ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א עז

וב"ש לתפוח. א"כ בהכרח ישנו בישראל ג"כ דוגמא זו, דאל"כ לא הי' לו לדמות להקב"ה שמתנהג עם ישראל כתפוח ולזה שאל להודיעו באיזה דבר נמשלו ישראל ולק"מ קושיית התוס' עכ"ל: (ט) בענין מה שהארכתי בדף קנ"ב למה יש לבכות ולקונן כל כך במיתת הצדיק, הלא אחז"ל וזרח השמש ובא השמש עד שלא שקעה שמשו וכו' כבר זרחה שמשו וכו', וא"כ תיכף יש תשלומין ותמורה לההפסד שמפסידים ע"י מיתת הצדיק, ראיתי כעת למהר"ש אלגאזי ז"ל בס' זהב שיבה" במס' מועד קטן, במאמר פתח עלי' האי ספדנא תמרים הניעו ראש על צדיק כתמר, עפ"י מ"ש בספר הזוהר בפרשת ויצו פרעה, ר' יצחק פתח צדיק כתמר יפרח מפני מה הקיש צדיק לתמר. מה תמר כד גזרין לי' עד זמנא סגיאה לא סליק כך הצדיק כיון דאתאבד מעלמא עד זמן סגיא לא סליק אחר. וז"ש פה הספדן שלא יתייאשו העם מלהספידו שיאמרו וזרח השמש ובא השמש, לכך אמר להם הספידו אותו כי הצדיק נמשל כתמר שעד שיבוא אחר יעבור זמן רב, ניהי שנולד היום, עד יגדל כמוהו כמה זמן יעבור, עכ"ל. (שו"ר שגם בס' עין דמעה מהגאון ר' שלמה קלוגער ז"ל פי' כן המאמר הנ"ל בשינוי קצת ע"ש)

(יו"ד

) איתא במדרש מעולם לא זזה שכינה מישראל בשבתות וי"ט ואפילו בשבת של חיל, והוא תמוה לכאורה מאי שבת של חיל ועיין בספר פרשת דרכים דרוש כ"ג שמפרשו בשני אופנים. והגאון בעל כתב סיפר ז"ל כתב דהכוונה על תוספת שבת שמוסיפין "מחול" על הקודש בין מלפניו ובין מלאחריו ודו"ק, (ועוד כתב הנ"ל בס' כתב סופר פ' אמור וז"ל, ונ"ל כי ידוע בזמן שישראל עושי' רצונו של מקום, ועמדו זרים ורעו צאנכם, ובזמן שאין עושי' רצש"מ ואספת דגנך וכו' והנה כשעושים רצונו ית"ש ומלאכתם נעשית ע"י אחרים אז שובת כל ימי השבוע והשבת הוא שבת שבתון מקרא קידש לה' וא"כ יום השבת הוא שבת של שבת שכל ימות השבוע המה ימי שביתה ומנוחה, אבל כשאין עושים רצונו, ועושים מלאכתם כל ימות השבוע בעצמם, אז נקרא יום השבת שבת של חול, ואמר המדרש רבותא מעולם לא זזה שכינה מישראל אפי' בשבת של חול אפי' כשאין עושי' רצונו כ"כ וכל ימיהם חול רק בשבת שובתים ופונים לעבודת ה' מ"מ לא זזה שכינה מישראל כנ"ל עכ"ל הזהב), ולפענ"ד נראה בפשיטות, עפ"י מה שאמרו חז"ל לא ניתנו שבתות וי"ט לישראל אלא לעסוק בהם בתורה, ואם ישראל שומרים השבתות וימים טובים על אופן זה דהיינו שעוסקים בהם בתורה אז נקרא השבת שבת של קודש על שם התורה שיש לה דין קודש כמ"ש בעל בית שמואל בשו"ע אהע"ז בהקדמה שלו יעוש"ה אבל אם אין עוסקים בהם בתורה רק שובתים ממלאכה ומענגים עצמם באכילה ושתי' ושינה, אז נקרא יום השבת שבת של חול יען שאין עושים בו רק עניני חול והנה מלפנים בישראל כאשר עסקו בש"ק בתוה"ק והי' השבת אצלם בבחי' שבת של קודש בודאי היתה השכינה עמהם, אבל עתה בעוה"ר שאין שומרים הש"ק רק בשביתה ממלאכה ובאכילה ושתי' ושינה והשבת אצלם בבחי' שבת של חול, הו"א שאין השכינה עמהם, לכן קמ"ל המדרש מעולם לא זזה שכינה מישראל בשבתות וי"ט ואפילו בשבת של חול, כי לפום מאי שנתמעטו הלבבות הקב"ה מתענג ויש נ"ר לפניו בראותו ישראל ישנים על מטתם ואין הולכים לבתי משתאות (קאפעע הייזעל) או לבתי טרטיאות וקרקסאות וכדומה, (וז"ש חז"ל שינה בשבת תענוג כלומר השינה בשבת הוא תענוג להקב"ה ונחת רוח לפניו בראותו ישראל ישנים בשבת ושומרים עכ"פ השבת של חול) ופירשתי בזה מ"ש בזמירות לליל ש"ק, כל מקדש שביעי כראוי לו וכו' עפ"י מה דאיתא בסנהדרין צ"ו ע"ב אין איש אלא הקב"ה ה שנא' ה' איש מלחמה ופי' המהרש"א בח"א שהוא איש של אומה ישראלית ללחום מלחמותיהם עיי"ש, אמנם זהו רק כשהשכינה שורה בישראל כמ"ש בפ' כי תצא, כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת אויביך לפניך משא"כ כשאין השכינה שורה בישראל ח"ו אינו מתהלך בקרב מחנינו ואינו לוחם מלחמותינו, אמנם בשבתות וי"ט דלא זזה השכינה מישראל מעולם ואפי' בשבת של חול, ודאי איש היינו הקב"ה הוא על מחנהו ועל דגלו של השומר שבת ולוחם מלחמותיו, וז"ש כל מקדש שביעי כראוי לו, דהיינו שעוסק בתורה ביום השבת ומקדש יום השביעי כראוי לו ליום ש"ק לקדשו בלימוד התוה"ק, וגם מי שאינו במדריגה זו, לעסוק בתוה"ק ביום השבת. אלא שומר השבת רק מחללו, וזהו, כל שומר שבת כדת רק מחללו, כל אחד מאלו השנים הן זה והן זה, שכרו הרבה מאוד על פי פעלו, ומהו השכר, לז"א, איש (דהיינו הקב"ה שנאמר ה' איש מלחמה) על מחנהו ואיש על דגלו, דכיון דאפי' בשבת של חול לא זזה השכינה מישראל, א"כ הקב"ה לוחם מלחמותיו ומתהלך בקרב מחנהו להצילו ולתת אויביו לפניו אכי"ר וא"ש ודו"ק וע"ע בס' ישמח משה עה"ת פ' ויקהל פירוש על המדרש הנ"ל ע"ש]

(י"א

) בבכור שור בחי' לשבת הקשה על מ"ש בהגה"ה ש"ע א"ח סי' תרפ"ז דאם שכח בחנוכה לומר על הנסים בבהמ"ז יאמר הרחמן יעשה לנו נסים כמו שעשה בימים ההם ע"כ, הא מוכח בברכות דף ס' דאין להתפלל שיעשה לו נס דהכי אמרינן בגמ' אמתניתין דהמתפלל יה"ר שתלד אשתי זכר ה"ז תפלת שוא ולא מהני רחמי כו' לא תהא רחל אחותי כא' מן השפחות מיד נהפכה לבת ומשני אין מזכירין מעשה נסים, והשתא קשה אמאי היא תפלת שוא הרי הוא מתפלל שיעשה לו ג"כ נס כדרך שנעשה לרחל וללאה, אלא דהמתפלל שיעשה לו נס ה"ז תפלת שוא ע"ש ולפענ"ד י"ל בפשוט דכבר כתבו ז"ל דבימים שכבר נעשה נס פ"א שוב נקל שיעשה עוד נס וכמ"ש בדרשות הר"ן דרוש ח' על מחז"ל בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל וכנודע, א"כ י"ל דהא דאין ראוי להתפלל על הנס היינו משום דאין להטריח כלפי מעלה לעשות לו נס דאינו נעשה אלא בקישוי, משום דהקב"ה ברא העולם שיתנהג בדרך הטבע, אבל בימים שכבר נעשה בהם נס פ"א ושוב נקל שיעשה בהם עוד נס כנ"ל, א"כ אין זה טירחא כלל כלפי מעלה ולכן מותר להתפלל אז על הנס, וז"ש בהגהות ש"ע דאם שכח בחנוכה לומר על הנסים בבהמ"ז, יאמר הרחמן יעשה לנו נסים "כמו שעשה בימים ההם", דכיון שכבר נעשו נסים בימים ההם שוב מותר להתפלל על הנס כנ"ל וא"ש: ש (י"ב

) בדף כ"ה ע"ב ת"ר איזהו עשיר כו' ר"ט אומר כל שיש לו ק' כרמים וק' שדות וק' עבדים שעובדין בהן -- כתב בפי' הגר"א ז"ל על משלי כ"ד פסוק ל' על שדה איש וגו' ועל כרם וגו' כמ"ש לכו לחמו בלחמי: ושתו ביין מסכתי, לחמי הם הלכות ודרושי תורה, ויין הוא אגדות אשר שמה גנוזים