ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א עה

דאורייתא, הרי דנעשה הוי קבלה על קיום המצות, ונשמע הוי קבלות לימוד התוה"ק, והנה ידוע דלימוד התורה הוא משני פנים, אחד כדי לידע האיך ומה לעשות ואם לא ילמד האיך יקיים, ולא ע"ה חסיד כו' אבל באנשים הוי הלימוד גם מ"ע לעצמו וכמו הנחת תפילין וכדומה כו', והנה אם היו אומרים ישראל נשמע ונעשה, לא היה במשמעות קבלתם רק על עול מצות, אלא שמוכרחין ללמוד קודם כדי שידעו האיך לעשות, והיה נשמע נמשך ומבוא לנעשה, ונעשה הוי התכלית והיה רק קבלה אחת, ומשו"ה אמרו נעשה, ומובן מאליו שמוכרחין ללמוד מקודם, ואח"כ אמרו נשמע, ונמצא דהוי נשמע תכלית מצד עצמו ג"כ, דגם שלא יצטרכו ללמוד משום עשי', ג"כ ילמדו מצד עצמם, ונמצא ע"י ההקדמה נעשו ב' קבלות של ב' תכליתים, עול מצות ועול תורה, וז"ש בשעה שהקדימו והוו ב' קבלות עול מצות ועול תורה ירדו ס"ר מה"ש וקשרו לכל אחד מישראל שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, דע"י ההקדמה זכו לב' כתרים ע"כ דפח"ח ש"י. (ב) איתא במדרש רבה פ' וירא וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר צוה אותו אלהים הד"ד ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם. ופי' רש"י כאשר צוה אותו אלהים והיכן צוה ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם. נלע"ד פירוש לפירושו דהנה איתא בר"פ ראד"מ כל מצוה שקבלו ישראל עליהם בשמחה כגון מילה דכתיב שש אנכי כו' עדיין עושין אותה בשמחה. וכ' בענף יוסף לשם בשם הגר"א ז"ל פירוש לשון עדיין. יען כי כעת בטל הטעם כגון מילה דאיתא במס' נדה דף ל"א מפני מה אמרה תורה מילה לשמונה (פרש"י ולא לז') שלא יהיו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים (פירש"י שאסורים בתשמיש) אף שכעת אינה נטהרת לח' ימים (דכולהו יולדות בזוב שווינהו) והנה אביו ואמו עצבים, עכ"ז הם שמחים במצוה אף היום עיי"ש. והנה לכאורה קשה לדידן דאינה נטהרת לח' ימים א"כ לא יהיה מילה לשמונה. אבל באמת אנן לא דרשינן טעמא דקרא, וצריך לנו לקיים מצות התורה בדרך חק וגזוה"כ בלי טעם. (וכ"כ בענף יוסף לנדה שם). והנה כתב בס' תפארת יהונתן פ' וירא בפסוק וימל אברהם את יצחק בנו וגו', כי אמרו חז"ל בת היה לו לאברהם אבינו ובכל שמה, ולא נזכר בתורה לידתה, אבל נראה דנולדה תאומה עם יצחק, והנה אמרו חז"ל דלכך נימול הבן לשמונה כדי שלא תהא האם עוד טמאה לידה ויהיו האב והאם ג"כ שמחים, וזה לא שייך כאן כי שרה היתה טמאה לידה י"ד ימים מחמת לידת הנקבה שנולדה עמו, ואשמעינן קרא דמ"מ מל אותו לשמונת ימים, מחמת כאשר צוה אותו אלהים עכד"ה. והיינו דקשי' לי' להמדרש והיכן צוה דגם בכה"ג צריך למול לשמונה. ועז"א הד"ד ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר "לדורותיכם" כלומר מדאמר רחמנא שצריך למול כל זכר לשמונה לדורות עולם, ואע"ג דכעת כבר בטל הטעם דשלא יהיו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים. דהא עכשיו אינה נטהרת לח' ימים א"כ ש"מ דאין טעם זה העיקר כ"א רמז בעלמא, והעיקר דצריך לקיים בדרך ציווי וחק, וז"ש והיכן צוה דצריך למול לשמונה אף דלא שייך הטעם, שנאמר ובן שמונה ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם דהיינו אף בדורות דלא יהיה שייך הטעם כנ"ל, וא"ש ודו"ק

ובגליון הע"י שלי בנדה שם כתבתי בזה"ל. ומפני מה אמרה תורה מילה לשמונה. צריך ביאור למה שאלו זה את רשב"י דוקא, (ומ"ש בהגהות מהר"ץ חיות ז"ל לשם, דר"מ הוא דאמר טעם מילה לשמונה, בלי עיון כתב כן, כי מפורש בגמ' דשאלו זה את רשב"י, והוא השיב הטעם שלא יהיו כולם שמחים כו' עיי"ש), ונלע"ד דהנה איתא בנדרים י' ב' תניא ר' שמעון אומר מנין שלא יאמר אדם לה' עולה לה' מנחה כו' אלא עולה לה' מנחה לה' כו' ת"ל קרבן לה', והטעם כתב בשל"ה דחיישינן שמא ימות מיד לאחר שיאמר לה' ונמצא מוציא שם שמים לבטלה. ולפי"ז אם חייש ר"ש למיתה בזמן מועט כזו, כ"ש למיתה דלזמן מרובה עד ח' ימים וודאי חייש, א"כ לשיטתו דוקא הקשו מפני מה אמרה תורה מילה לשמנה, הו"ל למול תיכף כשנולד, משום שמא ימות התינוק או האב, ולא יוכל לקיים מצות מילה אח"כ וא"ש, עכ"ל שם:

[וכעת ראיתי ברי"ף שעל הע"י שם, שכתב דהכל נמשך לדלעיל שאלו תלמידיו את רשב"י מפני מה כו' זכר לשבעה ונקבה לי"ד זכר שהכל שמחים בו מתחרטת לשבעה כו' וע"ז הקשו התלמידים דא"כ ביום שהיא מתחרטת היה ראוי להיות המילה ולמה תמתין עד יום הח' עיי"ש, ולפי"ז ל"ק כלל אמאי שאלו זה את רשב"י דוקא. והא דקשה גם לעיל אמאי שאלו דוקא את רשב"י מפני מה יולדת מביאה קרבן. כבר תירץ זה הגאון ר' העשיל ז"ל כמובא בשמו בס' עיון יעקב ועוד ביתר ביאור בס' פתח עינים לחיד"א ז"ל, דשאלו דוקא לר"ש לשיטתו דיוצא דופן אמו חייבת בקרבן עיי"ש וינעם לך. ועפי"ד הרי"ף הנ"ל מובן היטב פירש"י ומפני מה מילה לח' ולא לשבעה וכתב המהרש"א שהוא דחוק. ולפ"ז א"ש דהי' קשה לרש"י מה שייכות שאלה זו לכאן אעכ"ח כפי' הרי"ף כיון שהיא מתחרטת לשבעה, היה ראוי להיות המילה ביום שהיא מתחרטת, א"כ יפה פי' רש"י מפני מה מילה לח' ולא לשבעה, והכל נכון]:

(ג) שייך לדף ק"ה ע"ב, כל המוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו וכו'. כתב בספר אורח ישרים על אגדות הש"ס, שמעתי הלצה מדוע עוד צורך להקב"ה לספרן, וכי לא היה יכול לגנזם בבית גנזיו בלא מספר. הוא רק מאשר לא כל הדמעות הם בעבור הנספד, כי כאשר יעמוד הספדן לספוד על הנפטר, אם הספדן הוא איש חכם וכאשר רואה כי דבריו לא פעלו על לב השומעים לרכך את לבבם כי יזלו מים, מה עושה, מתחיל הוא אז לעורר תאניה ואניה על העת הלא טובה, ויציע לפני קהל הנאספים מצרות שונות אשר תקראינה בכל יום, כמה אנשים אשר יסבלו חרפת רעב וכפן ועולליהם מבקשים לחם ואין ועוד דברים כאלה, בטח נמצאו אז בקהל הנאספים כמה אנשים אשר בביתם אין לחם ואין שמלה, והדברים האלה יגיעו עד נפשם, ובזכרם את מצבם הרע הם ירימו את קולם בבכי וצעקה על דאגת הפרנסה, ואח"כ יזכור צרה אחרת ממיתת הילדים הקטנים ר"ל, כמה יונקי שדים ועוללים שלא טעמו עוד טעם חטא הלכו מעולמם בשנה ההיא, והיה בזכור את בניהם בטח נמצאו שם ג"כ אנשים נגועי האסון הזה כי נלקחו מאתם פרי בטנם מחמדי נפשם, ירימו את קולם בבכי'. ועוד ממקרים שונים כאלה ר"ל אשר יקרה תמיד ובעת כי יחם לבם על צרת נפשם. אך אז ירים כשופר קולו ויעורר קינים הגה והי ויזכור מעלת הנפטר וההעדר המגיע ממיתתו. ואך אז בחומם יתעוררו לבכיה ג"כ על הנפטר, ע"כ על הקב"ה לספרן מה הנה הדמעות אשר נזלו בעבור אדם הכשר, ומה הנה הדמעות אשר ירדו בעבור צרת הפרנסה והבנים וכדומה, יען כי לא כל הדמעות ירדו על דבר הנפטר ודפח"ח: