ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א עו

(ד) לדף קמ"ה ע"ב מפני מה ת"ח שבבבל מצוינים לפי שאינן בני תורה באמת קשה להבין דהרי מלשון שאינן בני תורה מוכח שאינם יודעים מאומה וא"כ מדוע קורא אותם ת"ח. ומביא בס' שיחת חולין החדש בשם הרה"ג מ' משה כ"ץ עליאוויטש נ"י ליישב ע"ד הנציי, דהנה הבורא ית' הציב גבולות בין בני אדם מהם ת"ח ולומדי תורה אשר התורה והיראה חבל נחלתם. ומהם בעלי בתים אשר העושר והאושר מנת גורלם. על הת"ח חובה קדושה רובצת להורות לעם משפטי ה' ותורתו. והבע"ב נטל עליהם להחזיק במעוז הת"ח ולכלכלם די ספוקם. ואם יעשו כן אז טוב לשניהם. הבע"ב יקחו לקח מפי הת"ח והת"ח מתפרנסים בכבוד. לא כן אם הבע"ב אינם יודעים את ערכם ומחזיקים את עצמם לת"ח, ואינם רוצים לפרנס את הת"ח, אז הת"ח בשפל ישבו ולחץ ועוני מנת כוסם. וז"ש מפני מה ת"ח שבבבל מצוינים (במלבושיהם שהולכים בבגדים נאים) לפי שאינן בני תורה, כלומר הבעלי בתים יודעים את ערכם שאינם בני תורה, והם מפרנסים את הת"ח בכבוד, ולכך הולכים הת"ח במלבושים נאים ומתוקנים ודפח"ח:

(ה) לדף קל"ג ע"ב זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות עשה לפניו סוכה נאה לולב נאה שופר נאה ציצית נאה ס"ת נאה וכו' -- אמרתי בזה בפסוק ר"פ כח ויולד נח שלשה בנים את שם ואת חם ואת יפת, וברמב"ן ז"ל מדקדק דנראה כמיותר דהא כבר אמר למעלה בס"פ בראשית ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד נח את שם ואת חם ואת יפת. ונלע"ד דכבר כתב באמרי שפר עה"ת מהגאון ר' שלמה קלוגר ז"ל, דשלשה בנים היינו תורה ועבודה וגמ"ח ונקראו בנים יען שהם עמודי העולם ואיתא במדרש איכה דהבנים הם סמכי דביתא כלומר עמודי הבית עיי"ש, והנה בכל המצות ומעש"ט אשר יעשה אותם האדם וחי בהם צריך לקיים ג' תנאים (א) שצריך לעשותם לשמה דהיינו לש"ש ולא עבור איזה פני' ח"ו (ב) צריך לעשותם בשמחה בהתלהבות ובחמימות ולא ע"ד מצית אנשים מלומדה ח"ו (ג) צריך לעשותם באופן נאה ויפה כמאמר חז"ל הנ"ל התנאה לפניו במצות עשה לפניו סוכה נאה לולב נאה וכו'. ומעתה מיושב שפיר דלעיל ס"פ בראשית מיירי בבנים גשמיים של כח וסיפר הכתוב דגופי של כח תיליד ג' בנים שם וחם ויפת, אמנם כאן בפ' נח דמיירי בעיקר תולדותיהם של צדיקים שהם מצות ומעש"ט כמ"ש ברש"י ז"ל והם נכללים בג' עמודים שעליהם העולם עומד דהיינו תורה ועבודה וגמ"ח, ע"ז אמר הכתיב ויולד נח שלשה בנים דנשמתו של נח הוליד שלשה בנים רוחניים דהיינו הורה ועבודה וגמ"ח וקיים בהם כל הג' תנאים הנ"ל (א) את שם. שעשה אותם לשם ה' (ב) את חם. שעשה אותם בחמימות והתלהבות (ג) ואת יפת, שעשה אותם על צד הנוי והיופי וא"ש בעזהי"ת. (ו) לדף ק"מ ע"ב ואמר רב פפא האי מאן דאפשר למשתי שיכרא ושתי חמרא עובר משום בל תשחית ולאו מילתא היא בל תשחית דגופא עדיף -- וכתב המהרש"א בח"א וז"ל. וא"ר פפא כו' ולא היא כו' ורב פפא לטובת עצמו אמרה שהיא היה עושה שכר כדאמרינן פ' ע"פ דאמר ר"פ אי לאו דעבדי שיכרא לא איעתרי וק"ל עכ"ל. ואמר לי ידידי הרה"ג מה"ו חיים וויטריאל נ"י ממונקאטש יע"א דדברי מהרש"א אלו הם נפלאים מאוד וכי ס"ד לחשוד את ר"פ דלכבוד עצמו ולטובתו הוא דורש. ובטח כי לץ אחד כתב הדברים האלה במהרש"א, ויפה דברו וכן ראיתי כעת בספר "אורח ישרים" על אגדות הש"ס שהביא דברי המהרש"א הנ"ל וכתב עליו וז"ל. אף כי בטח הדברים האלה לא יצאו מפה קדוש לדבר עתק על רב פפא ע"ה, ובטח אחד הכופרים כתבם במהרש"א, נוכל לומר כי על זה כיוון רב פפא באמרו במס' שבת דף קי"ח ע"ב לדידי חשדן ולא הוה בי ונלאו המפורשים למצוא כוונתו (ועיין בעץ יוסף לשם מ"ש בזה), אמנם כוונתו על זה המאמר, כי חשדו אותו הלצים כי לטובתו דרש הדרש הזה להרבות שותי שכר משום שהוא עוסק במלאכת השכר, אבל הוא ידע בעצמו כי כוונתו היה רק מטעם שלא ירגיל את עצמו במותרות, וז"ש לדידי חשדן ולא הוה בי ע"כ דפח"ח. (ז) לדף קנ"א ע"ב אמר רב יוסף נקטינן האי צורבא מרבנן לא מיעני, והא קא חזינא דמיעני, אם איתא דמיעני אהדורי אפתחא לא מיהדר, א"ל רבי חייא לדיביתהו כי אתא עניא אקדים ליה ריפתא כי היכי דלקדמו לבניך אמרה ליה מילט קא לייטת להו א"ל קרא כתיב כי בגלל הדבר הזה ותנא דבר"י גלגל הוא שחוזר בעולם ע"כ -- ראיתי בספר עבודת ישראל להמגיד מקאזניטץ זצ"ל שמביא בשם הגאון מה"ו יונתן זצ"ל שמדקדק בלישנא כפילא דאמרה "מילט" קא "לייטת" להו ותירץ עפ"י הגמ' הנ"ל דצורבא מרבנן אהדורי אפתחא לא מיהדר, רק שנותנין לו דרך כבוד, וכיון דשמעה מיניה כי היכי דלקדמו לבניך שיהיו מחזרין על הפתחים אמרה תרי קללות קללת להם, חדא שיהיו עמי הארץ, ועוד שיהיו עניים, ע"כ דפח"ח -- ובס' שיחת חכמים אות נ"ה מביא בגמ' הנ"ל פירוש הלציי, (ובהיות שאין לך דבר שאין לו מקים, כתבתיו לזכרון), וז"ל שם:

ת"ח אחד מטה ידו ונתרושש, ויסע לארץ אחרת לקבץ על יד נדבת הנדיבים לבעבור החיות נפשו, ויהי כבואו העירה וישאלוהו אנשי המקום הלא "נקטינן האי צורבא מרבנן לא מיעני ואם איתא דמיעני אהדורי אפתחא לא מיהדר" וישיבם הת"ח:

הנכם טועים בפשט הגמרא והכי קאמר נקטינן האי צורבא מרבנן לא מיעני, ר"ל קים לן שצורבא מרבנן אינו עני, ופריך הש"ס והא קא חזינא דמיעני, הלא אנחנו רואים צורבא מרבנן עני, ומתרץ הש"ס, אם איתא דמיעני זהו מה שאנו רואים את הצורבא מרבנן שהוא עני, הוא יען וביען כי אהדורי אפתחא לא מיהדר, מפני שאינו מחזר על הפתחים. כי אם היה רצונו לחזור על הפתחים, היו מעניקים אותי די מחסורו, די והותר, עכ"ל:

(ח) לדף פ"ח ע"א מ"ד כתפוח בעצי היער וגו' למה נמשלו ישראל לתפוח לומר לך מה תפוח זה פריו קודם לעליו אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע -- והקשו התוס' הלא בהאי קרא לא נמשל ישראל לתפוח אלא הקב"ה כדכתיב כן דודי בין הבנים וכתב בס' בית יצחק על מגילה דף י"א וז"ל. אמנם הדבר נכון כמ"ש המפורשים ז"ל, ויעויין בדברי הרה"ק בעל אוה"ח "בספר החפץ" שם ובביאורו לשיר השירים בפסיק זה. דהענין הוא כך דהנה כתיב ה' צלך ואמרו במדרש מה הצל הזה כשאתה משחק הוא משחק נגדך וכשאתה בוכה הוא בוכה כנגדך כו', כי השי"ת מתנהג עם האדם מדה במדה ממש. ומעתה יצדק מאמרם ז"ל למה נמשלו ישראל לתפוח דמאחר שאנו רואים דבהך קרא דכתפוח בעצי היער מדמה המשורר את ה השי"ת ב"ה