כ"כ עבור פרנסתם כי בזכות התורה יזכו לברכה גם בשבתם בביתם על התורה ועל העבודה, וכמאמר הכתוב שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת אוכלי לחם העצבים כן יתן לידידו שנא (תהלים קכ"ז) ופירש"י שוא לכם בעלי האומניות המשכימים ומאחרים למלאכתם ומתפרכסין בעצבון וביגיעה בלחם העצבים של טורח, כן יתן הקב"ה פרנסה למי שמנדד שנתו מעיניו בשביל לעסוק בתורה, לידידו שנא. למנדד מעיניו שינה, עכ"ל עיי"ש וא"ש ודו"ק היטב. ועפי"ד האו"ח הנ"ל מובן מאוד פי' רש"י ז"ל בר"פ בחקתי, אם בחקתי תלכו שתהיו עמלים בתורה, משום דהי' קשה לרש"י איך מבטיח לנו השי"ת כל השכר הזה, ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו וגו' הא שכר מצוה