ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א עט

אין לשום מחוקק דת רק לאלהים ית"ש, וכיון שכן הוא שהלאוין בעצמם משמרים האדם לבלתי יחטא, א"כ למה ישלם שכר למקימי התורה, לז"א, כי באמת ולך ה' חסד, זהו רק מחסדי ה' לפנים משורת הדין, כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, עכ"ד ודפח"ח ש"י. [וע' בילק"א תהלים קי"ט מביא פי' הפ' אתה צויתה פקודיך לשמור מאד, וקשה דהול"ל אתה צויתה לשמור פקודיך, אלא ה"ק אתה צוותה את פקודיך לשמור מאד את האדם ע"ש ודפח"ח]: (ט"ו

) בדף י' כל דיין שדן דין אמת לאמתו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית ביאור זה עיין בטור חו"מ סי' א' דענין השותפות דהקב"ה ברא העולם והדיין עושה דין אמת לאמתו מקיימו וכמ"ש חז"ל על ג' דברים העולם קיים על האמת ועל הדין ועל השלום יע"ש באורך, ועיין בספר עין הבדולח (סוכה דף מ"ט) שכתב דנתקשו בספרים איך נחשב הצדקה שעושה האדם למצוה, הא אינו עושה צדקה בשלו רק משל הקב"ה כמאמר התנא תן לו משלו שאתה ושלך שלו. ותירצו דכל הדן דין אמת לאמתו נעשה שותף להקב"ה, במעשה בראשית ויש לו חלק בבריאה ועושה צדקה בשלו, ופירש בזה הפסוק שמרו משפט ועשו צדקה והמשכיל יבין עכ"ד ודפח"ח -- ובזה מובן הגמ' בב"ב גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה שנא' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וגו', ומקשה הרי"ף שעל הע"י לשם מנ"ל דצדקה מקרבת וכו' דילמא המשפט מקרבת וכו' דהא כתיב שמרו משפט, ולפי"ז ניחא דהא העיקר הוא הצדקה, ומה שאמר שמרו משפט, היינו רק דלולא שמירת משפט לא הי' נחשב הצדקה למצוה לפי שאינו עושה צדקה בשלו, לכן אמר שמרו משפט ותהיו שותפין להקב"ה במ"ב, ועי"כ ועשו צדקה כנ"ל, וא"ש ודו"ק -- והנה ראיתי בספר שיחת חולין החדש דף י"ד שכתב, בעיר לבוב הי' דיין אחד שהיו מרננים עליו שהוא לוקח שוחד, פ"א הי' מתפלל בבית הגאון בעל ישועות יעקב זצ"ל תפלת שחרית, והי' מאריך מאוד בק"ש בתיבת "אחד" יותר מדאי, וישאלהו גאון יעקב, מדוע הארכת כ"כ באחד, ולא ידע מה להשיב לו, ויאמר לו הגאון הנ"ל, אני אגיד לך טעם הדבר, הנה חז"ל אמרו כל הדן דין אמת לאמתו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית וא"כ אם הדיין אינו לוקח שוחד אז לא נקרא השי"ת אחד שהרי יש לו שותף הוא הדיין אמת, אבל אם הדיין לוקח שוחד ולא נעשה שותף להשי"ת אז הוא אחד ואין שני לו, לכן אתה שלקחת שוחד הנך מאריך באחד ומכריז שהבורא ית' הוא אחד יחיד ומיוחד שאין אתה שותף לו עכ"ד ודפח"ח ובסעודת אירוסין א' אמרתי דלכך מזמר החזן לחתן בעת שעולה לתורה בשבת שקודם החתונה "אחד יחיד ומיוחד" והוא ג"כ על דרך הנ"ל, דלכאורה גם החתן נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, דהקב"ה ברא העולם והחתן מקיימו, דלולא שנושאין אשה ומולידי' בנים הי' העולם חרב, וכמאמר הכתוב לא תוהו בראה לשבת יצרה, אך התינח אם נושא אשה בכדי לקיים המין, אבל באמת אין מתכוין לזה, דא"כ למה מבקש נדוניא ובלי נדוניא אינו נושאה, א"כ הוי ממש כמו הדיין שלוקח שוחד ואינו שותף להקב"ה במ"ב, ולכן מזמר עליו החזן אחד יחיד ומיוחד, ומכריז שהבורא ית' הוא אחד יחיד ומיוחד ואין החתן שותף לו, וק"ל. (ט"ז

) בדף קי"א רמי לי' רב אחא בר פפא לר' אבהו תנן החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ למימרא דחומץ מעלי לשינים, והכתיב כחומץ לשינים וכעשן לעינים כן העצל לשולחיו, לא קשיא וכו' הא דאיכא מכה הא דליכא מכה, איכא מכה מסי, ליכא מכה מרפי -- עיין תויו"ט שבת פי"ד מ"ד דתי' זה הוא עיקר ע"ש -- ומה נעמו לי בזה דברי הגה"ק ר' משה טייטעלבוים זצ"ל בספרו יין הרקח דף מ' וז"ל: ועפ"ז יתפרש כפשוטו כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה, כי בעת גזירה וצרה וצריכין להשתדלות אצל העכו"ם, רוב השתדלות ע"י רשעי ישראל שהמה מעורבין בין העכו"ם ואהובים אצלם, ועפ"ז יתפרש הפסוק, כחומץ לשינים כן העצל לשולחיו, כי ידוע דהרשע מתעצל בשליחותו ית"ש, ולפעמים בעת גזירה וצרה קונה עולמו בשעה אחת ועושה שליחותו ית"ש, והנה במסכת שבת אהא דתנן ולא יגמע בהן את החומץ משני הא דאיכא מכה הא דליכא מכה עיי"ש, ועפי"ז מבואר כחומץ לשינים, דבזמן דליכא מכה הוא רע, ובזמן דאיכה מכה הוא טוב, כן העצל לשולחיו, והבן כי נכון הוא בס"ד עכ"ל הזהב. (י"ז) ברש"י (ויקרא כ"ג ג') ששת ימים. מה ענין שבת אצל מועדות וכו' עיי"ש -- ובס' אפריון שם הביא בשם הגה"ק מהו' צבי מליסקא זצ"ל לתרץ קושי' רש"י הנ"ל, כי הנה אמרו חז"ל (שבת קי"ט ע"ב) כל המתפלל בע"ש ואומר ויכולו כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, וכתב בס' אור החיים (בפ' בראשית פסוק ויכולו) כי השי"ת ברא את העולם רק לששת ימים (כמ"ש כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ ולא כתב כי בששת ימים), ורק ע"י שמירת ישראל את השבת מתקיים הבריאה עוד לששת ימים, וכן תמיד מתקיים הבריאה ע"י שמירת ישראל את השבת, ולכן הם מקיימים את העולם ונעשים כשותפין להקב"ה במ"ב, (כמש"ל גבי כל הדן דין אמת לאמתו בשם הטור חו"מ סי' א' עיי"ש), והנה דרשינן אשר תקראו אתם, אתם אפילו שוגגין אפילו מוטעין, איך שהב"ד של מטה מקדשין את החדש ומעברין את השנה, מסכימין למעלה, וי"ל כי כח זה באי להם לישראל מחמת שהמה כשותפין במע"ב, ולכן נתן לנו השי"ת ג"כ חלק, שיו"ט יהי' עפ"י מה שמקדשין הב"ד את החודש כרצונם, וגם עפ"י מצות ה' ית"ש דהיינו דוקא ביום ט"ז בחודש וכדומה ע' תוס' חולין דף ק"א ע"ב ד"ה יוהכ"פ), וז"ש אלה מועדי ה' אשר תקראו אתם היינו אפי' שוגגין וכו' ובמה כחכם יפה כל כך, זהו ע"י כי ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת וגו' שעי"ז אתם נעשים כשותפין להקב"ה עכדפח"ח ומרן החת"ס ז"ל כתב בספרו תורת משה פ' אמור פסוק שבת הוא לה' בכל מושבותיכם וז"ל, איתא במדרש מעולם לא זזה שכינה מישראל בשבתות וי"ט אפילו בשבת של חול, ופי' בס' פרשת דרכים, דהיינו ההולך במדבר ומונה ששה ימים ושובת בשביעי אעפ"י שהוא חול מ"מ כיון שהוא עושהו שבת שכינה עמו, ונראה דמרומז זה בהך קרא דכתיב שבת גבי מועדים דכתיב בהו אתם אפילו שוגגים אפילו מוטעים, וקאמר שבת נמי כן אפי' שוגג אפי' מוטעה במדבר מ"מ שבת הוי ששכינה עמו בכל מושבותיכם היינו אפי' במדבר ובאיים רחוקים עכ"ד ודפח"ח

(י"ח

) ועפ"י הנ"ל דשומר שבת נעשה שותף להקב"ה במע"ב אמרתי ב"ה לפרש הפסוקים בישעי' סי' נ"ו כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה וגו' אשרי אנוש יעשה זאת וגו' שומר שבת מחללו וגו', וצ"ב מאוד להבין