ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א עח

כל הסודות וכמ"ש עד ארבעין שנין מיכלא מעלי מכאן ואילך משתי מעלי, וז"ש בגמרא איזהו עשיר מי שיש לו מאה כרמים ומאה שדות ומאה עבדים כו' והוא תמוה וגם רש"י ז"ל הוסיף תימא על תימא במ"ש למנ"מ למטרח לאהדורי וכו' ולפי מ"ש א"ש כמ"ש בתוספתא כל השונה מאה הלכות בכ"י כו' וכן מאה אגדות כי מחד קרא אתו שנא' לכו לחמו כו' ושתו כו' וז"ש איזהו עשיר כל מי שיש לו מאה כרמים הם מאה אגדות, מאה שדות הם מאה הלכות כמ"ש ורב תבואות בכח שור וכמ"ש הרואה שור בחלום כו' מאה עבדים הם מאה מצות והם מאה ברכות עכ"ל הזהב ודפח"ח שפתים ישק

דף נ"ה ע"ב אמרו מה"ש לפני הקב"ה רבש"ע מפני מה קנסת מיתה על אדה"ר א"ל מצוה קלה צויתיו ועבר עליה -- כבר הבאתי בפנים פירושים שונים על מאמר פליאה זו, וכעת ראיתי בס' ישמח משה להגאה"ק ר' משה טייטעלבוים ז"ל בפ' בראשית בפסוק ויצו ה' אלהים על האדם וגו' שהאריך בביאור מאמר זה והרוצה למצוא לנפשו נחת יעיי"ש וימצא. (י"ג) על המאמר הפלא מעולם לא זזה שכינה מישראל בשבתות וימים ט בים ואפילו בשבת של חול, (שדברתי בו לעיל), מצאתי כעת בספר תוספת שבת ריש הלכות שבת שכתב וז"ל, ומ"ש אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד היו נגאלים כתב בראשית חכמה בשער הקדושה לפי מה דנודע דאור יום קדושת שבת הוא משפיע ומאיר לכל יום ויום מששת ימי המעשה ומכח זה בכל יום ויום יש בו קצת מקדושת השבת וראוי לו לאדם לקדש את עצמו בכל יום ויום ומכ"ש ביום השבת שכולו קודש והוא פנוי ממלאכתו יקדש עצמו ביותר והיינו דקאמר אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות יע"ש שהאריך בזה הרבה. ובזה יבואר בפשיטות הא דמצינו ברעיא מהימנא פ' קרח דמעולם לא זזה שכינה מישראל בשבת וי"ט ואפילו בשבת של חול, ובפרשת דרכים מביא איך שבא חכם מן המערב ושאל לאיזה חכמים לפרש מאמר זה שהוא מחוסר הבנה ושם מסיק לפרש עפ"י מ"ש המחקרים שיש לשאול שאלה רבה אחרי אשר נודע בבירור שהעולם ככדור ובמקום אחד הוא יום ובמקום אחר לילה א"כ איזה זמן הוא נקרא שבת האמיתי שנוהגים בו קודש בשמים ממעל ובאיזה מקום שומרים הם את יום השבת האמיתי, והסכימו החוקרים דעיקר שבת הוא בירושלים והסמוך לו שהוא באמצע העולם וכן נוהגים בשמים כמנהג ירושלים, אך כל מקום ומקום מחוייבים לעשות את יום השבת לפי מקומם ושעתם ואף שלגבי שמים וירושלים הוא יום חול מ"מ הולכים אחר מקומם ושעתם וכ"כ בס' חסד לאברהם בשם הר"מ קארדווארי ז"ל, לפ"ז המאמר מבואר ממילא, גם בספר משנת חכמים להר"מ חאגיז ז"ל כיון לפירוש זה, ואמת שפירוש הגון הוא: אך עדיין יש לו פתחון פה, דלפ"ד קשה דהתחיל בתרתי בשבתות וי"ט וסיים בחדא דהיינו שבת של חול והל"ל בשבת וי"ט של חול דהא גם בי"ט שייך זה, אמנם לפמ"ש בשם הר"ח אתי שפיר בפשיטות טפי עכ"ל הנעים, (וע"ע מ"ש בזה לקמן במס' יומא דף נ"ד עיי"ש)

(י"ד) לדף י' ע"ב א"ל הקב"ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה וכו' – בס' זכרון יהודא מובא בזה דבר נחמד בשם הגאון מהו' מאיר א"ש זצ"ל, על פסוקי תהלים. אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עוז לאלהים ולך ה' חסר כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, ופירש"י אחת דבר וכו' שתים וכו' זכור ושמור בדבור אחד נאמרו כי עוז לאלהים מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכול לשמוע, והנה יש להבין מה זה שנסמך אחר זה הפסוק כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, ואמר הגאון הנ"ל דהנה צריך להבין בשלמא כל הנסים והנפלאות אשר עשה השי"ת עמנו הכל הי' לצורך, כגון ניסי מצרים וכן קרי"ס הי' עבור ישראל, וכן מעמד הר סיני הי' ללמד תורה לישראל, אמנם מה שנאמר זכור ושמור בדביר אחד והראה הקב"ה וה שאין יכולה לבי' לעשות מה תועלת יש בזה כי הראה השי"ת כי הוא כל יכול, ונראה דאיתא בגמ' א"ל הקב"ה למשה מתנה טיבה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, הנה קרא הקב"ה לשבת מתנה טובה ויש לומר הטעם דהנה בכל הקנינים אשר האדם רוצה לקנות הן קנינים הגופיים והן קנינים הנפשיים הכל צריך לעשות איזה דבר כמו שאמרו בגמ' לא יגעתי ומצאתי אל תאמן, זולת בשביתת שבת אין האדם עושה דבר והוא מקבל שכר על זה, וזהו מתנה טובה, כי בכל המצות צריך לעשות איזה דבר וע"ז היא מקבל שכר, ורק בשביתת שבת אינו צריך לעשות שום דבר, ועל זה שאיני עושה הוא מקבל שכר, ולפי"ז יש לומר דלכך זכור ושמור נאמרו בדבור אחר להורות על זה, דהנה זכור הוא מצות עשה זכרהו על היין וצריך האדם לעשות איזה דבר, אמנם שמור הוא מצות לית שישמור את עצמו מלעשות מלאכה, והורה לנו השי"ת בזה דנאמרו בדבור אחד, דכמו שמקבל שכר על הזכירה לאשר כי הנהו עושה דבר, כן מקבל שכר על השמירה אף שאינו עושה שום דבר, וזהו חסד גדול ומתנה טובה מאתו יתברך, כי הנהו נותן שכר על זה, וזה יש לכוון בפסוקים הנ"ל, אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי, דהיינו כי זכור ושמור נאמרו בדבור אחד, כי עוז לאלהים מה שאין הפה יכול לדבר וכו', ואמר כי הודיענו השי"ת בזה, ולך ה' חסד כי זהו מחסדי ה' כי אתה השלם לאיש שאינו עושה כאלו הי' עושה, דהיינו שמשלם על השמירה שאינו עושה כמו על הזכירה שעושה עכ"ד ודפח"ח ש"י:

והואיל ואתו פסוקים הללו לידן אנשים מה ששמעתי בזה בשם הגאון החריף מהו' שאול עהרענפעלד ז"ל שהי' אבדק"ק סיקס יע"א, דהנה ידוע שהמ"ע והל"ת של התוה"ק הם בעצמם משמרים את האדם לבלתי יחטא, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בסיף הלכות מזוזה, דמצות ה' הן הם המלאכים שמצילין אותו מלחטוא ע"ש וזה ההבדל בין חוקי העמים ובין חוקי ה' ית"ש, דבכל חוקי העמים המצות ל"ת שבהם אינם במשמע רק דבר אחד דהיינו שלא יעשה האדם את הדבר הזה, אבל אין בהם כח ועוז לשמור האדם לבל יעשהו, לא כן חוקי השי"ת, הם משתמעין לתרי אפי, למשל לא תרצח ולא תגוב, יש במשמעם כפשוטם, "דוא זאללסט ניכט מארדמען, דוא זאללסט ניכט שטעהלען, אבל יש בם גם משמעות השני "דוא ווירסט ניכט מארדען, דוא ווירסט ניכט שטעהלען וזה הכח והעוז הצפון והטמון בהלאוין שבתורה אין לשום חוק ונימוס רק לחוקי האלהים ותורותיו, ועל ענין זה ירמוז הכתוב בפ' משפטים, ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו, ר"ל ובכל המ"ע והל"ת אשר אמרתי אליכם תהיו נשמרים דהיינו שהם עצמם ישמרו אתכם לבלתי תחטאו, ושם אלהים אחרים לא תזכירו, ר"ל לא תזכירו. וגם באמת, לא ישמע על פיך, כי הלאו דלא תזכירו עצמו ישמור אתכם ובודאי, לא ישמע על פיך, וא"ש ודו"ק -- וזש"ה אחת דבר אלהים, ר"ל לא תעשה כן וכן, שתים זו שמעתי, ר"ל שתי משמעות הבנתי בהם, דהיינו אזהרה שלא לעשות, וגם הבטחה שבאמת לא העשה כן וכן, כי עוז לאלהים, ר"ל כי עוז וכח זה